יעקב צור – על גולדה בצירות במוסקבה ועל המערכה בסיני ובקשת עזרה מצרפת

יעקב צור – על גולדה בצירות במוסקבה ועל המערכה בסיני ובקשת עזרה מצרפת

מתוך אירוע חמישים שנה לעליית גולדה מאיר לארץ ישראל - אירוע בקיבוץ רביבים, 1971

יעקב צור, כיום יושב ראש דירקטוריון הקרן הקיימת, ובשנים עברו שגריר ישראל בצרפת:

כיוון שלפי השעון נתכבדתי בתיקון חצות, אני רואה את עצמי מחוייב להתגבר על יצר הזכרונות ששוכן בכולנו, מה לעשות, אנחנו כולנו שייכים לדור שקשור עם גולדה וכשמישהו מזכיר משהו, מיד מתעורר בך איזה זיכרון. תרשו לי לחזור לרגע לתקופה שגולדה לא היתה שרת חוץ כי אם שגרירה, בין הראשונים של מדינת ישראל, אני הייתי אז בדרכי לשגרירות הראשונה בדרום אמריקה, והיינו, אם גולדה תזכור, בעצרת האו"ם בפריז, וגולדה היתה כבר השגרירה המנוסה, בעלת ותק של שלושה או ארבעה חודשים בשגרירות במוסקבה. ערב אחד היא באה לפריז, נפגשנו בדירתו של משה שרת וגולדה, שכולנו ציפינו ממנה לומר משהו מנסיונה בדיפלומטיה, כי נסיוננו לא היה גדול ביותר. ישבה גולדה על הספה, ואני זוכר את החדר וזוכר את הספר, וסיפרה איך נפגשה עם יהודים בבית הכנסת במוסקבה. חברים, מאז שמענו, קראנו, אבל זאת היתה הפעם הראשונה ששמענו על המגע עם יהודי ברית המועצות. ומעבר לכל דברים ששמעתי מאז, אני שומע את הטון שלה ואני רואה את התמונה, את התצלום שאינני יודע איך הגיע אל המון, והראש שלה בתוך ההמון בכובע פרווה, מוקף בעיגול, כשהיהודים במוסקבה מצטופפים סביב לה.

עכשיו, על התקופה הזאת, הקשה מאוד מבחינה דיפלומטית, מבחינת פעולה פוליטית, של מערכת סיני. יש לי הרבה לספר, אני כתבתי ספר על זה, וגם לא אעמוד לקרוא אותו, אני גם לא זוכר אותו בעל פה, אבל נחרטו בזכרוני שני דברים: האחד הוא, שאנחנו ישבנו בפריס, שמענו רדיו מכל קצוות העולם, לא ידענו הרבה, ניסינו להיראות גיבורים בעיני היהודים, בטחנו בניצחון אבל לא ידענו כמה זה יעלה לנו. אני זוכר, באחד הימים הראשונים, ב-10 בערב, והטלפונים מצלצלים והעיתונאים שואלים מה מתרחש, מצלצל הטלפון ומדברת גולדה מירושלים, ואני זוכר את הלך הרוח של הבטחון, היא אמרה לנו, אין לדאוג, אין דאגה, אנחנו הולכים קדימה ואנחנו קרובים לתעלת סואץ.

אותו טלפון היה ראשיתה של תקופה שלא נמשכה הרבה זמן, של בטחון, של תקוות גדולות, ואחר כך באו ימים קשים, ומן הימים הקשים האלה אני מעלה בזיכרון את אותן שעות הבוקר המוקדמות, אינני יודע משום מה זה היה תמיד ב-02:00, 03:00, 04:00 בבוקר, פעמיים, אם אינני טועה, כאשר גולדה הגיעה במטוס מהארץ לדבר עם הצרפתים ולומר להם: יפה מאוד, הלכתם איתנו, עזרתם לנו, היכן אתם כעת? ואת השיחות עם המדינאים הצרפתים, וזו צרפת אחרי הכל, וצרפת אז היתה מעוניינת בנצחוננו, ולעומת זאת עומדים אנחנו, מדינה קטנה. כשהיינו חוזרים מן השיחות היינו אומרים לעצמנו, הם מתביישים, הם נבוכים, אין להם כוח, יש להם אולי רצון, אבל ברגע זה נעזבנו לנפשנו. ובל הפעמים הללו שהיא היתה מגיעה לפריז היתה נמשכת אותה השיחה עם המדינאים הצרפתים, וימים אחדים לאחר שהיא עזבה את פריס, ביקר אצלי אדם שהיה אז יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט הצרפתי, ושפך אש וגפרית על מדיניותה של צרפת שעזבה אותנו בימים קשים אלה, ולבסוף אמר, ושבוע שבועיים לאחר מכן אמר את זה בנאום פומבי, השגיאה של האנגלים היתה שהם ראו את שיתוף הפעולה עם ישראל רק כאיזה דבר שהזמן גרם, לא ראו את זה כחלק מן המדיניות שלהם. אנחנו הצרפתים, לנו לא יקרה כדבר הזה, כי כמו במערכה הזאת של סואץ כן בהמשך המדיניות שלנו, הידידות והשותפות, או כפי שהוא אמר, הברית הבלתי כתובה עם ישראל, תהיה יסוד מדיניות החוץ שלנו. שמו של אותו יו"ר ועדת החוץ הוא בוריס שומאן, והוא היום שר החוץ בממשלת צרפת.

X