משה יגר: פגישותיי עם גולדה, משרד החוץ, בורמה, פילדלפיה

משה יגר: פגישותיי עם גולדה, משרד החוץ, בורמה, פילדלפיה

משה יגר (נולד ב-30 באוקטובר 1930, בואנוס איירס) הוא דיפלומט ישראלי בדימוס, היסטוריון של האסלאם בדרום-מזרח אסיה וחוקר תולדות היישוב והציונות בתקופת המנדט הבריטי, וכן של תולדות מדיניות החוץ של ישראל ומשרד החוץ.

במאי 1956 הצטרף יגר למשרד החוץ בתור צוער במחזור השלישי להכשרת דיפלומטים. הוא החל את שרותו הדיפלומטי ברומניה. לאחר מכן בבורמה (כיום :מיאנמר). ב-1965 שהה במאלזיה לשם נשלח להקים משרד כלכלי-מסחרי שהיה כיסוי לנוכחות דיפלומטית ישראלית ראשונה (ואחרונה) במדינה מוסלמית זו. בלחץ ממשלת מאלאזיה נסגר המשרד לאחר למעלה משנת פעילות ויגר נאלץ לחזור ארצה בינואר 1956. הוא המשיך בפעילותו הדיפלומטית ומילא שורה ארוכה של תפקידים בחוץ-לארץ, בהם קונסול ישראל בלוס אנג'לס (1966-1969), קונסול כללי בפילדלפיה (1969-1972), קונסול כללי בניו יורק (1985-1988), שגריר בסטוקהולם (1988-1990) ושגריר בפראג (1994-1995). בין שליחות אחת לשנייה בחוץ-לארץ מילא תפקידים בכירים בארץ, בהם מנהל מחלקת ההסברה (1975-1978), סמנכ"ל משרד החוץ וראש אגף מידע ותקשורת (1980-1985), וסגן מנהל כללי לענייני אסיה, אפריקה ואוקיאניה (1990-1993). בחודש נובמבר 1995 פרש יגר לגמלאות.

ביקשנו ממשה יגר לספר על זכרונותיו מפגישותיו עם גולדה מאיר בתקופת שירותה  כשרת חוץ (1956-1966) וכראש ממשלה (1969-1974). הראיון נערך ב-11.4.2019.

ראיון והקלטה על ידי רוני ומשה סיבוני

מה שאני עכשיו אספר לכם, זה אפיזודות שאני זוכר בתקופות של גולדה כשרת חוץ ואחר כך כראש הממשלה, אותן הזדמנויות בודדות שבצורה לא מסודרת, נתקלתי בה, הייתי הרבה הרבה יותר צעיר ואני אספר לכם על ההתרשמות שלי מהתנהגותה. לא חקרתי אותה היסטורית מלבד על דברים היסטורים שבהם עסקתי והיא מופיעה בהם. כולל ספר שהתחלתי לעבוד עליו לפני כמה ימים, שכמו שעגנון היה אומר אם השם יזכני ויחייני אז אגמור אותו ... אז גולדה תככב בספר הזה, כי אני כותב על 20 השנים הראשונות במשרד החוץ, מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים. איך התעצם משרד החוץ, איך הוא איבד את כוחו, מה היו הדברים שהדיפלומטיה הישראלית נתקלה בהם ב-20 השנה הראשונות של המדינה. אני אלך למקורות לא רק לדברים שגולדה כתבה או שכתבו עליה כדי לתאר את חלקה. גולדה היתה חלק הגון מ-20 השנים האלה, כמעט 10 שנים. שרת היה בשנים הראשונות, אבל אחרי שפוטר היא החליפה אותו והיתה דומיננטית.

מישהו אמר פעם שכשאדם מספר על מישהו, אז הוא מתחיל בעצמו, אז אין ברירה. אני סיימתי את לימודיי באוניברסיטה ונכנסתי למשרד החוץ במאי 1956. היו אז בחינות כניסה קשות מאוד לצוערים, אז קראו לזה מתמחים, כל מי שניגש לבחינות היה צריך להיות בעל תואר אקדמי, שנתיים ראשונות, עברנו סיבובים של בערך 4 חודשים בכל מחלקה, עד תום השנתיים, ואז הנהלת המשרד החליטה אם מאשרים אותנו, אז קיבלנו קביעות והיה מתחיל המסלול הקבוע של נסיעה לחו"ל לכמה שנים, חזרה כמה שנים וחוזר חלילה עד הפנסיה.

