גולדה מאיר, על אהבה וניצחון, מסכמת 50 שנים בארץ

גולדה מאיר, על אהבה וניצחון, מסכמת 50 שנים בארץ

מתוך אירוע חמישים שנה לעליית גולדה מאיר לארץ ישראל - אירוע בקיבוץ רביבים, 1971

חברי רביבים, חברים שבאו ממרחקים די גדולים, אחדים מהם. אפשר לעשות אחת משני דברים, או לעבור חמישים השנים כדי לספר גם על חברים שדיברו וגם על חברים שאינם כאן ואינם בחיים, או לא להגיד שום דבר. אפילו, מפני שנדמה לי ניצחון הערב. יצא לי להגיד פעמים אחדות, וזה בוודאי התקבל, אצל חלק בכל אופן מאלה ששמעו אותי, כדיבור של איזה צניעות שאיננה כל כך אמיתית, אשר אמרתי שאני אינני, ואני עושה את חשבוני עם עצמי, אינני יכולה להגיד בכנות שאני יכולה לרשום לרשותי איזה דבר אחד שאני לבדי עשיתי, כי אם אמרתי שהיה לי מזל גדול שמראשית דרכי עבדתי עם חברים ובעיקר מאז בואי ארצה, עם חברים שלא רק שיחד פעלנו ושמחנו, לא בכינו עם דמעות אבל לא פעם בכה הלב, אבל שאני כמעט ואינני מכירה באיזה פעולה שהיא שהייתי מעורבת בה שלא היתה לי זכות להימצא במחיצת חברים שלמדתי, ואני לא מדברת עכשיו על לימודים של עובדות, תיאוריות, כי אם שעצם חייהם, פעולתם וגישתם, היו בשבילי כמעט יום יום דבר שהוסיף לי, אישית. וכמו שמקובל אצלנו, אין אומץ לב לבוא לחבר, לגשת לחבר ולהגיד לו: ככה אני רואה אותך. קצת מפני שמניחים שאם יש יחסים כאלה, אז זה במילא מובן, ולפעמים פחד שאם מתרגמים הרגשות כאלה למילים, משום מה זה נעשה שטחי. הזכרתי את זה במיוחד כאשר בן גוריון קרא את המכתבים, חבל שאין לי העתק, אולי יש אצלו, מברק שאני שלחתי לו מארצות הברית, ליום הולדת שלו, והתקופה היתה כבר לא כל כך שמחה, והיות והייתי במרחקים ויכולתי לכתוב, אז אמרתי לו בדיוק מה שהרגשתי. כתבי לו: "בן גוריון, היו לנו ויכוחים, ובוודאי עוד יהיו, אבל מה שיהיה בעתיד, איש לא יכול לקחת ממני את הרגשת הזכות הגדולה שאני מרגישה שהיתה לי, לעבוד במחיצתו של אדם עשרות שנים שאני רואה אותו, כאיש, ה-איש של דורנו, שיותר מאיזה איש יחיד אחד אחראי לכך שאנחנו מדינה עצמאית". האמנתי את זה בימים טובים, האמנתי את זה בימים שאני יודעת, גם לי וגם לבן גוריון היו קשים מאוד, ואני בשמחה יוצאת מן הכלל אומרת את זאת הערב, כאשר בן גוריון יושב פה, בתוכנו. ואני רוצה להודות לו על המתנה הזאת, על עצם היותנו פה.

