פועלה של גולדה בתקופת כהונתה כשרת עבודה, ובתקופת הממשלה הזמנית, זאב שרף, שר השיכון

פועלה של גולדה בתקופת כהונתה כשרת עבודה, ובתקופת הממשלה הזמנית, זאב שרף, שר השיכון

מתוך אירוע חמישים שנה לעליית גולדה מאיר לארץ ישראל - אירוע בקיבוץ רביבים, 1971

אני צריך לתקן קצת את דבריך, אני אתחיל משרת עבודה, אחר כך יש לי עוד נושא אחד, ואני מקווה שלא אחרוג מהזמן שנקבע לי.

כאשר הזמין דוד בן גוריון את גולדה מאיר, אז עוד נקראה מאירסון, לכהן בממשלה הנבחרת הראשונה כשרת עבודה, היו בארץ קרוב ל-850,000 יהודים. כאשר עזבה את המשרד כדי לקבל תפקיד של שרת החוץ, היו 1,600,000 יהודים.

באותה תקופה הגיעו לארץ יותר מ-600,000 יהודים. העולים שהגיעו, משרד העבודה יחד עם הסוכנות היהודית היה צריך לקלוט אותם בכלל, לסדר אותם בעבודה, ולהמציא להם בתים למגורים.

חלק קטן מהם סודרו בבתים של מפקדים. אם אני אגיד מה היה תפקידה של שרת משרד העבודה, היא גולדה שעמדה בראשו, בתקופה קצרה זו, לקבל מספר זה של עולים, ולסדר ותם בעבודה.

אציין שברוב חכמתה, ועם הניסיון שנצבר, ממלאים את התפקיד הזה, נוסף על הסוכנות היהודית, שלושה משרדי ממשלה ובראשם שלושה גברים.

משרד העבודה דואג להכשרה מקצועית, משרד השיכון דואג לדיור ולשיכון, ומשרד הקליטה שדואג לבעיות קליטה בכלל.

באותה תקופה פנו ללשכות העבודה, שתחילה הועברו מההסתדרות לממשלה, ואחר כך עברו לשירות תעסוקה, 600,000 דורשי עבודה. חלקם סודרו בעבודה, חלקם היו מחוסרי עבודה.

כ-70,000 איש הוכשרו למקצועות שהיו דרושים להם כדי להתקיים בארץ. חוסר עבודה היה גדול כל הזמן, והגיע לשיאו בשנת 1953. בחודש אחד, חודש נובמבר של אותה שנה, זה היה חודש שיא, פנו ללשכות העבודה של המשרד 45,000 איש, אשר היו מחוסרי עבודה. חלקם הקטן פוזרו בעבודה, רובם נדחו.

 

 

 

אני יכול לספר כמה מיליוני ימי עבודה בעבודה יזומה, בעקירת פרדסים שיבשו בחודשי המלחמה, ובשיקום מטעים אחרים, לא אלאה אתכם במספרים האלה, אגיד לכם רק שלא היה בתקופת המיתון, מצב של אבטלה כפי שהיה ברוב אותן שנים.

אגיד כמה מילים על עניין השיכון. סיידו 24,000, חוץ מאלה כבר הזכרתי את הבתים הנטושים, 24,000 משפחות באוהלים. 52,000 משפחות בבדונים, פחונים, צריפונים בעיר ובכפר. כמעט 7,000 משפחות במחנות שעזב הצבא הבריטי.

כאשר גולדה הופיעה בנובמבר 1951 בכנסת, והודיעה בשמחה ובגאווה שעומדים לסיים את המבצע הגדול של חיסול האוהלים, עד לסוף החורף, והם אמנם חוסלו עד לסוף החורף. היא הודיעה עוד דברים באותה גאווה: א. שכל אוהל המפונה שמוציאים ממנו משפחה, כבר לא מכניסים אליו משפחה חדשה. והדבר השני שהודיעה, הצליחו לתקן לקראת החורף את כל האוהלים שהיו קרועים.

