העלאת הייצור - ערובה לרמת חיים הוגנת של העובד
תחת סיסמה זו התכנסו יעדי הפועלים בחרושת בימים 14-15 ביולי 1950, בקולנוע "אסתר" בתל אביב, לקבלת פני משלחת הפועלים שחזרה מארצות הברית.
השתתפו בכינוס: ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברי ועד הפועל של ההסתדרות וחברי המחלקה לאיגוד מקצועי.
כיצד אנו קולטים את העליה?; שני עמים בארץ; נוחיות לוותיק או המינימום לעולה; הדולרים למען מי?; איך נעבור לקיום עצמי; כוח לרצות ולהגשים.
מקור:
מאירסון גולדה, שני עמים בארץ, דבר הפועלת, שנה ט"ז, מס' 6
דברים בכינוס לקבלת פני משלחת הפועלים שחזרה מארה"ב ב-25.7.1950
27.2.1951
כ"א באדר א' תשי"א
המועצה הארצית של לשכות העבודה, תל אביב.
מחסור במלט, סלילת כבישים, עבודות בחקלאות, עבודות ציבוריות, מחסור באחיות במשרד הבריאות, אפליה על רקע גיל (גילנות) במוסדות ממשלתיים, תעסוקת הפועלים הערבים
16.8.1951: נאום גולדה מאירסון בקונגרס הציוני הכ"ג
ישיבה ז', י"ד מנחם אב תשי"א
צפו בידיעה שפורסמה בעיתון "דבר"
נתקבל באדיבות זלמן חן, דובר משרד העבודה.
מיקום: ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל.
שרת העבודה על בעיות תעסוקה
נתקבל באדיבות זלמן חן, דובר משרד העבודה.
מיקום: ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל.
הקונגרס הציוני הכ"ד, התכנס בירושלים באפריל 1956, חודשים ספורים לפני מבצע קדש. במהלך הדיון נאמה גולדה באידיש על בעיות השעה, זכותה של ישראל להגן על אזרחיה מפני פעולות טרור, ופירטה את השקפתה בנושא השלום.
מדברי גולדה מאירסון בקונגרס הציוני הכ"ד, מאי 1956, ירושלים (יידיש)
"שלום בלי הסכמתנו הוא דבר שאין מדינת ישראל יכולה לקבלו"
... על פי דרכי להבהיר לי ולכם כמה נקודות שנראות לי כמובנות מאליהן, והן צריכות להיות ברורות לקונגרס הציוני, לתנועה הציונית ולעם היהודי. אני סבורה שהן צריכות להיות ברורות גם לעולם כולו. לדעתי, הדברים פשוטים בתכלית הפשטות. אין כל ויכוח בינינו שישראל נמצאת עכשיו במצב של סכנה חמורה, כי בכל השנים הקשות שעברו עלינו מאז קום המדינה לא נמצאנו בסכנה חמורה כזו...
האמת לאמיתה היא, שעוד ב-1947, לפני שקמה המדינה ומיד עם קום המדינה ולאחר שלחמנו את מלחמת השחרור שלנו, כל השנים הללו של הרג ושל התנפלות על יישובים ועל בודדים בארץ, בצפון ובדרום – לא היה אף יום, אף לילה ואף שעה, שהעומדים בראש המדינה, ואתם היישוב היהודי כולו, לא השמיעו בו מילה אחת זו: שלום.
רעיי וידידיי, כלום גם בינינו לבין עצמנו אנחנו צריכים להבהיר את מה שאנו מנסים להבהיר לעולם כולו? אינני רוצה לאמר שהעולם אינו מבין זאת, בטוחני שהוא מבין אלא שאינו רוצה להבין....
אין בעולם דבר קל מאשר לעשות שלום בין מדינת ישראל ובין שכניה הערבים... בן רגע. אין השכנים הערביים שלנו צריכים אלא לחדול מלירות וכבר יש שלום. מובן מאליו, שאנחנו רוצים שלום פורמאלי – שלום חתום בינינו ובין שכנינו. זוהי משאת נפשנו. אבל קודם כל תחדל שפיכות הדמים. מספיק שמצרים, סוריה וירדן יצוו על חייליהם שיחדלו מלירות בגבולות, שיחדלו מלשלוח כנופיות טרוריסטיות לרצוח ולשרוף, ובו ברגע - לא ברגע שיגידו לחדול, אלא ברגע שיחדלו באמת – יש שלום בינינו ובין שכנינו... אבל דבר זה אינו מסור בידינו. כל רצונה של המדינה היהודית, רצונם של כל חלק וחלק בה, הוא שלום... אסור לנו להרדים את עצמנו על-ידי אחת האשליות המסוכנות ביותר והיא – שיתחלף לנו בין רצוננו זה ובין המציאות. רצוננו ושאיפתנו, מקרב לב ובכל הכוחות, הוא שלום. אך המציאות שבה אנו חיים צריכה להיות כוננות מקסימלית לאפשרות שיתנפלו עלינו ויפתחו במלחמה חדשה נגדנו. ואם כך, עלינו להיות מוכנים להדוף את התקפת שכנינו ולצאת מן המלחמה בניצחון. אין כל התנגשות בין רצוננו לשלום וכוננותנו למלחמה...
אנו שונאים מלחמה... יש עלינו פחד המלחמה. אם יש מישהו האומר שאינו מפחד מפני מלחמה, אין אני מאמינה לו. ואם באמת איננו מפחד מפני מלחמה – אסור למסור בידיו את ניהול המלחמה. רק אנשים השונאים מלחמה והמפחדים מפני מלחמה... מותר להפקיד בידיהם את ניהולה של המלחמה. כי אז אפשר להיות בטוחים, כי רק בשעה שלא תהיה ברירה אחרת, כי רק בשעה שאנחנו נהיה אנוסים להתגונן – רק אז הם יצאו למלחמה. רק בידי אנשים כאלה אפשר להפקיד את קיום המדינה בימי מלחמה ובימי שלום.
ברצוני לומר מילה אחת בדבר השלום. אני מודה ומתוודה: מפחדת אני לא רק מפני מלחמה. אימה נופלת עלי בשעה שבמקומות מסוימים בעולם מתחילים לדבר בדבר שלום במדינת ישראל ובמזרח התיכון. איזה שלום? באיזה מחיר? ועל חשבון מי פשרות? פשרות וויתורים הם בדרך כלל מידה יפה מאוד. אבל דעתנו היא, כי מידה זו יפה לעשירים מאשר לקבצנים. ואני רוצה לדעת: קבצן זה, המדינה היהודית, עם שטח הקרקע הזעיר אשר תחת רגליה, איזה פשרות מבקשים ממנו? על איזה ויתורים מצידה יחליטו?