היות ואני לא מאמינה כמו בן גוריון ששישים שנה זה רק חצי החיים, ומאז התווספו עוד 13 שנים, ומי יודע כמה יש עוד. היום נכנסתי לחנות, עומד לפניי בתור בסופרמרקט איש צעיר, והוא אומר למוכרת, תן לה, אני צעיר ממנה, יש לי יותר זמן. אז בדרך הטבע איש שכל שנה זה רק לא שנה, כי היחס של שנה למה שעלול לקרות בגיל זה, איננו אותו דבר מה שבגיל צעיר מזמן לזמן חושב על מה שהיה, לא עוד כמה זמן זה עוד יהיה. וכששרים את השירים האלה, הם נראים עכשיו כל כך נאיביים. בוודאי הצעירים שכבר לא יודעים אותם או לא שמעו אותם, הם כל כך ילדותיים, אולי אפילו מישהו אומר: כל כך ציוניים. אבל כשאני נזכרת איך אנשים שקיבלו על עצמם איזה דבר, איזה עול לבנות עם, לבנות ארץ, באיזה התלהבות שרו את השירים האלה מה שבאמת האמינו, אנחנו בונים, אנחנו חלוצים, על הכל נתגבר. ונדמה לי שההבדל, אולי, בין ימינו ובין הימים ההם, היה אחד יסודי. הלא אין להשוות בכלל מה שהיה אז ומה שעכשיו, כששמעתי את הנאום שלי אז במועצת ההסתדרות, חשבתי לעצמי: חוצפה לא קטנה, סוף סוף האימפריה הבריטית. היו באימפריה הבריטית אז, נדמה לי, מאה אלף חיילים בריטיים בארץ, איזה השוואה יש לכוחנו היום, ליסוד להאמין בכוחנו, ובכל, נדמה לי דבר אחר, ועל זה באמת הלב כואב: היתה שמחה, בכל צד היתה שמחה. מובן, שמאורעות, חבלנים, אינני יודעת אם בן אהרון זוכר, באתי לחדרה להספיד חברים שנפלו בשבת השחורה במשקים, כל זה היה, אבל החיים בדרך כלל – היתה שמחה. נכון, היינו צעירים, אבל, יש עכשיו יותר צעירים ממה שאנחנו היינו אז, ועושים דברים נפלאים, באמת גדולים, גם בשלום, בנייה. אני זוכרת את המקום הזה, לא אשכח לעולם את נסיעתי הראשונה לרביבים. מה שנעשה בארץ, וזה לא עשו אלה ששרו 'חושו אחים חושו', המחנה שחש כל הזמן והצטרף ועשה ועלה ביכולת העשייה על אלה, אני חושבת שזו לא תהיה יהירות מצידנו אם נגיד שאת כל השנים האלה אפשר לסכם במילה אחת, באותיות גדולות: נצחון. נצחון על הטבע, נצחון על אויבים, נצחון על ידידים ונצחון על עצמנו בהרגלי עבודה. בהתמדה, בעקשנות, זה היה כל כך קל לוותר, וכל כך קשה לעמוד ועמדנו ולא ויתרנו. מדוע הסתלקה השמחה? פשוט, שמחה, באשר אנחנו פה, באשר אנחנו עובדים, באשר אנחנו יוצרים, באשר אנחנו - אנחנו.

לפעמים נעשה עצוב, וחבל לי, אולי אני טועה בכלל אבל חבל לי, מילא אנחנו, בגילי, כבר שכחנו. והיתה לנו חלקה גדולה של שמחה, חבל לי על הדורות שאחרינו שהם לא חיים את זה, פשוט, אולי אני טועה. ולי שי ביטוי אחר לשמחה. למשל, העזה.

אחרי שעזרא ואני חזרנו מהטיול הזה, הלילי, אז למחרת היתה ישיבה של איזה פורום של המפלגה, אינני זוכרת אם זה היה המרכז או מועצה, ונכנסתי לאולם בן גוריון ישב על הבמה, מיד ניגשתי אליו ושאל, נו? כתבתי לו פתק, לא הצלחתי. תהיה מלחמה. ראינו, עזרא ואני, ממחנה -----את ה—ואת הריכוזים שם.

פעם, איך אנחנו אומרים, עכשיו מותר לספר, פעם אני מקווה אני אבוא לרביבים ואם מותר יהיה לספר- אמשיך. אז בן גוריון קיבל את הפתק, זאת לא תהיה אמת אם אגיד שהיתה שמחה רבה בפניו, לקרוא את הפתק הזה, אבל זה לא שינה את המסקנה. כעבור יומיים, כאשר מינהלת העם היתה צריכה להחליט, מה היא הולכת להצביע, אז היו שני חברים שביקשו ברגע האחרון, זו כבר היתה צריכה להיות ההכרעה, כן הכרזת מדינה, לא הכרזת מדינה – להתייעץ עם ראשי ה'הגנה'. אחד מהם יושב כאן: ישראל גלילי, השני – יגאל ידין. ריחמתי עליהם. שאלו אותם: מה יהיה? דבר אחד הם אמרו בבטחון, אין כל ספק, הבריטים ייצאו וצבאות ערב יכנסו, זה בטוח.