אני הייתי בשמונה מינויים בחו"ל, אני אזכיר שניים מהם בקשר לגולדה. כשנכנסתי למשרד החוץ אלו היו החודשיים האחרונים של שרת. לפני מבצע סיני. בתור מתמחה חדש, ראינו את שרת ל-5 דקות, הוא לא דיבר עם הצוערים החדשים. אחרי חודשיים התחלפו השרים, בטקס במחנה צריפין. החילופין היו בדשא. אני ועמיתיי, לנו זה לא אמר כלום... שרת או גולדה... הדרגות הגבוהות האלה. 

אף פעם בימי חיי לא עבדתי קרוב לא לגולדה, ולא לאף שר. הזדמן לי להכיר כמה שרים. את גולדה, ואני רואה בזה זכות גדולה, הזדמן לי לראות מקרוב, ולעקוב אחרי התנהגותה, שלוש פעמים בחיי, שיכולתי יותר מיום להיות במחיצתה, ולראות אותה עובדת ומגיבה על דברים שונים. 

מקרה ראשון – ביקור שרת החוץ בבורמה 1962

הפעם הראשונה הזכורה לי בתפקידי השני בחו"ל ב-1962, באה לביקור בבורמה בתור שרת חוץ, היא באה בתום העצרת, לפני ההפיכה הצבאית בבורמה, כשגנרל נה וין הדיח את או נו מהממשלה האזרחית והתחילה דיקטטורה צבאית שבה הגנרלים התחלפו כמה פעמים. הגנרל הראשון נה וין היה, כמו ראש הממשלה או נו, ידיד טוב של ישראל, וגם לצה"ל היו קשרים טובים מאוד עם הממשלה הבורמנית. כמה שבועות לפני ההפיכה באה גולדה עם עוזר אחד בלבד, יעקב שמעוני, שהיה מנהל מחלקת אסיה במשרד החוץ, היא באה בדרך לארץ, בתום עצרת האו"ם, ופשוט במקום לנסוע בדרך הרגילה, ביקרה בכמה מדינות באסיה, ביקרה בפיליפינים, ובעוד שתי ארצות, בבורמה היתה 8 ימים. זה 20 יום אחרי שהיה שם בן גוריון.



השגריר משה יגר (אז דיפלומט צעיר) ושרת החוץ גולדה מאיר בשגרירות ישראל ברנגון 4-13 בפברואר 1962 (באדיבות משה יגר)

 








אתה היית שגריר?

לא, הייתי רק מזכיר שם. זה היה התפקיד השני שלי. התפקיד הראשון שלי היה מזכיר בבוקרשט, במשך שנתיים. מבוקרשט העבירו אותי לבורמה... לשנתיים וחצי. השגרירות שלנו מנתה שגריר, אלישיב בן חורין, בינו לבין גולדה היו יחסים לא טובים, להוותו, כי הוא התנהג בצורה שגולדה לא אהבה... היה יועץ, מיכאל אליצור, כבר לא בחיים, שהגיע אחריי, אני הגעתי כמה ימים אחרי השגריר. היה נספח צבאי, סגן אלוף אלכס גדרון, גם הוא לא בחיים, אחריו בהיררכיה אני הייתי, מזכיר שני, ואחריי קצין מנהלה (לשכן), שמו היה יוסי בן אהרון, יליד קהיר, הוא היה מזרחן בהשכלתו. כל מי שנפלט מהמוסד או מהשב"כ, סידרו לו ג'וב במשרד החוץ. הם התקבלו במשרות בכירות ולא בצורה ששרת רצה לבנות את משרד החוץ עם אנשים מוכשרים ואיכותיים, שיתקדמו לאט לאט בסולם הדרגות. כשיצחק שמיר נהייה ראש הממשלה, שנים רבות אחר כך, בן אהרון נהייה מנהל הלשכה שלו.

אם שרת החוץ מחליטה שהיא רוצה לבוא לביקור מדיני, יש מטרה מדינית הסברתית, כלכלית. היא לא הכירה את או נו באותה היכרות אינטימית שבן גוריון ושרת הכירו. אבל היא הבינה שצריך לבנות את הקשרים איתו ועם הרמטכ"ל נה וין, גם בגלל הקשרים של צה"ל עם הצבא שלהם. בורמה היתה מאוד חשובה כי היא היתה המדינה הידידותית ביותר שקיימה קשרים עם ישראל באותם הימים. גם עם יפן היו קשרים, מאוד קרירים. יפן קיימה בקפדנות את החרם הערבי, לא מכרה לנו כלום ולא קנתה מאיתנו. היפנים לא ניתקו את היחסים איתנו רק בגלל ארה"ב. 