אני מפחדת גם מפני שלום אחר. אני מפחדת מפני האידיליה העשויה להיווצר בין המזרח ובין המערב, לא בשום שאלה אחרת שבעולם, אלא בדבר עשיית שלום בינינו ובין השכנים, שלא בהסכמתנו. מפני השלום הזה אני רועדת. שלום כזה הוא כמעט כמוהו כמלחמה. כי מכיוון שאין לנו על מה לוותר, מכיוון שלא לקחנו ממישהו דבר, מאחר שאיננו חייבים למישהו דבר – הרי אין לנו מה למסור, ואי אפשר לעשות על חשבוננו שום פשרות, ואי אפשר שעל חשבוננו יתכנסו שונאים של אתמול ושונאים של מחר ויעשו יד אחת לשם הסדר העניין. שלום בלי הסכמתנו הוא דבר שאין מדינת ישראל יכולה לקבלו.
גם זאת צריכים יהודים בעולם לדעת. אסור להניח להם. עם כל שאיפתם לשלום, שקסם המילה שלום, תרדים אותם ותוליך אותם שולל. ובשעה שמדינאים אשר אינם שולחים נשק לישראל ושולחים נשק למצרים באים ובפיהם שלום, הריני אומרת לכם בכל הפשטות, כי לדברים אלה בדבר השלום יש להתייחס בכבוד אבל בחשד, ויש לנתח אותם במוח קר ומיושב. ועוד דבר: אין אנחנו מעצמה גדולה. מבחינת הכוח הפיזי והשטח וודאי לא נהיה מעצמה לעולם, אבל יש לנו שאיפה לתפוש את מקומנו בעולם, מקום של כבוד, בשטחים אחרים. הננו מדינה ריבונית שהיא אדון לעצמה בתוך גבולותיה; ואם כי בשטחים רבים היה זה בוודאי איוולת וחוצפה מצדנו להשתוות למעצמות גדולות ולהתחרות בהן, אבל דבר אחד צריך שיהא ברור: זכותה הריבונית של המדינה היהודית לפתח את מקורות הירדן אינה קטנה כחוט-השערה מזכותה של הממשלה האמריקנית לפתח את עמק טנסי.
ואם יש מישהו הסבור, כי על-ידי שיפחידו אותנו במלחמה, יבואו בגזירות עלינו: כאן אל תיקחו מים, כאן אל תקימו יישובים חדשים, כאן אל תלכו וכאן אל תיסעו – אם יש מי שסבור כי חרב-המלחמה אשר ינופפו בה מעל ראשינו תספיק כדי להרתיע אותנו מלהשתמש בזכויותינו האלמנטריות, זכויות שיש לכל עם ריבוני בכל ארצו, הרי זו טעות והיא יכולה להיות טעות טרגית גם בשבילנו וגם בשביל העולם כולו. כיצד אינם מבינים זאת מדינאים, המרשים לעצמם גם למסור ידיעות לא נכונות בנוגע למי הירדן? אין זה אמת שמועצת הביטחון החליטה כי אין לישראל זכות לנצל את מי הירדן. אין זה אמת – ואני משתמשת בביטוי פרלמנטרי – משום שהמועצה לא עשתה זאת, ולפי מיטב דעתנו אינה יכולה לעשות זאת. אלה הם מים הנמצאים בתוך תחומנו. אנחנו אדונים על מים אלה, ורק אנחנו. אנחנו רק אמרנו, והננו אומרים זאת בין בשאלת המים ובין בשטחי פיתוח אחרים, ובזאת הננו בטוחים ומאמינים באמונה שלימה, כי התפתחותה של ישראל יכולה להיות, גם תהיה, לברכה לכל ארצות האיזור. וכשהציעו לנו תוכנית פיתוח גדולה של מקורות המים, תוכנית העשויה להביא ברכה גם למדינת ישראל וגם לארצות ערב – לא אנחנו היינו הגורם לסיכול התוכנית הזאת. אבל אם יבואו ויגידו, היות שלממשלת ירדן לא אכפת באיזה תנאים חיים אזרחיה, אם יש להם מים ואם אין להם, אם אפשר להצמיח שם דבר או אי אפשר, הרי כל זמן שלממשלת ירדן לא אכפת על איזה רמה נמוכה של התפתחות תעמוד ארצה ואנשיה - אין גם ישראל רשאית לפתח את מימיה ואת אדמתה. אם זאת יגידו לנו נענה: לא! ולא יימצא אדם במדינת ישראל אשר יקבל עליו את הגזירה הזאת. זה לא שלום.
אבל רצוני קודם כל שהיהודים יבינו את הדבר, שלא יראו את עצמם אנוסים להצטדק בפני שכניהם בגלות, שהנה אי-שם יש איזו מדינת ישראל והיהודים שבה הם אנשים מוזרים, בעלי מזג איום, אינם רוצים בשלום, מחפשים להם תואנות וצרות ומטילים על ידי כך צל כבד גם על היהודים בארצות הגולה. לא לשם כך חיינו, נלחמנו ועבדנו בארץ-ישראל ומחוץ לארץ-ישראל, מי פחות ומי יותר, וזכינו במדינה יהודית, כדי שנהיה חייבים להצטדק על קיומנו ועל עתידה של המדינה.
כבר אמרתי: השלום יכול לקום בישראל בו-ברגע ששכנינו יחדלו לירות עלינו. אנחנו מקווים שהם לא רק יבטיחו לא לירות אלא גם יחדלו. וזה חשוב משום שכבר הבטיחו פעם. הבה נקווה שיקיימו מה שיבטיחו. אבל אני רוצה לומר גלויות וברורות. אם יקיימו את הבטחתם יהא שלום ויהא שקט. אם לא יקיימו, להווי ידוע: חיי היהודי במדינת ישראל לא יהיה הפקר. לא קרה מקרה אחד, שבלי פרובוקציה מן החוץ, אלא מתוך יוזמה יהודית במדינה היהודית, נפלה שערה מראשו של מישהו בקרב המיליונים של שכנינו אשר באיזור. אבל אם יש בעולם, במזרח או במערב, מדינאים המטיפים לנו כי חיי אדם הם דבר יקר ועל-כן אסור לעשות כך ואסור לעשות כך – הרי אנו אומרים: דמם של היהודים איננו פחות אדום מדמם של הערבים, וחיי יהודי יקר בדיוק כמו חיי ערבי, לא פחות מזה כמלוא הנימה. החיים היהודיים במדינת ישראל יהיו מובטחים ביטחון מוחלט. כל יישוב הנמצא על הספר, בצפון או בנגב, כל ילד בבית הוריו, בעבודתו, או בבית-הספר יהיה מובטח ביטחון מוחלט, והיד אשר תונף על זקן, אישה או ילד – תיגדע כמו שנגדעה בעבר. ואל יבואו מדינאי עולם להטיף לנו דברי צביעות על מוסר ועל חיי אדם על מה שמותר ועל מה שאסור. אם יש בעולם מי שרשאי להטיף מוסר, הרי זה העם היהודי.