באותה תקופה נבנה, ואני לא מונה את הבדונים וכו', אלא בנייני קבע, 150,000 דירות, לעולים, לשיכון עממי, לוותיקים ובהתישבות. זאת אומרת, 22,000 דירות בשנה, בממוצע.

אנחנו מתחילים לבנות בשנה שעברה, ובשנה זו 22,000 דירות בשנה. דירות יותר גדולות, יותר יפות, יותר יקרות, אבל מה זה אומר לכוח האדם שעמד אז לרשות הבנייה, ובכושר הבנייה, מה זה אמר אז לבנות שנה שנה 22,000 דירות? אני יכול להעריך את זה, ואתם יכולים להשתאות איתי על ההיקף הזה שהגיעו אליו.

יש עכשיו ביקורת על השנים האלה, הביקורת המתבטאת בצורות שונות, אני אינני בטוח, אולי אפשר היה לעשות יותר טוב. מסופקתני אם עמד פעם מישהו שעסק אצלנו בשיכון ציבורי באיזשהי מדינה בעולם, שעמד במצב שמשפחות במספר כזה גרו באוהלים, בבדונים ובצריפונים. מה שאנחנו קוראים אסבסטון, או צריפון, זה בית עץ. זה לא צריפון, זה בית אסבסט.

השטח השלישי שמשרד העבודה הצטיין בו היה בחוקי עבודה, ולא אדבר עליו כדי לא להאריך בזמן, וגם מפני שהם מוכרים וידועים. אני אדבר רק על חוק אחד שעליו היתה גאוותה של גולדה, אנחנו, אשתי ואני, היינו אורחים קבועים אצל גולדה בדירה של שרת העבודה ברחוב מרכוס, נדמה לי, בירושלים, והיתה מדברת על הצרות ועל ההישגים, והיתה ביחוד מדברת, לאחר שהונעו הגלגלים לחקיקת חוק הביטוח הלאומי, עליו גאוותה. בסיכום הדיון, כאשר אושר החוק בקריאה שנייה ושלישית, אמרה גולדה בכנסת דברים, שמהם אני מביא שניים או שלושה פסוקים, ולא יותר, והם היו: 'מדינת ישראל לא תישא בתוכה עוני וכלימה המביישים חיי בן אדם; לא תשא בתוכה אפשרות שהשעה המאושרת ביותר בחייהם שלהם תהיה מלווה צער ועוני; לא תשא בתוכה אפשרות שאיש ואישה המגיעים לגיל השיבה, יקללו את יום היוולדם. זהו צעד ראשון ויפעלו בעתיד להביא עד להשלמת השיטה'.

אלה הם פסוקים שבחרתי להביא מתוך הדברים. והיא בירכה את הכנסת על ההישג הזה ו----- הכנסת גם בירכה אותה וגם נתברכה בה. הייתי רוצה רק להוסיף כמה פסוקים, איך הערכנו, הניה ואני, את עבודתה של גולדה, כשרה, כשהיינו קרובים. בעינינו היתה גולדה שרה למופת. היא ריכזה קבוצת אנשים חשובה במשרד. היא קבעה את המדיניות והיא נתנה לאנשים לבטא את המדיניות. היא לא התערבה בפרטים. היא נתנה להם גיבוי מלא. אני אז הייתי עובד מדינה, ובעיניי, כעובד מדינה, היתה זו דוגמה של שר, שכך צריך שר להתנהג ולא כולם התנהגו כך.