על כל פנים, הכנת הביקור של גולדה, שהודעתו התקבלה במברק, השגריר זימן ישיבה, זה גיוס טוטאלי, צריך לעבוד עם הבורמנים להכין את הביקור, מה עושים ולאן הולכים. גולדה היתה אישיות מאוד מוכרת. היא היתה אישה, זה היה יוצא דופן, זה התקבל דווקא טוב אצל האסייתים שהיא אישה, יותר מאשר אצל האירופאים ובאפריקה. היה ברור שאני אטפל בהסברה ובליווי של העיתונאים הישראלים והבורמנים. השגריר והיועץ ילוו אותה לשיחות המדיניות.

מה לגבי הביטחון האישי?

לא היה קיים אז. היא הגיעה עם מלווה אחד, היא בעצמה פתחה את המזוודות והוציאה את הבגדים.
התחלנו לעבוד על התכנית, לבנות את לוח הזמנים.
ארגון נשות אוניברסיטת רנגון (באוניברסיטה עדיין נשארו בריטים מימי שלטונם), הן רצו לארח את גולדה באירוח מיוחד. הן רצו לעשות לכבודה אירוע בקמפוס, והיא תהיה אורחת הכבוד ותרצה.

בדרך כלל, כשמכינים כזה דבר יש חילופי מברקים עם הארץ כדי לתאם ציפיות ולשאול שאלות ולקבל אישורים, גולדה היתה בניו יורק באו"ם וסמכה על השגרירות שתכין את האירוע. אנחנו הרגשנו כל הזמן שבניגוד לביקור של בן גוריון, השגריר מרגיש לא נוח עם ביקור גולדה, בגלל צורת התנהגות שגולדה לא אהבה. גולדה קראה לו ואמרה שאם הוא לא מפסיק מיד, הוא לא יגיע אל מעבר לגבול, כך שמענו. והרגשנו שהוא מפחד ממנה מאוד. הוא היה שגריר נמרץ ואיש נבון, וזה מה ששמענו. הוא היה צריך לדעת, מה שאפילו אני ידעתי כבר אז, גולדה לא סבלה שמישהו יגיד לה שהיא משהו בגלל שהיא אישה. ידעו שהיא מעריכה עובדים במשרד החוץ אם הם עובדים טובים. לא מעניין אותה אם זה איש או אישה. והיו לזה הרבה דוגמאות למינויים. לימים זה נודע בשם פמיניזם. אלישיב היה צריך לדעת את זה והוא כנראה לא ידע...או שהיה לו לא נעים להגיד לא, לנשות אוניברסיטת רנגון, זה היה ארגון מאוד מכובד, והוא פשוט לא היה יכול להגיד להם שגולדה לא אוהבת את הדברים האלה. אם הוא ניסה, אני לא יודע. זה מה שהיה בתכנית. והיו עוד דברים תיירותיים, השגריר פחד ללוות אותה, אז אני ליוויתי אותה, וזכיתי לשהות בסביבתה 3 ימים רצופים, והיא שאלה אותי שאלות צולבות. כנראה שעניתי בסדר כי היא זכרה לי את זה שנים אחרי זה.

היא מגיעה, ואנחנו מסיעים אותה ומגיעים לבית הארחה. בית עץ טיק, שנחשבו בתים מפוארים לבורמנים. בית הארחה של הממשלה, בעיר. אנחנו עולים למרפסת עם יעקב שמעוני וסגל השגרירות, מכניסים את 2 המזוודות שלהם. היא מסתכלת עלינו ואומרת, חכו, אני עולה להסתדר. אנחנו יושבים במרפסת, וממתינים, במורא. היא יורדת עם חלוק ונעלי בית. לא ביקשה שתיה ושום דבר. פתחה את קופסת הסיגריות והתחילה לעשן. אנחנו יושבים סביבה ליד השולחן והיא אומרת, טוב, קינדרלעך, מה אני עושה כאן.

בן חורין הוציא את התכנית, היא אומרת, נעבור, נראה. 8 ימים זה מאוד ארוך. היא לא דיברה כמעט, זה מאוד הרשים אותי. מקשיבה עם הערות מינימליות. ואני מסתכל עליה כל הזמן. עד שפתאום, היא מסתכלת בעיניים רושפות וזועמות, אז הבנתי מה זה להיתקל בגולדה זועמת. מסתכלת מהצד על בן חורין, מצביעה ואומרת לו – מה זה? והוא התחיל לגמגם ולהסביר שנשות האוניברסיטה זה ארגון חשוב, ושהן ביקשו, ולא יעלה על הדעת אצלן, הייתי מוכרח לקבל את זה ומוכרח להיכנע, לכלול את זה בתכנית, הם רק רוצים ממך הרצאה ואת רק מתבקשת להרצות על מקומה של האשה בתנועה הציונית. אני חשבתי שאם עיניים היו יכולות לטרוף, היא היתה טורפת אותו, מקומה של האישה??? מה זה שייך?? הוא עוד פעם גמגם את ההתנצלות וההסברים והיא נכנעה, מה היא יכלה לעשות. היא אמרה לו הלאה. יתר התכנית היתה בסדר גמור. 
לשיחות המדיניות לא נלוויתי. אני הייתי צריך לעניין את העיתונאים שיכתבו עליה. ולא כל כך הצלחתי. אבל בבן גוריון הם גם לא כל כך התעניינו. בביקור שנמשך 20 יום.

