החלטת עבדאללה מלך ירדן, לפלוש לארץ ישראל, 1948, עדותו של עזרא דנין על פגישות גולדה עם עבדאללה

החלטת עבדאללה מלך ירדן, לפלוש לארץ ישראל, 1948, עדותו של עזרא דנין על פגישות גולדה עם עבדאללה

מתוך אירוע חמישים שנה לעליית גולדה מאיר לארץ ישראל - אירוע בקיבוץ רביבים, 1971

יום חמישי, כ"ז ניסן, תש"ח, 6.5.1948

מיניסטר החוץ של עבר הירדן נקרא לחזור מוועידת המנהיגים הערביים בדמשק. עבדאללה מודיע על החלטתו לפלוש לארץ ישראל.

אחרי 15 במאי, המלך מסרב להסכים לשביתת נשק.

עבדאללה אמר לעיתונאים, כי הוא קרא לשר החוץ שלו, לחזור מוועידת המנהיגים הערביים בדמשק, משום ש"עייפתי מדיונים והצעות". הוא אמר, החלטתי להיכנס לארץ ישראל, לאחר 15 במאי, יחד עם הצבא העירקי. גם אם תחליט הליגה הערבית לקבל את הצעות שביתת הנשק, אני אסרב לשביתת נשק. ברגע שהבריטים יניחו את המנדט, יכנס הצבא שלי לארץ ישראל מיד.

גילוי הדעת של עבדאללה, מאשר את הודעותיו הקודמות, כי לא תהיה שום פלישה ערבית לארץ ישראל לפני סיום המנדט הבריטי.

כן נמסר כי עבדאללה דחה את ההצעות לשביתת נשק לעשרה ימים, לאחר ה-15 במאי, כדי לאפשר לארגון האומות לעבד פתרון לבעיית ארץ ישראל. הצעות אלה הוגשו לעבדאללה מארצות הברית ומירושלים.

כך דיבר עבדאללה בן חוסיין אל העיתונות. מעניין לשמוע כיצד דיבר עבדאללה אל גולדה. על כך, נשמע מפי עזרא דנין, איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אשר ידו היתה במגעים שקוימו עם עבדאללה. הראשון שבהם בסוף 1947, והשנייה ב-1948.

מר עזרא דנין:

הפגישות עם המלך עבדאללה נמשכו כמה שנים. בשנים 46-47 הייתי אני אחד השליחים שביקר בביתו, לרוב היה המשא ומתן מנוהל על ידי אליהו ששון, אני רק הייתי מחליף. הגעתי לתפקיד הזה שנחשב לנכבד, בזכות זה שאני חקלאי, וזה היה כיסוי נוח לכל הדעות. חוץ מזה, עזרה העובדה שאני יליד הארץ ודובר ערבית.

בפגישות שהיו עם המלך במשך זמן זה, הוא ידע שאנוכי שליח סוכנות, אבל באיזה אופן שהוא, נודע לו בן איזו משפחה אני, והוא התרעם מאוד על זה שאני מסתיר את היחוס שלי, משום שדודי המנוח היה יו"ר הוועד הלאומי. הוא שאל, מה אתה מתבייש, למה אתה לא מספר את יחוס האבות שלך? שאלתי אותו, אתה מרוצה ממני?, מאוד מרוצה, טוב, זה מספיק.

הפגישה בנהריים היתה בחודש נובמבר, השיחה היתה בין גולדה ובינו, ששון היה נוכח, היו עוד כמה אחרים. הגיעו איתו לכמה הנחות מעורפלות, כמו ששמעתם לפני רגע. הוא הציע שנהיה חלק מהממלכה שלו, שאנחנו נהיה בני חסות שלו, והנה אנחנו ידידים ואנחנו אחים ואנחנו בני דודים.

גולדה אמרה לו: זה לא בא בחשבון, שיהיה ברור, על זה ענה שהוא רוצה לחשוב על זה ויראה. זה היה ערב ה-30 בנובמבר, החלטת העצרת. הקשר איתו ניתק.

יש לציין על עבדאללה ויחסו היו דעות שונות, בשיחות איתו, לא אחת ציין שלדעתו ההשגחה הנחתה אותנו למערב, כדי שאנחנו נספוג את תורת אירופה, ונחזיר אותה לערבים. היות שהערבים המוסלמים, השמים, הם הנוצרים, כל מעניינם וכל רצונם רק לזלזל בהם ורק לדכא אותם ורק להשפיל אותם לעפר, אבל בעזרת היהודים אפשר יהיה להתגבר על זה.