עכשיו הייתי צריך להפסיק עם שרת העבודה, אבל לא אהיה נאמן עם עצמי אם לא אגיד עוד כמה דברים על גולדה כמנהיגת האומה. שקלתי איך להגיד את זה, והתחלתי לחפש מי היו הנשים שהיו מנהיגות האומה, והחלטתי להזכיר, הדברים ידועים ולא אחדש, שתי מנהיגות האומה שקדמו לגולדה, אחת בערך לפני 2,050 שנה, כשמת ינאי המלך והריש את המלוכה לשלומציון המלכה. הוא אמר לה שיש בכוחה לאחות את הקרע בין בית המלוכה לבין בית העם, ויוסיפוס פלאביוס, שלא אהב את שלומציון המלכה, בהחלט לא אהב אותה, ואמר עליה כל דבר רע אפשרי, בהזדמנות אחת כשכתב את 'קדמוניות היהודים', והוא דיבר עליה פעמיים, גם במלחמות היהודים וגם ב'קדמוניות היהודים', אמר עליה, אני קורא כאן מ'מלחמות היהודים', אז הוא אמר: 'הוא השאיר את מלכותו בידי אלכסנדרה אשתו, היא שלומציון אלכסנדרה, בבוטחו בה כי ישמעו לה היהודים על נקלה', ויש לזה אסוציאציה רחבה, שעה שאנחנו חוזרים לאותה ישיבת מרכז מפלגת העבודה, שקלו אלה שהציעו את גולדה כראש ממשלה, מה יהיה בכוחה להביא, 'בבוטחו בה כי ישמעו לה היהודים על נקלה'.

תקוות המלך, ממשיך יוסיפוס פלאביוס, לא נכזבה, כי האישה הרכה, מדוע היא רכה, הוא לא מסביר, כי כל מה שהוא כותב עליה היתה תקיפות, שהוא כעס עליה, אבל מפני שהיא אישה, ממילא היא רפה, היא השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהילת מושלת ביראת ה'. היא אותה אשה רפה, הגדילה את הצבא כל הימים, עד שהכפילה את מספרו וכו', וגם הטילה את אימתה על המוזלים בארצות נוכריות, ידה משלה בכל, ולא יכול להיות ספק, גם פה יש ביקורת והפרושים משלו בה. לו היה בן זמננו, מן הסתם היה אומר במקום פרושים, מימסד. והיה כותב את זה כמאמר ב'הארץ'. תקופתה היתה תקופת שלום, והעם, שהיה עייף ממלחמות המצווה וממלחמות הכיבושים של בית החשמונאים, ----- לתקופת של שלומציון ואמר 'והנה שמעון בן שטח, שאומרים שהיה אחיה, 'ושלומציון המלכה ירדו להם גשמים בלילי שבתות, כדי לא להפריע את האיכרים מעבודה בכל ימות החול ולא להפריע את האנשים מללכת לבית הכנסת, ללמוד ולהתפלל ביום שבת בבוקר, כן ירדו גשמים רק בלילי שבתות, עד שנעשו חיטים בכליות ושיעורים גרעיני זים ועדשים כגרעיני זהב.

הדבר הגדול שנעשה בימי שלומציון המלכה זה, שהיא אישרה ונתנה, כנראה, את הכסף ולשר האוצר שלה לא היו בעיות כי המלך ינאי השאיר אחריו אוצרות רבים מן המס שהוא גבה מן העמים שכבש מסביב, והתקינו, שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים, התחילו להנהיג חינוך כללי. אחר כך התקינו שיהיו מושבים בכל פלך ופלך, שיהיו התינוקות הולכים לבית הספר. אין לי הזמן, אבל אני מסה לכן לחשוב מה אומרת המילה 'בית הספר', איזה ספר? בית הספר זה בית התנ"ך, זה הבית שלמדו בו מקרא. 150 שנה לאחר שמעון בן שטח ושלומציון המלכה, התקין יהושע בן גמלא שיהיו בתי ספר בכל מדינה ומדינה, בכל עיר ועיר, מאז התחיל העם היהודי להיות עם לומד תורה. התורה היתה קיימת ללמד את זה.