בשיחות הכלכליות דיברו על הסיוע הישראלי לבורמה, אם הם רוצים מומחים לדיג או לדברים אחרים, ולא לתת לנאצר שעסק בתעמולה נגד ישראל בכל אסיה... או נו היה המגן הגדול של ישראל. היתה ועידת פנדונג, ועידה של המדינות הבלתי מזדהות, אז או נו דאג שישראל תוזמן, כשזה נודע לנאצר הוא הודיע שלא יבוא וכך הצליח להביא לזה שיבטלו את ההזמנה לישראל, אבל או נו היה באמת ידיד ישראל. אז אני מניח שעל זה היו השיחות המדיניות.

בתכנית היו גם דברים אחרים. היה בבורמה הסטוריון אנגלי שהגיע לבורמה ב-1912 ולמד לקרוא בורמנית, והבורמנים חייבים לו את כל ההיסטוריה שלהם. כל הכתובות העתיקות מימי מלכי בורמה שאף אחד לא פענח הוא עשה מה שהוא רצה, הוא תרגם ורכש לו שם עולמי, פרופ' גורדון הנינגטון לוס. הוא לא חזר יותר לאנגליה. התחתן עם בורמניה. הילדים שלהם, צאצאי תערובת. הילדים היו גדולים והתחנכו באנגליה. כשאנחנו הגענו הם היו כבר זוג זקנים. הם גרו בשטח ענקי. לא היה שם שום דבר אירופאי. הוא אכל אוכל בורמני ואפילו מאוורר לא היה לו. בורמה סבלה ממלחמות אזרחים מאז שיצאה לעצמאות 1948. הם פתחו בית יתומים. היו המון כאלה בגלל כל המלחמות בבורמה. היא טיפלה ביתומים האלה. היה שם בית מלאכה, תזמורת. בית מלא ילדים בורמנים. בית היתומים של פרופ' לוס היה בתכנית לביקור של גולדה. כל מוצ"ש היה שם קונצרט תקליטים שלוש שעות. הוא שמע מוזיקה בצורה כרונולוגית כמו הסטוריון, לפי סדר התאריכים. לזה לא הגיעו בורמנים. הוא הבין במוזיקה. הוא הזמין אותי, כי הוא כמעט לא הכיר יהודים. הוא חשב שאעזור לפענח את הכתובות על התקליטים, ההסברים שהיו בגרמנית. והוא חשב שכל יהודי יודע גרמנית. יום אחד, הוא גילה שלא ידעתי גרמנית. זו היתה אכזבה גדולה בשבילו.

בבית הזה הכריחו את גולדה לבלות כמה שעות. היא לא הצטערה.
אני ליוויתי אותה. השגריר התחבא (צוחק). 

ביליתי בחברתה והיא היתה מאוד סקרנית ושאלה שאלות. מזל שהייתי מספיק ותיק, וידעתי להסביר גם על ההיסטוריה הבורמנית בלי לעורר את איבתה. כל החלק של התיירות היה שלי. למשל העובדה שבית היתומים היה של אנגלי ובורמנית שנשואים עשרות שנים, ושבית היתומים מתנהל ללא שום עזרה, זה סיקרן אותה מאוד.

אחד הדברים בתכנית – תזמורת כלי הקשה בורמנית. זה מאוד מצא חן בעיניה, זה כסילופונים שונים שמיוחדים לבורמה ולא קיימים במערב. אני ידעתי להסביר לה איך הכסילופון בנוי וכו'. הבנתי שהיא מרגישה שהיא שבויה בין כה וכה, לא יכולה להשפיע על התכנית אז עדיף לה להינות.
עד שהגיע המועד להגיע להרצאה באוניברסיטה.