'נו, ומה יהיה?', פה היתה שתיקה קצת, ונדמה לי שזה היה ידין שאמר: הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים להגיד: פיפטי-פיפטי! הסיכוי לנצח או להיפך, זה שווה. והמסקנה בכל זאת נתקבלה והיה מה שהיה. וכבר אמרתי באיזה מקום, אני לפעמים בנסיעותיי לארצות הברית מבקרת גם במילווקי. אני פוגשת חברים שמהם בעצם למדתי ציונות. אליהם הגיע אז בן גוריון, בן צבי ז"ל, לעיר מילווקי. היתה לא רק יותר צעירה מעכשיו אבל יותר צעירה מכל החברים שמהם באמת למדתי. אני רואה אותם עכשיו וגם על זה כואב הלב. אנשים מצויינים. מה קרה להם. מדוע נשארו? ואני משווה את חמישים שנות חיי, חמישים שנות חייהם, ציונים טובים עד היום הזה, חברי המפלגה, טוב, בתים אחרים, חיים בחלק אחר של העיר, לא רק להם טוב, לבנים, בעלי מקצועות חופשיים, הכל מצויין. ולבי כואב: ריקנות, לא כלום.

גם באמריקה היינו שרים שירים והיינו מטיילים לילות שלמים אחרי אסיפות וחולמים: על מה חולמים? על ארץ ישראל ומה יהיה, וככה נשארו. נעקרו בדרך ולא נשאר כלום. ואם אחותי כותבת שהייתי עקשנית אז, אז היא צודקת ואני מודה לאלוהים שלוש פעמים ביום על זה שאני עקשנית, ויסלחו לי נשים שעבדו איתי או עובדים איתי עכשיו, שאני מתעקשת, אז יזכרו שלולא התעקשתי, לא הייתי באה, העקשנות הביאה אותי לארץ.

אני רוצה מאוד להודות לחברי רביבים ואני שמחה שזה קיבל צורה כזאת, חבורת אנשים, ויש עוד רבים שיחד עשינו, לא סטינו מן הדרך, ואני מודה לגורלי שאני יושבת ברביבים, עם משפחה, עם שני דורות שלי, עם שני דורות של אחותי, שבאה אתי יחד, היא גם כן עקשנית לא קטנה, אל תחשבו שזה רק אני, זה הולך קו במשפחה.

דרכה היתה הרבה יותר קשה משלי. היא באה עם ילדיה הנה, וטוב לי. ואני אזכור את הערב הזה. במרחביה באתי לעבוד ולא כל כך רצו לקבל אותי, ברביבים אני באה להנות, אז בעד קבלתכם אותי לעת זקנה, כאשר אינני יכולה יותר לעבוד במלקוש, ואני מעריכה את זאת ואני מודה לכם. אני רוצה לאחל לכל אחד ואחד מכם מעומק לבי, כאשר כל אחד מכם, כשאני מסתכלת פה, נדמה לי שבן גוריון ואני הכי זקנים בחדר האוכל הזה, לא , לא, השכנה של בן גוריון.... אבל שלושתינו, נדמה לי. זהו. אני מאחלת לכל אחד מכם שתגיעו לגילי, אני לא יכולה להגיד אחרי שתהיו חמישים שנה בארץ, שיהיה לכם טוב כמו שטוב לי.

אני זוכרת שהרצוג פעם בא לאמריקה, בשנים הראשונות של מגבית ההסתדרות והוא קם ואומר, יהודים, שלכם יהיה טוב כמו שלנו טוב. שאתם תשמחו כמו שאנחנו שמחים. יצאו יהודים ואמר: מדוע הוא מקלל אותנו? אבל אני מברכת אתכם מפני שעם כל הצרות, ואין לכם מושג כמה צרות, עם כל הצרות אני מאחלת לכם שתוכלו להגיד לבנים, לנכדים, שטוב לכם. ואני רוצה עוד להגיד לנחמה ליפשיץ, לא ראיתי אותך במוסקבה כי את היית ילדה קטנה, אבל את סימן, את לא היחידה כבר, את סימן שאפילו האמונה הזאת שלא היה לה כל יסוד הגיוני, בשום פנים ואופן, ואני זוכרת את הערב הזה שיעקב דיבר יפה מאוד, אני זוכרת איך משה ישב וייבדל לחיים יעקב וחברים אחרים ישבו, וזה היה כאילו באתי באמת באיזה פלנטה אחרת זכינו! לא חלמתי אז שבחיי אני אראה עלייה מברית המועצות, במידה שישנה. ואם ישנה מידה כזאת זה מוכרח לגדול, זה לא יכול להיות אחרת. אז טוב לי, ושיהיה לכם טוב. ותודה רבה.

X