ובסוף, אני צריך להביא, בכל זאת, מדוע יוסיפוס כעס כל כך, חוץ מסיבות פוליטיות, היו לו גם ביקורת פוליטית שלילית וגם עניין הפרושים והצדוקים עוד היה מקונן בו, הוויכוח הגדול, אבל הוא אמר: 'הרשו' – זאת אומרת, הגנרלים החיילים ששפנו אליה בטענה להתנהגות הפרושים 'הרשו לאשה, שתאוות השלטון העבירה אותה על דעתה'. זאת אומרת, גבר – מותר שתאוות השלטון תעביר אותו על דעתו. אצל אישה זה אסור, והרשו לה למלוך שלא כדין, בשעה שבניה הם במלוא אונם. אמנם ינאי קבע אותה כמלכה, שתירש את הכסא, אבל היו בנים, צעירים אמנם והיא היתה אישה מבוגרת ונבונה, אבל היא היתה רק אישה, מן הדין שתמסור את זה לבנים.

דיברתי איפוא, על אשה מנהיגה, וחזרתי בשביל זה 2,050 שנים, ואני רוצה להחזיר אתכם עוד כ-1,050 שנה אחורנית, אל האשה הראשונה שמשלה, ונהגה באומה, והיא דבורה הנביאה. 'ודבורה אשה נביאה, היא שפטה את ישראל בעת ההיא', והיא יושבת תחת תומר בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט'. היא נקראה נביאה, ובתקופה זו רק שני אנשים נקראו נביאים, זו היתה דבורה הנביאה ושמואל הנביא. אף שופט לא נקרא נביא. היא היתה נביאה. והזמן עת מצוקה בצפון, שבטי כנען ששרדו אחרי יהושע בן נון ואחרי השופטים הראשונים, התגברו, התרכזו בצפון וחצו, ויבין מלך כנען אשר מלך בחצור וצבאו סיסרא הוא יושב בחרושת הגויים, זה כנראה שער העסקים של היום, והוא שלט על מרכז העמק, והסיפור ידוע: דבורה קראה את ברק בן-אבינעם למלחמה והכה אותו.

כנראה ששני הפרטים מדברים לא רק על מלחמה אחת, אלא על שורה של מלחמות, מפני שנאמר בסוף אותו פרק, אחרי הניצחון על סיסרא: 'והלך יד בני-ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען, עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען'. מדבורה הנביאה ואילך, הכנענים לא הופיעו עוד כגורם צבאי מכל וכל.

ואני רוצה, לסוף דבריי, להוסיף כמה מילים על, כמו שאמרתי, מה שאמר יוסיפוס פלאביוס על האשה הרכה שלומציון המלכה, עסקו הרבה התנאים בתקופות שונות, והאמוראים, עסקו הרבה בתופעה הזאת של אישה כשופטת. קודם כל פגע בהם שברק אמר לה: 'אם תלכי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך'. מה זאת אומרת, גבר, מפקד צבא, אומר לאישה: לבד אני לא אלך להילחם, את הולכת איתי – אלחם. את לא הולכת איתי – אני אשב בבית. זה טעון היה תירוץ. אז פירש את זה רבי נחמיה: אם תלכי עמי לשירה – אלך עימך למלחמה, ואם לא תלכי עמי לשירה – לא אלך למלחמה. ועוד כאן, רבי ברכיה, אומר ארבעה דברים על דבורה האשה הנביאה: אוי לחי שצריך למת, הכוונה שוב למלך, או לגיבור שצריך לחלש, אוי לפיקח שצריך לסומא ואי לדור שאישה מנהיגתו.

בילקוט שמעוני שי תשובה לאו דווקא ישירה, אבל יש אמירה נפלאה והיא לא נאמרת בשם אומרו, ונאמר כך: מה טיבה של דבורה שמתנבאת על ישראל ושפטה אותם: 'מעיד אני עלי את הימים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין אשה לאיש, בין עבד ובין שפחה – הכל לפי מצב של אדם ורוח הקודש שורה עליו. ובזה אני חוזר למנהיגות לרומיות שהיו מעטות, מדבורה הנביאה לפני 3,000 שנה ויותר, משלומציון המלכה מלפני 2,000 שנה ועד לחידוש הבית השלישי, עד לראש הממשלה שלנו.

X