התעניינו איך היא תפתור את הבעיה. להרצות במקום שהיא לא רוצה...
הגיע המועד, הגענו לאוניברסיטה ואני לא האמנתי למראה עיניי. האולם היה מלא מפה לפה. גם בגברים, כולל הסגל הזר. והסגל האקדמי. לא יודע מי ארגן את זה, אבל באו הרבה נספחים צבאיים של מדינות שונות, כל אחד מהם עם המדים המצוייצים שלו, היגוסלבי, האמריקאי וכל מיני ארצות. אולם מפואר, מקושט לכבודה, עם דגלי ישראל. היא נכנסה והאולם השתולל. כבוד של מלכת אנגליה. התחילו נאומים לכבודה. היא ישבה כמו ספינקס. שם היא לא עישנה. הסתכלה קדימה. כל אחת מהנואמות הסבירה איזו אישה היא גולדה ואיזה כבוד לעולם כולו שצמחה מנהיגה כמוה. גולדה שומעת ולא מגיבה. כמו ספינקס. כשמגיע תורה לדבר, היא קמה ואומרת, היא מתחילה להודות למארחות ולכל הקהל שבא לכבודה. ואומרת, אני לא ראויה לכל הכבוד הזה, אני בסך הכל, אישה ישראלית שנוסעת בעולם. אבל מה שגרם לי שמחה ואושר זה כשהגעתי הנה ושמעתי על ההרצאה שאתן ארגנתן לי, על נושא שכל כך חשוב לי, תפקידה של האשה בתנועה הציונית. אני הסתכלתי על בן חורין שישב בשורה הראשונה... אני מאושרת שאני יכולה לספר מה עשו הנשים בתנועה הציונית. הרי היא לא היתה אישה אקדמית ולא יכלה לספר על הרצל וויצמן, אבל זו היתה הרצאה כל כך שיטתית, בלי מושגים מסובכים, להסביר לגויים ברנגון. שמעתי הרצאות שלה במקומות אחרים. היא היתה יכולה לשאת הרצאה על תולדות הציונות בצורה כל כך פשוטה, שזה היה יותר אפקטיבי. היא סיפרה על הרצל, עברה לשלטון הבריטי וסגרה איתם חשבונות... לבורמנים זה היה כמו שמן לעצמות, הם גם לא סבלו את הבריטים, אם כי נציגים שלהם מהשגרירות ישבו בקהל. על המלחמה, על הערבים וכמה אנחנו רוצים שלום, והערבים לא מבינים את זה. היא ידעה לעשות את זה בחן, מה רוצים מהעם הזה, הם רוצים שלום והערבים לא רוצים. אני מניח שערבי היה מתאר את זה אחרת...והיא סיימה את ההרצאה בול בזמן, בלי שום נייר, היא היתה מתורגלת.

המשפט האחרון שלה היה פנמונלי, היא אומרת, כל מה שסיפרתי לכם על תולדות הציונות והקמת מדינת ישראל והמחירים, בכל זה, נשים מילאו תפקיד שווה צד בצד עם הגברים. ככה היא סגרה את ההרצאה עם הנושא שעליו באה לדבר - נשים בציונות, במשפט אחרון אחד. 
זה היה אירוע... עד היום אני תחת הרושם של האירוע הזה.
עברו 8 ימים והיא נסעה. היא לא החזירה את בן חורין ארצה.

מקרה שני – יום עיון במשרד החוץ

כשחזרתי לארץ מוניתי לעוזר ולסגן של יעקב שמעוני שהיה מנהל מחלקת אסיה. הוא רצה מישהו עם ניסיון אסייתי. וזה גם היה מעורב בניסיון אקדמי כי עשיתי את עבודת ה-M.A שלי בבורמה. שמחתי מאוד כי אני מאוד אוהב את אסיה. 

הייתי במחלקת אסיה, היו הרבה מינויים שהתפנו באסיה ורצו לעשות יום עיון לכל האנשים האלה וגולדה הסכימה להשתתף. יום העיון הוקדש לחוויות השגרירים שחזרו, והיה בעצם מסירת הוראות לכל השגרירים היוצאים, על כל ארץ. את היום הזה לא אשכח. היה שולחן ארוך מאוד. אני וגולדה ישבנו אחד מול השני ומהצדדים ישבו כל השגרירים. יום העיון התחיל ב-7:00 בבוקר, עם הפסקת צהריים. אם השגרירים היו צריכים לצאת לשירותים, הם פחדו לקום כי גולדה היתה שם.