ושוב אני אומרת: צריך שהיהודים יבינו זאת קודם כל לעצמם ויסבירו זאת לילדיהם בביתם, שחלילה לא יתחילו להתבייש בנו, כי יש מישהו בוושינגטון או במוסקבה או בלונדון שיש לו עניין לטשטש את הדברים האלה ולא להבחין בין הורג לנהרג.
מקור:
קונגרס ציוני, הקונגרס הציוני הכ"ד, מאירסון גולדה, נאום, 5.1956
3.8.1949: הודעת שרת התעסוקה, תעסוקה ושיכון
11.12.1950: המצב במעברות - הודעת שרת העבודה
18.12.1950: המשך הדיון בנושא המעברות - תשובת שרת העבודה
31.1.1951: עמדת הממשלה לגבי המצב בענף המתכת
20.12.1951: המצב במעברות, הודעת שרת העבודה
2.7.1952: הדיור במעברות בתקופת החורף
18.11.1952: שיכון לתושבי המעברות, הודעת שרת העבודה
20.1.1953: מצב התעסוקה - הודעת שרת העבודה
26.1.1953: המשך הדיון במצב התעסוקה
29.6.1953: הצגת תקציב משרד העבודה 1953/54
31.5.1954: מדיניות התעסוקה - הודעת שרת העבודה בכנסת
14.12.1954: מצב התעסוקה - הודעת שרת העבודה בכנסת
15.12.1954: המשך הנאום על מצב התעסוקה
3.3.1955: חוק התקציב לשנת 1955/56, תשט"ו -1955
6.3.1956: חוק התקציב לשנת 1956/1957, תשט"ז-1956
7.3.1956 המשך דיון על התקציב - דברי הכנסת
21.3.1956: המשך דיון על התקציב - דברי הכנסת
-
דיון בהצהרת ראש ממשלת בריטניה, הצהרת ממלאת מקום שר החוץ - דברי הכנסת, 16.11.1955
-
השילומים מגרמניה, עמדת ישראל לגרמניה המערבית - דברי הכנסת, 2.7.1956
בתחילת יולי 1956, במענה למחאת אנשי חרות על קשירת קשרים עם גרמניה, ענתה שרת החוץ החדשה, גולדה מאיר, שאין כל החלטה לקשור קשרים עם גרמניה. (מתוך ויקיפדיה, יחסי גרמניה ישראל)
-
חוק התקציב לשנת 1957/58, תשי"ז-1957, תקציב משרד החוץ - דברי הכנסת, 2.4.1957
-
הצהרת אמונים כשרת החוץ של מדינת ישראל, ישיבה עשרים של הכנסת החמישית - 6.11.1961
הקונגרס הציוני הכ"ד, התכנס בירושלים -24 באפריל 1956, חודשים ספורים לפני מבצע קדש. לקונגרס הגיעו 500 צירים ו-3,000 אורחים מכל העולם. הוא נערך בבנייני האומה.
במהלך הדיון נאמה גולדה באידיש על בעיות השעה, זכותה של ישראל להגן על אזרחיה מפני פעולות טרור, ופירטה את השקפתה בנושא השלום.
מדברי גולדה מאירסון, ירושלים (יידיש)
"... על פי דרכי להבהיר לי ולכם כמה נקודות שנראות לי כמובנות מאליהן והן צריכות להיות ברורות לקונגרס הציוני, לתנועה הציונית ולעם היהודי. אני סבורה שהן צריכות להיות ברורות גם לעולם כולו. לדעתי, הדברים פשוטים בתכלית הפשטות. אין כל ויכוח בינינו שישראל נמצאת עכשיו במצב של סכנה חמורה, כי בכל השנים הקשות שעברו עלינו מאז קום המדינה לא נמצאנו בסכנה חמורה כזו...
האמת לאמיתה היא, שעוד ב- 1947, לפני שקמה המדינה ומיד עם קום המדינה ולאחר שלחמנו את מלחמת השחרור שלנו, כל השנים הללו של הרג ושל התנפלות על יישובים ועל בודדים בארץ, בצפון ובדרום – לא היה אף יום, אף לילה ואף שעה, שהעומדים בראש המדינה, ואתם היישוב היהודי כולו, לא השמיעו בו מילה אחת זו: שלום.
רעי וידידי, כלום גם בינינו לבין עצמנו אנחנו צריכים להבהיר את מה שאנו מנסים להבהיר לעולם כולו ? אינני רוצה לאמור שהעולם אינו מבין זאת, בטוחני שהוא מבין אלא שאינו רוצה להבין....
אין בעולם דבר קל מאשר לעשות שלום בין מדינת ישראל ובין שכניה הערביים... בן רגע. אין השכנים הערביים שלנו צריכים אלא לחדול מלירות וכבר יש שלום. מובן מאליו, שאנחנו רוצים שלום פורמאלי – שלום חתום בינינו ובין שכנינו. זוהי משאת נפשנו. אבל קודם כול תחדל שפיכות הדמים. מספיק שמצרים, סוריה וירדן יצוו על חייליהם שיחדלו מלירות בגבולות, שיחדלו מלשלוח כנופיות טרוריסטיות לרצוח ולשרוף, ובו ברגע - לא ברגע שיגידו לחדול, אלא ברגע שיחדלו באמת – יש שלום בינינו ובין שכנינו... אבל דבר זה אינו מסור בידינו. כל רצונה של המדינה היהודית, רצונם של כל חלק וחלק בה, הוא שלום... אסור לנו להרדים את עצמנו על-ידי אחת האשליות המסוכנות ביותר והיא – שיתחלף לנו בין רצוננו זה ובין המציאות. רצוננו ושאיפתנו, מקרב לב ובכל הכוחות, הוא שלום. אך המציאות שבה אנו חיים צריכה להיות כוננות מקסימלית לאפשרות שיתנפלו עלינו ויפתחו במלחמה חדשה נגדנו. ואם כך, עלינו להיות מוכנים להדוף את התקפת שכנינו ולצאת מן המלחמה בניצחון. אין כל התנגשות בין רצוננו לשלום וכוננותנו למלחמה...
אנו שונאים מלחמה... יש עלינו פחד המלחמה. אם יש מישהו האומר שאינו מפחד מפני מלחמה, אין אני מאמינה לו. ואם באמת איננו מפחד מפני מלחמה – אסור למסור בידיו את ניהול המלחמה. רק אנשים השונאים מלחמה והמפחדים מפני מלחמה... מותר להפקיד בידיהם את ניהולה של המלחמה. כי אז אפשר להיות בטוחים, כי רק בשעה שלא תהיה ברירה אחרת, כי רק בשעה שאנחנו נהיה אנוסים להתגונן – רק אז הם יצאו למלחמה. רק בידי אנשים כאלה אפשר להפקיד את קיום המדינה בימי מלחמה ובימי שלום.
ברצוני לומר מילה אחת בדבר השלום. אני מודה ומתוודה: מפחדת אני לא רק מפני מלחמה. אימה נופלת עלי בשעה שבמקומות מסוימים בעולם מתחילים לדבר בדבר שלום במדינת ישראל ובמזרח התיכון. איזה שלום ? באיזה מחיר ? ועל חשבון מי פשרות ? פשרות וויתורים הם בדרך כלל מידה יפה מאוד. אבל דעתנו היא, כי מידה זו יפה לעשירים מאשר לקבצנים. ואני רוצה לדעת: קבצן זה, המדינה היהודית, עם שטח הקרקע הזעיר אשר תחת רגליה, איזה פשרות מבקשים ממנו ? על איזה ויתורים מצידה יחליטו ?
אני מפחדת גם מפני שלום אחר. אני מפחדת מפני האידיליה העשויה להיווצר בין המזרח ובין המערב, לא בשום שאלה אחרת שבעולם, אלא בדבר עשיית שלום בינינו ובין השכנים, שלא בהסכמתנו. מפני השלום הזה אני רועדת. שלום כזה הוא כמעט כמוהו כמלחמה. כי מכיוון שאין לנו על מה לוותר, מכיוון שלא לקחנו ממישהו דבר, מאחר שאיננו חייבים למישהו דבר – הרי אין לנו מה למסור, ואי אפשר לעשות על חשבוננו שום פשרות, ואי אפשר שעל חשבוננו יתכנסו שונאים של אתמול ושונאים של מחר ויעשו יד אחת לשם הסדר העניין. שלום בלי הסכמתנו הוא דבר שאין מדינת ישראל יכולה לקבלו.
גם זאת צריכים יהודים בעולם לדעת. אסור להניח להם. עם כל שאיפתם לשלום, שקסם המילה שלום תרדים אותם ותוליך אותם שולל. ובשעה שמדינאים אשר אינם שולחים נשק לישראל ושולחים נשק למצרים באים ובפיהם שלום, הריני אומרת לכם בכל הפשטות, כי לדברים אלה בדבר השלום יש להתייחס בכבוד אבל בחשד, ויש לנתח אותם במוח קר ומיושב. ועוד דבר: אין אנחנו מעצמה גדולה. מבחינת הכוח הפיזי והשטח וודאי לא נהיה מעצמה לעולם, אבל יש לנו שאיפה לתפוש את מקומנו בעולם, מקום של כבוד, בשטחים אחרים. הננו מדינה ריבונית שהיא אדון לעצמה בתוך גבולותיה; ואם כי בשטחים רבים היה זה בוודאי איוולת וחוצפה מצדנו להשתוות למעצמות גדולות ולהתחרות בהן, אבל דבר אחד צריך שיהא ברור: זכותה הריבונית של המדינה היהודית לפתח את מקורות הירדן אינה קטנה כחוט-השערה מזכותה של הממשלה האמריקנית לפתח את עמק טנסי.
ואם יש מישהו הסבור, כי על-ידי שיפחידו אותנו במלחמה, יבואו בגזירות עלינו: כאן אל תיקחו מים, כאן על תקימו יישובים חדשים, כאן אל תלכו וכאן אל תיסעו – אם יש מי שסבור כי חרב-המלחמה אשר ינופפו בה מעל ראשינו תספיק כדי להרתיע אותנו מלהשתמש בזכויותינו האלמנטריות, זכויות שיש לכל עם ריבוני בכל ארצו, הרי זו טעות והיא יכולה להיות טעות טרגית גם בשבילנו וגם בשביל העולם כולו. כיצד אינם מבינים זאת מדינאים, המרשים לעצמם גם למסור ידיעות לא נכונות בנוגע למי הירדן? אין זה אמת שמועצת-הביטחון החליטה כי אין לישראל זכות לנצל את מי הירדן. אין זה אמת – ואני משתמשת בביטוי פרלמנטרי – משום שהמועצה לא עשתה זאת, ולפי מיטב דעתנו אינה יכולה לעשות זאת. אלה הם מים הנמצאים בתוך תחומנו. אנחנו אדונים על מים אלה, ורק אנחנו. אנחנו רק אמרנו, והננו אומרים זאת בין בשאלת המים ובין בשטחי פיתוח אחרים, ובזאת הננו בטוחים ומאמינים באמונה שלימה, כי התפתחותה של ישראל יכולה להיות, גם תהיה, לברכה לכל ארצות האיזור. וכשהציעו לנו תוכנית-פיתוח גדולה של מקורות המים, תוכנית העשויה להביא ברכה גם למדינת ישראל וגם לארצות ערב – לא אנחנו היינו הגורם לסיכול התוכנית הזאת. אבל אם יבואו ויגידו, היות שלממשלת ירדן לא אכפת באיזה תנאים חיים אזרחיה, אם יש להם מים ואם אין להם, אם אפשר להצמיח שם דבר או אי-אפשר, הרי כל זמן שלממשלת ירדן לא אכפת על איזה רמה נמוכה של התפתחות תעמוד ארצה ואנשיה - אין גם ישראל רשאית לפתח את מימיה ואת אדמתה. אם זאת יגידו לנו נענה: לא! ולא יימצא אדם במדינת ישראל אשר יקבל עליו את הגזירה הזאת. זה לא שלום.