יעקב שמעוני היה שם, ביניהם היו יחסים מצויינים. בגלל שהוא ביקש, אני מניח שהיא הסכימה להשתתף. ישבה שם מ-07:00 בבוקר עד 16:00 וכל היום מעשנת. מסיימת סיגריה אחת ומדליקה את השניה. וביד השניה שותה קפה, ולא זזה יותר מזה. היא שמעה בסבלנות ולא הפריעה באמצע. היה מישהו, ליצן כזה, שניסה להתלוצץ, ואני זוכרת שהיא לא עשתה כלום, רק סובבה את העיניים אליו, אפילו לא את הראש, ואני ראיתי אדם קופא, כאילו שהלבישו עליו בלוק קרח. באמצע הבדיחה שלו, הוא לא התלוצץ יותר. אם מישהו חרג מהזמן שהקציבו לו, זה לא הפריע לה, יעקב שמעוני היה אחראי לדברים האלה. היא יכלה לכפות משמעת רק באמצעות המבט בעיניים. לא ראיתי הרבה מנהיגים, צבאיים או אזרחיים שמשליטים משמעת כזו. רק באמצעות העיניים. היא שלטה במשרד החוץ. אפילו אבא אבן היה יושב בנוכחותה כמו ילד. היא לא תמיד הצטיינה בבחירת העוזרים, למשל אלי מזרחי... נוכל כזה... עזב את הארץ אחר כך. אבל יעקב הרצוג, אנשים מועילים ופיקחים היא ידעה להעריך. היא לא הסתירה את זה, כמו שלא הסתירה אם לא אהבה מישהו. או שהוא טיפש או ליצן, גילתה חוסר סבלנות, לא בדיבורים ולא בצעקות. בשליטה בעיניים. אני הייתי אז בן 30 וראיתי איך האשה הזקנה הזאת שלטה בכולם... לא ראיתי דבר כזה. לא הרימה את הקול בכלל. מנהיגותה היה דבר יוצא דופן.

בגלל התפשטות הפעילות לאפריקה קלטו אז המון אנשים חדשים במשרד החוץ, זה היה רעיון של דוד הכוהן להגיש עזרה למדינות עולם שלישי, אסיה, אפריקה וקצת בדרום אמריקה, אבל גולדה דחפה את זה חזק קדימה. שיא הפריחה של עבודת מש"ב (מחלקה לשיתוף בינלאומי), היה בתקופת גולדה, באסיה היא ביקרה פעם או פעמיים, באפריקה יותר, באזור שנות ה-60.

גולדה היתה הראשונה שהרגישה בשנים האלו שצריך לחוקק חוק מיוחד חוק שירות החוץ, כי שירות החוץ שונה מכל שירות ממשלתי אחר. משרד החוץ ניצב בפני סכנה שיתפורר ומערכת הבטחון תיקח את סמכויותיו, וזה מה שקרה. במשרד החוץ יש אנשים מאוד איכותיים, בעלי תואר שני ודוקטורים, שהשירות הדיפלומטי דורש, השכלה ונכונות ללמוד. המשרד הזה שונה ממשרדי ממשלה אחרים, וגולדה, שלא היה לה תואר אקדמי, תפסה את העניין הזה, שצריך להיזהר מלהכניס אנשים בלתי ראויים מהצד וכו', מה שבאמת קרה מאוחר יותר. היא שמעה שיש ארצות שיש בהן חוקים כאלה ששומרים על המבנה של משרד החוץ, היא מינתה צוות שהתחיל לעבוד. 

יעקב ניצן הובא למשרד החוץ על ידי גולדה מאיר, היא התרשמה מכישוריו כמנהל, הוא היה אדם קשה מאוד ופחדו ממנו, והוא התחיל להכניס רפורמות. והיה מאוד יעיל. אבל פחדנו לדבר איתו. 

יום אחד עוצר אותי יעקב ניצן, רצה לספר לי על ישיבת הנהלה. אני הייתי אז בדרג בינוני, ולא הבנתי מה לי ולהנהלה, הוא חייך ואמר שגולדה דיברה עלי בישיבת ההנהלה, זה היה כשהוחזרתי ארצה ממלזיה, אחרי שהייתי שם בשליחות המדינה בתקופה קשה מאוד. מלזיה היא מדינה מוסלמית שרצו ליצור איתה קשרים וזה לא הצליח. וכך הסתבר לי שגולדה ידעה מה עשיתי במשך שנתיים במלזיה. באותו זמן ישראל ניסתה לכונן יחסים עם ספרד ועל כך היתה ישיבת ההנהלה. רצו לשלוח מישהו לספרד עם סיפור כיסוי, כמו ששלחו אותי למלזיה. זה היה בסוף שנות ה-60. כי התגברה שם התעמולה הערבית. ספרד הסתדרה טוב בלי ישראל. ארה"ב ובריטניה קיבלו אותם, סלחו להם על שיתוף הפעולה עם היטלר. הספרדים לא רצו להכעיס את הערבים וליצור קשר עם ישראל.