אבל רצוני קודם-כול שהיהודים יבינו את הדבר, שלא יראו את עצמם אנוסים להצטדק בפני שכניהם בגלות, שהנה אי-שם יש איזו מדינת ישראל והיהודים שבה הם אנשים מוזרים, בעלי מזג איום, אינם רוצים בשלום, מחפשים להם תואנות וצרות ומטילים על-ידי כך צל כבד גם על היהודים בארצות הגולה. לא לשם כך חיינו, נלחמנו ועבדנו בארץ-ישראל ומחוץ לארץ-ישראל, מי פחות ומי יותר, וזכינו במדינה יהודית, כדי שנהיה חייבים להצטדק על קיומנו ועל עתידה של המדינה.
כבר אמרתי: השלום יכול לקום בישראל בו-ברגע ששכנינו יחדלו לירות עלינו. אנחנו מקווים שהם לא רק יבטיחו לא לירות אלא גם יחדלו. וזה חשוב משום שכבר הבטיחו פעם. הבה נקווה שיקיימו מה שיבטיחו. אבל אני רוצה לומר גלויות וברורות. אם יקיימו את הבטחתם יהא שלום ויהא שקט. אם לא יקיימו, להווי ידוע: חיי היהודי במדינת ישראל לא יהיה הפקר. לא קרה מקרה אחד, שבלי פרובוקציה מן החוץ, אלא מתוך יוזמה יהודית במדינה היהודית, נפלה שערה מראשו של מישהו בקרב המיליונים של שכנינו אשר באיזור. אבל אם יש בעולם, במזרח או במערב, מדינאים המטיפים לנו כי חיי אדם הם דבר יקר ועל-כן אסור לעשות כך ואסור לעשות כך – הרי אנו אומרים: דמם של היהודים איננו פחות אדום מדמם של הערבים, וחיי יהודי יקר בדיוק כמו חיי ערבי, לא פחות מזה כמלוא הנימה. החיים היהודיים במדינת ישראל יהיו מובטחים ביטחון מוחלט. כל יישוב הנמצא על הספר, בצפון או בנגב, כל ילד בבית הוריו, בעבודתו, או בבית-הספר יהיה מובטח ביטחון מוחלט, והיד אשר תונף על זקן, אישה או ילד – תיגדע כמו שנגדעה בעבר. ואל יבואו מדינאי עולם להטיף לנו דברי צביעות על מוסר ועל חיי אדם על מה שמותר ועל מה שאסור. אם יש בעולם מי שרשאי להטיף מוסר, הרי זה העם היהודי.
ושוב אני אומרת: צריך שהיהודים יבינו זאת קודם-כול לעצמם ויסבירו זאת לילדיהם בביתם, שחלילה לא יתחילו להתבייש בנו, כי יש מישהו בוושינגטון או במוסקבה או בלונדון שיש לו עניין לטשטש את הדברים האלה ולא להבחין בין הורג לנהרג."
מקור:
קונגרס ציוני, הקונגרס הציוני הכ"ד, מאירסון גולדה, נאום, 5.1956
"ב-1960, כשעמדתי בפני מועצת הבטחון להשיב על האשמות בפעולה בלתי חוקית, שהועלו נגד ישראל על ידי ממשלת ארגנטינה (הארץ שממנה נחטף אייכמן והובא על ידי מתנדבים ישראלים), ניסיתי להסביר לפחות מה פירושו של המשפט ליהודים. מכל הנאומים שנאמתי בפומבי, היה זה הנאום שדלדל את כוחותיי ביותר."
מקור: מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975
שיידע העולם מה שנעשה ליהדות אירופה, חיי, עמ' 133-129
נאום שרת החוץ, גולדה מאיר באו"ם על תלונת ארגנטינה בענין חטיפת (לכידת) אייכמן - ארכיון המדינה. לשמיעת הנאום (אנגלית)
אדולף אייכמן - איך הגיע אייכמן להישפט בישראל, לומדים שואה עם יד ושם (סרטון)
יובל החמישים למרחביה (1911- 1961)
כבוד הנשיא, רחל, חברים. זו לא תהיה אמת מדויקת אם אגיד שאני לגמרי חופשית מהתרגשות הערב. אומרים שאיש שחטא או פשע באיזה מקום – הוא חוזר לאותו מהמקום. יש הרגשה שחזרתי היום למקום של מצווה שלא יכולתי לעמוד בה. אני אינני יודעת גם במדינתנו כאשר יש תארים רבים ומכובדים, אינני יודעת תואר יותר נעלה ויותר כדאי לשאת אותו ברמה מאשר איש ההתיישבות, עובד אדמה ואיש קיבוץ. באתי למקום הערב וטבעי הדבר שחיפשתי קצת ממרחביה מאז, וקצת מצאתי כאילו חדר אוכל זה אותו חדר אוכל, אבל הבלטות (מרצפות) אינן די שבורות, זה לא מה שהיה. וראיתי את הבריכה שהתגאתי שהייתי, נדמה לי, הבחורה הראשונה במרחביה, שלא קראתי לחצרן כאשר היו צריכים לעלות לבריכה ולפתוח את המים. וראיתי, .. התעצבתי... לא ברור אם יכולתי לעשות את זה עכשיו.
ובכלל, בתוך השמחה הגדולה באמת הזאת, אני מודה ומתוודה, לי אישית, בלבי קצת עצבות. וזה רק על כך שאני זוכרת אותם הימים ש-3 מגורשים מהארץ הזאת, עם צו לא לשוב לארץ הזאת לעולם. בין השלושה, בראש וראשונה, מי שעכשיו נשיא המדינה, יצחק בן- צבי, מי שעכשיו ראש הממשלה, דוד בן גוריון והחבר זרובבל. הגיעו לאמריקה ומפיהם, בפעם הראשונה, שמעתי בדיוק מה זאת קבוצה, והחלום היה לנסוע לארץ ישראל וישר לקבוצה. ובימים ההם, בעוד שבועיים-שלושה, תמלאנה בדיוק 40 שנה. לפני ראש השנה לא קיבלו חברים חדשים לקיבוצים ולקבוצות, מפני שבראש השנה ידעו מי עוזב וכמה מקומות נשארו לקבל חברים חדשים.
אבל לי היה עוד קושי אחד, ויושב פה חבר, יזרעאלי, אולי יש עוד מוותיקי מרחביה, והם יעידו שכך היה הדבר. אני למזלי הרע באתי מאמריקה, ופה.. ואז הייתה קבוצה של משוחררי הגדוד העברי, אמריקנים. מי כמוהם היו מומחים – מה טיבן של בחורות אמריקאיות, והם אמרו: לא! אנחנו מכירים אותן, זה לא רציני, הן לא לעבודה. היה באמת נימוק אחר. הם היו רווקים ובצדק רצו חברות בודדות ואני הייתי בעלת משפחה. בכל אופן, יעיד יזרעאלי – שלוש פעמים בשלוש אסיפות חברים הצביעו אם לקבל או לא. ואולי יזרעאלי עזר בזה, בכל אופן חברי דובינסקי, שהתגייס לגדוד העברי מעירי (מילווקי) באמריקה – אולי הוא, אבל לפני זה עוד לפני שפסלו אותי באסיפה הראשונה והשניה ואולי בגלל זה, ביקשו שאני אבוא. ובאתי ומאותו הביקור הקשר שלי גם לתל עדשים. כאשר באתי והסתובבתי פה יומיים עמדתי בשני ניסיונות:
א. הוציאו אותי לעבודה בכרם שאיננו קיים יותר, לקטוף שקדים. אני לא אחראית עכשיו לתפוקת העבודה שלי באותו היום. אבל אחר כך נסעתי קצת לבקר וירדתי לתל עדשים, ועשו איתי חסד, העמידו אותי על הקשר ונתנו לי להסתובב פעמים אחדות על הגורן. אלה היו ימי עבודה ראשונים שלי בחקלאות, ואולי בגלל זה בעוד שתי אסיפות החליטו לא לקבל אותי ובאסיפה השלישית בכל זאת עשו איתי חסד וקיבלו.
ב. ימים קשים, חמורים, המקלחת הייתה קשה, העבודה הייתה קשה ונטיעת החורשה מול השער הייתה לא קלה. אבל יותר קשה מאשר עבודה עם מכוש, למצוא את קצת אדמה ושם להכניס את השתיל, הייתה הכניסה לחדר האוכל בערב. אלוהים יעיד שהייתי מוכנה לוותר על ארוחת ערב באותו היום, אבל ידעתי מה שחושבים – הבחורה אמריקנית שבאה לעשות עבודה קשה, והחלטתי לא! את הסטיספקציה (שמחה לאיד) הזאת לא אתן להם. אכנס לחדר האוכל ובקושי להרים את המזלג, אבל לאכול! ואפילו את החצילים עם השמן שהביאו אלינו אז, איך קוראים לזה? עורות של כבשים.. בנאד, וזה היה מר כמוות, אבל – הם יכלו להרשות לעצמם לא לאכול, אבל אני בחורה אמריקנית, נעבעך, מוכרחה גם לעבוד קשה וגם לאכול. והימים היו גדולים ונפלאים, ויזרעאלי עוד פעם עד: גם הורה למדתי אפילו לרקוד, וגם את זאת חשבתי כאשר נכנסתי לחדר אוכל: עכשיו, מי יודע? בכל אופן בוודאי לא כמו אז באותם הימים. ומשני הצדדים, מצד אחד עפולה ומצד שני כפר ערבי, ואני זוכרת שחברים שנתנו לי הוראות איך להתנהג במקום הזה מבחינת בטחון, והמרחק היה רב מהבתים לחדר אוכל. אמרו: למען השם, לא ללכת בלילה בשמלה לבנה. שמלה לבנה בלילה זוהי מטרה מצוינת לכדורים שעלולים לבוא או מצד אחד או מצד שני.
ואשריהם של אותם החברים שעמדו (כלומר, שנשארו והמשיכו לחיות במרחביה). ניסיתי לשוב עם תינוק (גולדה חזרה לחודשים ספורים למרחביה עם בנה הבכור, מנחם, בשנת 1925), ולא רק אני ידעתי קדחת פה, כי אם גם התינוק. וידעתי קצת טיפול ילדים. הילדים הראשונים, בייחוד הילדה הגדולה של רחל, שהם עכשיו בכפר יחזקאל. וידעתי במקום הזה לחוש היטב מה הם הכוחות הגדולים הנחוצים לכל מה שהיה פה לעבודה: הגיבורים האלה, החברים שלי, שרק לפני שנים אחדות באו מאמריקה, כלפי רק היו גיבורים. אני זוכרת איזה גיבורים הם היו בעבודה בסוסים, לרתום סוס ולהעביר אותו מעל הגשר הקטן לעפולה, וכמה פעמים הסוס, לא העגלון הוביל את הסוס כי אם להיפך, הסוס החליט שכדאי להסתובב ולשוב עם כדי חלב בחזרה למשק, מפני שהגשם הוא יותר מדי גדול וקור ובוץ ולא כדאי, והחבר לא ידע איפה הוא עד אשר ראה את עצמו בחזרה במשק יחד עם הכדים (כדי החלב).
קשיי עבודה, אקלים, מלריה, יתושים: ברירה, או לאכול אוכל עם שמן מר או לאכול בכלל בלי שמן. יצירת חברה, חברות, שוויון אמיתי, לגדל ילדים ראשונים כאן. לא פשוט. כוחות גדולים ועצומים. ומאז ועד היום הזה, תמיד, כאשר אני פוגשת איש, עובד אדמה, איש קיבוץ, איש מושב, איש מתמיד - שנים על גבי שנים ועשרות בשנים, אני מודה ומתוודה ברבים, ואינני מתביישת בזה – תמיד הרגשת נחיתות לי, מפני שאינני יודעת דבר יותר גדול מאשר התמדה בעבודה, בעבודה חקלאית ובחיי חברה כפי שאנחנו יצרנו אותם בארץ שאין דומה להם בעולם כולו.