הכיסוי היה שארגון התיירות הבינלאומי ישב במדריד, וישלחו מישהו ממשרד החוץ שיישב שם. אבל הספרדים עלו על זה. באותה ישיבת הנהלה, הוא אמר שדנו בעניין ספרד, וגולדה מאיר אמרה חבל שאין לנו משה יגר במדריד. כלומר, חילקה לי מחמאה בישיבת ההנהלה. אני הייתי בשמיים. זה הקומפלימנט הכי חשוב שקיבלתי מאז ועד היום. גולדה יודעת מי אני!! וגולדה החמיאה לי על ההרפתקה שלי במלזיה.

מקרה שלישי – קבלות פנים בפילדלפיה 1969

עברו שנים, הייתי קונסול כללי בפילדלפיה. תחת רבין. הכרתי את רבין קצת מהצבא. רבין היה איש צבא גם בתור שגריר. לא כל מי שהיה בוושינגטון ביקר את הקונסוליות בארה"ב. רבין מצא את הזמן. היו לי שם הרבה הזדמנויות לדבר איתו. 

בשנת 1969, הספקתי בקושי להיות שבוע בפילדלפיה, קיבלתי טלפון משלמה ארגוב, שהיה ציר בוושינגטון, מספר 2 אחרי השגריר (רבין), סגן השגריר. הוא נתן לי פקודה לבוא, לא ידעתי אפילו איך מגיעים למשרד, הייתי צריך להגיע לרכבת. ידעתי שאין חוכמות, לא עם רבין ולא עם ארגוב. פקודה זו פקודה. הגעתי לוושינגטון בשעות הצהריים בדרך לא דרך, נכנסתי למשרד של שלמה ארגוב, והוא אומר לי, טוב שהגעת, מה שאני אומר לך עכשיו סודי ביותר. גולדה עומדת לבוא לפגוש את ניקסון. הכל היה טרי אחרי מלחמת ששת הימים. גולדה היתה כבר ראש הממשלה. הוחלט שהיא תטוס ישירות מישראל לפילדלפיה, תישן לילה כדי לנוח ולהתאושש ואז תטוס לוושינגטון. אבל בפילדלפיה צריך להכין קבלת פנים כזו, שאפילו ניקסון ישמע על זה ויידע שראש ממשלת ישראל פופולרית מאוד והוא חייב להיות ידידותי. הוא אומר לי – המשימה של להפוך את פילדלפיה למסיבה רעשנית, היא המשימה שלך, אתה תקום או תיפול עם הצלחת הפרויקט הזה. אמרתי לו, שלמה, איך אעשה את זה, אני שבוע בפילדלפיה, אני עוד לא מכיר אף אחד, אמר לי, לא מעניין אותי, אני עסוק, תלך, תחזור ותתחיל לעבוד.

חזרתי לרכבת, בערב חזרתי כבר לפילדלפיה. כל הדרך חשבתי מה אני עושה. ואז נזכרתי, שקודמי בתפקיד יששכר בן יעקב, השאיר לי ספר עם כל ההנחיות, הרשימות, הכתובות והעצות של מה שצריך לעשות. הספר היה פנומנלי. וזכרתי שבתחילת הספר כתוב על סגן נשיא הבונד, לני גולדפיין, שאין יהודי כזה בכל ארה"ב, מה שתצטרך – לפנות אליו. הוא פותר את כל הבעיות ועושה את החיים קלים יותר. הרגשתי שהשמים נפתחו. אבל לא הכרתי את לני גולדפיין. 

כשהגעתי למשרד בבוקר, ביקשתי מהמזכירה שתקשר בינינו. אמרתי לו שאני צריך לדבר איתו די דחוף, הוא היה אצלי תוך 20 דקות. אמרתי לו את האמת. אני חוזר עכשיו מהשגרירות וקיבלתי שם הוראות למשהו שאני צריך לעשות ולא יודע איך לעשות את זה, כי אני חדש. הוא היה בין הקצינים ששחררו אסירים במחנות ריכוז במלחה"ע השניה, ושם נהייה ציוני. שמאתי לו שאני צריך לארגן מהומה שכל עיתוני ארה"ב ולא רק פילדלפיה יכתבו עליה, אחרת אני חוזר לארץ. הוא אומר לי, זה פשוט מאוד, אתה אומר שתמנה אותי ליו"ר ועדת קבלה לראש ממשלת ישראל. למרות שיהיו ריבים על התפקיד. מיניתי אותו והוא הפעיל את ממשלת פנסילבניה, את כל בתי הספר, את מערכת החינוך השחורה, את כולם. 