ואין זה פלא שהמילים המעטות הידועות בעולם, ואינני מגזימה, בעולם, מלים עבריות שנכנסו כמעט ללקסיקון בינלאומי, ומכל קצוות העולים מבינים את המלים האלה, גם באסיה וגם באפריקה וגם בצפון אמריקה וגם בדרומה, וגם במדינות אירופה: נפגשים אנשים ויש מלים אחדות שידועות והמלים האלה הן מלות קשר בין ידידי ישראל בכל פינות העולם, ובין שלוש ארבע מלים שיודעים אותן, אז יודעים - קיבוץ, יודעים מושב, יודעים שלום, יודעים נח"ל, יודעים גדנ"ע, יודעים הסתדרות. יודעים אותן המלים, אולי הם חשו יותר ממה שמישהו שחי פה כל הזמן, מהן המלים היסודיות. אלה הן המילים. בקיבוץ ובמושב – זה נדלק איזה דבר בעיני זה שהיה בארץ, כאשר הוא אומר את המילים האלה. גם כאשר הוא מחליט שלארצו ולעמו זה עוד לא זה, הוא לא יכול להעביר את זה לשם. אבל אני יודעת שיש לכל הפחות מדינה אחת באפריקה, שצעיר שהיה כאן, התרוצץ שנה ובעקשנות הקים שני קיבוצים. אינני יודעת אם יצליחו, אינני יודעת אם יגיעו ליובל, לחגיגת יובל – הלוואי, אבל חשוב שאנשים שבאים ורואים את זה, נדלק דבר מה בנשמת והם יודעים שזה דבר שאליו יש לשאוף.
חברים יקרים מכל הדורות, מאלה שהתחילו ומאלה שהמשיכו ויש כוח, וגילו כוח להמשיך. מה להגיד לכם? אגיד מה שאמרתי לחבר לוברני כאשר הוא בא לשוחח אתי על זיכרונותיי ממרחביה ושאל אותי בסוף: נו, ומה את אומרת בסוף? אמרתי: שני דברים מה שיש בלבי: ברכה חמה מאוד חמה, ומאוד יסודית להמשך ולכל טוב לכל אחד, והדבר השני, מודה ומתוודה, זה לא יפה הדבר השני, בלבי פשוט קנאה. כל טוב לכם.
תיעוד בעל פה
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
פתיחת "מכון כרמל ע"ש גולדה מאיר", המרכז הבינלאומי להכשרה, חיפה, (הנאום בשפה האנגלית)
הודעת שרת החוץ בכנסת העוסקת בנושאים הבאים: משבר הטילים בקובה, סכסוך גבולות בין הודו לסין, פניית ראש ממשלת הודו לישראל, סכסוכים במזרח התיכון, מעורבות מצרים בהפיכה בתימן, דיוני עצרת האו"ם בשאלת הפליטים, עמדת המנהיגים הערביים ועמדת ישראל.
לנאום המלא
מקור:
דברי הכנסת, 12.11.1962
הודעת שרת החוץ בישיבה המאה-ושבעים-ושמונה של הכנסת החמישית
כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה, מתוך הרגשת גודל האחריות המוטלת עלינו בימים אלה ובידעי עוצמת המשימות העומדות לפנינו, אני מרגישה סיפוק מיוחד כי יש ביכולתי להציג היום לפני הכנסת ממשלת ליכוד לאומי. ממשלה זו נשענת על התמיכה הרחבה ביותר, שהיתה אי פעם לממשלה שהורכבה לאחר הבחירות לכנסת.
לצפיה בנאום המלא - דברי הכנסת
הנאום המלא, שלום בין שווים, מסמך מקורי
מתוך: דברי הכנסת
1969
1970
- 20.1.1970: הודעת רוה"מ על מצב מצוקת יהודי ערב, שנה לתלייתם של תשעת הרוגי מלכות עיראק
- 10.2.1970: תגובת רוה"מ על חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל-1970
- 16.2.1970: דברים לזכרו של לוי אשכול במלאת שנה לפטירתו
- 17.2.1970: הודעת רוה"מ על המצב המדיני, הסדרי הפסקת האש בין ישראל למדינות ערב
- 23.2.1970: הודעת רוה"מ על האסון במטוס "סוויסאייר"
- 1.4.1970: תמיכתנו במאבק עליית יהודי ברית המועצות ובתוכם הורי י. קאזאקוב
- 26.5.1970: הודעת רוה"מ על המצב המדיני והבטחוני, 27.5.1970: המשך הדיון
- 28.5.1970: גולדה נואמת בכנסת (סרטון)
- 8.6.1970: גולדה נואמת בכנסת (סרטון)
- 29.6.1970: הודעת רוה"מ על המצב המדיני והבטחוני
- 4.8.1970: הצעת סיעת המרכז החופשי להביע אי אמון בממשלה; הודעת רוה"מ על החלטת הממשלה בדבר יוזמת השלום האמריקנית
- 18.11.1970: הודעת רוה"מ על המצב המדיני והבטחוני
- 25.12.1970: ישיבה מיוחדת של הכנסת, הודעת רוה"מ על משפט לנינגרד
- 29.12.1970: הודעת רוה"מ על שיחות יארינג
1971
- 9.2.1971: הודעת רוה"מ על המצב המדיני והבטחוני
- 17.5.1971: הודעת רוה"מ על משפט לנינגרד
- 9.6.1971: הודעת רוה"מ על המצב המדיני והבטחוני ביקור מזכיר המדינה של ארה"ב (רוג'רס), הבהרת העמדה הישראלית בנושאים שנויים במחלוקת מול מצרים ולאור חתימת חוזה בין בריה"מ למצרים
- 28.7.1971: סקירת רוה"מ את פעולות משרדה היחס לעדות המזרח, חינוך חובה, הישגים בתחום הדיור, שיוויון כלכלי ומעמד הפועלים, שביתות.
- 25.10.1971: ציון מלאת 85 שנה לבן גוריון
- 26.10.1971: הודעת רוה"מ על המצב המדיני פתיחת מושב החורף, מו"מ מול המצרים בנוגע לפתיחת תעלת סואץ באמצעות האמריקאים, אספקת נשק למצרים וסוריה על ידי ברה"מ, אספקת נשק לישראל על ידי האמריקאים
1972
-
8.2.1972: הצעת סיעת אגודת ישראל להביע אי אמון בממשלה על רקע אי שילובם בקליטת העולים ובשל כך, אי שמירת הצביון הדתי של חיי העולים
-
26.7.1972: סקירת רוה"מ על פעולות משרדה שנתיים להפסקת אש מול מצרים, נכונות ישראל לקיים מו"מ, משלוחי הנשק מבריה"מ למצרים, יחסי ישראל עם ארה"ב, פניה לנשיא סאדאת.
-
23.8.1972: הטלת כופר תעודה על שבי ציון מבריה"מ בעקבות החלטת השלטונות בבריה"מ לגבי תשלום תמורת הזכות לעלות לישראל
-
5.9.1972: הודעת הממשלה בדבר התקפת דמים על שליחי ישראל באולימפיאדה של מינכן
-
10.4.1973: הצעות סיעות גח"ל, הרשימה הקומוניסטית החדשה והמרכז החופשי להביע אי אמון בממשלה
-
25.7.1973: סקירת ראש הממשלה על פעולות משרדה נאום אחרון בכנסת השביעית. הפסקת האש מול מצרים ב-1970 והשלכותיה, שאיפתה של הממשלה לשלום, הבעיה הפלשתינאית, בעיות חברתיות: הבטחת הכנסת, שיכון, חינוך, קצבאות הביטוח הלאומי, אזרחי ישראל הערבים, עלייה וקליטה, העלייה מברית המועצות, אי שוויון כלכלי
-
16.10.1973: הודעת הממשלה על המצב (מלחמת יום הכיפורים)
-
23.10.1973: הודעת הממשלה על היענותה לפניית ארצות הברית בדבר הפסקת אש
-
13.11.1973: הודעת הממשלה על המצב המדיני הפסקת האש, המשך הסיוע הצבאי מארה"ב, מוכנות צה"ל, שחרור השבויים,
1974
-
22.1.1974: הודעת הממשלה על המצב המדיני חתימת ההסכם עם מצרים על הפרדת הכוחות ומעורבותה של ארה"ב במלחמה ובחתימת ההסכם
מלחמת ההתשה - הפצצות העומק
בתוך דברי הכנסת
"...כי היום תיכנס לתוקפה הפסקת אש כללית בינינו לבין מצרים. הפסקת האש הושגה ביוזמתה של ממשלת ארצות-הברית והיא תתחיל הלילה בחצות ותחול על כל הכוחות משני עברי קו הפסקת האש.
בנאומי בכנסת ביום ג' השבוע, הודעתי על החלטת הממשלה להשיב בחיוב להצעת ממשלת ארצות-הברית בדבר הפסקת אש בינינו לבין מצרים. היענותנו להצעה זו באה לאחר שהגענו לכלל הכרה כי הפסקת האש תתגשם בתנאים שימנעו את ניצולה לרעה.
ישראל הייתה נכונה לקיים בהקפדה את הסדרי הפסקת האש שנקבעו בתום מלחמת ששת הימים, על פי החלטת מועצת הבטחון מיוני 1967, אך מצרים, למרבה הצער, הפרה ברציפות את התחייבותה ואף הכריזה בפומבי כי היא אינה מכירה עוד בחובתה לקיים את הפסקת האש. עתה, הודיעה ממשלת מצרים על הסכמתה לחדש את הפסקת האש על פי סעיפים שהוסכמו בין הממשלות הנוגעות בדבר לבין ממשלת ארצות-הברית והננו מקבלים הודעה זו ברצון.
ישראל, מצידה, מודיעה על נכונותה השלמה לקיים בהקפדה את הסדרי הפסקת האש בכל סעיפיהם על בסיס של הדדיות.
אזרחי ישראל, בתום מלחמת ששת הימים נעננו להחלטת האו"ם בדבר הפסקת האש מתוך תקווה שלא יארכו ימים ויפתח משא ומתן בין ישראל לבין שכנותיה בדבר שלום צודק ובר-קיימא. תקווה זו טרם נתקיימה. אך העם וממשלתו מעולם לא חדלו מהנכונות והמאמצים להגיע אל השלום המיוחל.
אני רוצה לקוות כי הפסקת האש אשר תתחיל היום אמנם תשמר על ידי הצד השני ברציפות, עד לכריתת שלום בין מדינותינו.
ישראל מצידה, הייתה רוצה לראות את הפסקת האש כשלב טבעי שיש לקיימו בדרך אל שלום חוזי אשר יקום בגבולות ברי ההגנה, מוסכמים, בינינו לבין מצרים. באין שלום תוסיף, כמובן, ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש. ולא תחסוך כל מאמץ הדרוש לקידום התפתחותה של המדינה על מנת שתהא מסוגלת לעמוד בכל המבחנים המיועדים לה בכל הנסיבות.
הגענו אל שלב זה הודות לכוח עמידתנו הצבאי ולמאבקנו המדיני. נשקפים לנו מבחנים קשים ודרוש לנו ליכוד פנימי רב מתוך בטחון בדרכנו. עם כל הרצון שאין עמוק ממנו, כי הפסקת האש ולא רק בחזית זו, תהיה התחלה לקראת שלום, עלינו לזכור כי דרכנו אל השלום עוד רבה וקשה.
על סף הפסקת האש בינינו לבין מצרים, שלוחה ברכתה של ממשלת ישראל לכל חיילי צבא ההגנה לישראל, ביבשה, בים ובאוויר. לחיילנו אשר בשבי, וכל הישובים בקווי האש, ברכה רצופה תודה עמוקה על הגבורה והתושיה שהם גילו ומגלים יום יום. ברכה רצופה אהבה לכל אחד מהם ואמונה כי כמו בעבר כן בעתיד יוסיפו למלא בהצלחה את תפקידם בהגנה על בטחונה, עצמאותה ושגשוגה של ישראל.
שבת שלום."
מקור:
החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
"בחודשים האחרונים, ובייחוד בשבועות האחרונים, חלה החמרה רבה במצב הבטחוני באזורנו, בעיקר בחזיתנו הדרומיתשהשפעתה השלילית ניכרת גם בחזיתות אחרות. סימן ההיכר העיקרי של ההסלמה והמתיחות באזור, הוא שלב מתקדם ומסוכן במעורבות הסובייטית במצרים, לשירות התוקפנות המצרית המפירה את הסכמי הפסקת האש".
בתוך דברי הכנסת
"אני חשה היטב איפה אני עומדת, בפני מי אני עומדת, ואל מי אני מצטרפת. אני יודעת שאני העשרים במספר ופירושו - תשעה עשר לפניי. וברטט אני מעיזה, באשר כך רציתם, להצטרף לרשימה מפוארת זאת. וכאשר אני יודעת בפני מי אני עומדת, לא אעז להוסיף מילה אחת על ירושלים. אבל אולי תרשו לי לספר לכם על שלוש פגישות שלי עם הכותל המערבי."
דברים שנאמרו בטקס קבלת אזרחות כבוד של העיר ירושלים, כ"ג אייר תשל"א/ 18.05.1971
מקור:
מאיר גולדה, בית אבי, עריכה: אברהם יבין, הקיבוץ המאוחד, תשל"ג
לנאום המלא