ביום המיועד, יצאנו לשדה התעופה לקבל אותה. מהמטוס היא ירדה עם משלחת קטנה. קודם כל, הוא הכין שתי קבלות פנים. אחת בשדה התעופה – קבלת פנים של מוסדות הנוער, היהודים, הביאו את כולם עם דגלי ישראל וארה"ב וכרזות וכו', וגם הביא את בתי הספר השחורים, ולמה? כי שם יש תזמורות כלי נשיפה עם מדים. הנוער התלהב, בצעקות ושמחה. אני חיכיתי בקבלת הפנים השניה בכיכר החירות, כיכר ענקית. בשדה התעופה גולדה התמוגגה מנחת. ראתה צעירים, ושחורים עם כלי נשיפה וכו', נגמרה קבלת הפנים הזו וכל השיירה המכובדת נסעו לכיכר החירות הפתוחה לקבלת הפנים השניה. ושם היו עשרות אלפי אנשים. כל הקהילה היהודית, מקומות לעמוד או לשבת. אני הסתכלתי עליה, אז כבר ידעתי שהיא אישה חולה, כולם ידעו את זה, היא היתה אחרי טיסה ארוכה, וכל קבלות הפנים האלה. העלו אותה לבמה, שם ישב מושל פילדלפיה, ראש עיריית פילדלפיה, כל חברי מועצת העיר, רובם גויים איטלקים ואירים, והשמחה והרעש. אני שמעתי מספיק רעש ונרגעתי מבחינת הקריירה האישית שלי. היהודים יצאו מכליהם. היא כבר היתה רגילה לזה. התחילו נאומים, ברכות, כיבודים. היא ישבה על הבמה וחיכתה. כשהגיע תורה הקהל השתולל, צעקו, ורקדו והריעו. היא אמרה כמה דברי תודה והסתיים הטקס. ואנחנו לקחנו אותה למלון, שתנוח ותישן. למחרת היתה צריכה להגיע לוושינגטון. יותר רעש מזה לא יכולנו לעשות. קבלת הפנים השאירה חותם, כך היה כתוב בעיתונות.

הגענו למלון ואותו דבר שקרה ברנגון קרה גם כאן, היא אמרה שצריכה כמה רגעים להסתדר, אחותה היתה שם, והבן מנחם, שחי בבוסטון, הביא את אשתו ושני הנכדים. היא רצתה להיות עם הנכדים דבר ראשון. אני ידעתי שתהיה עוד התיעצות אחרונה עם רבין וארגוב, דיניץ ויעקב הרצוג, שהיו בפמליה שהיא הביאה איתה מהארץ. אני הייתי סתם נספח שם. הרשו לי לשבת שם. חיכינו. כולם היו סחוטים מעייפות. היה יום מאוד מתיש. היא ירדה עם החלוק, וכאילו כלום. היא בדקה אם כולם בסדר וביקשה עדכונים. היא הקשיבה. ידעה לשמוע ולשאול שאלות. רצתה לדעת איזו שיחה תהיה עם ניקסון, מה יהיו הדברים שתישאל, מה תהיה האווירה. 

אני לא חושב שהיו לי איתה עוד פגישות... כל מה שאני יכול להגיד שהיתה אישה מרשימה והייתי מגדיר אותה כמנהיגה. כשפרצה מלחמת יום כיפור, ואני התגייסתי, הייתי בחיל רגלים של קשישים. הייתי אמור לשמור על שדה התעופה בחצור. התחושה היתה מאוד קשה, כעסתי מאוד על ההנהגה. אבל הכעס שלי היה על משה דיין שחשבתי שכל חייו היה בלופר. שר הבטחון היה ידוע וקצין מודיעין שמתעקש שלא הולכת להיות מלחמה. אני חשבתי שאם הייתי ראש הממשלה הייתי מתנהג כמוה. אמנם היא היתה ראש הממשלה, וכל הממשלה איכזבה אותי...אני הערכתי את גולדה, כי חשבתי שנהגה באופן סביר במלחמה, כשהקשיבה ליועצים שלה. אמנם בן גוריון היה מבטל את המומחים, אבל גולדה הקשיבה. 

אני הערכתי אותה על עוד שני דברים שעשתה: היא סילקה את שולה אלוני מהמפלגה, הייתי מזועזע משולה אלוני ואיך שהיא דיברה. ופעם שניה כשסילקה את לובה אליאב, עם כל הדברים החשובים שעשה, אבל במדיניות הוא לא הבין. ולגולדה היה האומץ לסלק את שניהם. חבל שלא הפעילה את זה נגד דיין. היא היתה כל כך אמיצה ורק נגד דיין לא הפעילה את זה. 

ראיון והקלטה: רוני ומשה סיבוני
 

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X