מילים יפות ונאות. מתוך המשא ומתן הממושך איתו היו חילוקי דעות. היו אלה שאמרו שהוא אדם הגון וישר. היו אחרים שאמרו שהוא שקרן רגיל, ואני היית בין אלה שטענו שהוא לא שקרן, שהוא בדואי. ואז כששאלו אותי מה זה בדואי, ומה ההבדל בין שקרן לבין בדואי, טענתי שבדואי לא משקר, שהוא מקבל על עצמו משימה הוא מאמין באמונה שלמה שיוכל לבצע אותה. אבל כשבאת ביום ראשון ושאלת אותו מדוע לא ביצעת, אז הוא מתחיל לספר את הסיפור, יום ראשון הלכתי לבצע את זה, והנה שני שבטים נלחמים זה בזה, והיה צריך להפסיק את המלחמה. הלך יום ראשון. יום שני ערכו שביתת נשק, הייתי מוכרח להיות נוכח, יום שלישי היתה סעודה, איך אנוכי לא אשב בראש הקוראים? ביום רביעי באו אורחים לפתע, ולא יכולתי לצאת, ביום חמישי, אלוהים לא עזר. ואחר כך אומרים שהוא שקרן. זהו ההבדל.

לנסיעה הזאת שהיתה בלילה שבין ה-12 ל-13 במאי, נקראתי ללוות את גולדה, משום ששון נשאר תקוע בירושלים.

היתה לנו שיחה קצרה לפני הנסיעה. אנחנו ישבנו בנהריים וחיכינו לשקיעת החמה כדי שנוכל לצאת. והתכוננו, אני לא הייתי צריך להתכונן הרבה, לבשתי רק כובע צ'רקסי, וצורה מלאה היתה לי, הייתי הרבה יותר שמן מעכשיו, והייתי יכול להיות ערבי או בדואי או צ'רקסי או ארמני או משהו מחוץ ליהודי. גולדה, הלבשנו אותה בתלבושת ערבית והיא נחשבה לאשתי. היות שהיא לא יודעת ערבית, אישה של מוסלמי לא חייבת לדעת ערבית. זה היה הכיסוי.

שאלתי אותה למה את נוסעת. אנחנו הולכים לנסוע מרחק של כמה מאות ק"מ מעבר לקו האויב, ואני קטן אמונה בנסיעה הזאת. שאלה אותי: אתה מפחד?, אמרתי, לא מפחד, אני כבר ראיתי את המוות הרבה עשרות פעמים, אז עוד פעם אחת, אבל למה את נוסעת? התשובה היתה ברורה וחותכת. אם יש סיכוי הקל ביותר להציל חייל אחד, בחור אחד מישראל, אני נוסעת. לאמר לכם את האמת, כמה שהכרתי אותה ועבדתי איתה הרבה שנים, התשובה היתה חותכת, ברורה ומהממת.

עם ערוב היום, בא השליח של המלך. שמו כבר התפרסם בינתיים, זה היה מוחמד זובתי, עם האיש הזה עמדנו בקשרים הרבה שנים, הוא עסק בהרבה מלאכות שלמלכים לא נאה לעסוק בהן. אחת מהמלאכות האלה היתה העברת הבננות של המלך לשוק של תנובה. זה היה בידיעת תנובה.

הוא נהג באוטו, את החלונות כיסו בווילונות, ובדרך עצרו אותנו כמה וכמה פעמים, הוא פתח חצי אשנב ולחש: מוחמד זובתי, ואם ידעו או לא ידעו, בכל אופן השם הזה הועיל וסגר את החלון ונסענו. כך הגענו לעמאן. הגענו בשעה די מאוחרת והיינו בביתו. שמה עד שהופיע המלך, היתה לגולדה שיחה די ממושכת עם אשתו של מוחמד זובתי. היא היתה בתו של סעיד באשב בעל האדמות ב---, והיא היתה ממשפחה מיוחסת תורכית, ממלוקית, והוא היה בדואי שעלה לגדולה משום זכויותיו אצל המלך. היא התאוננה על גורלה, אבל אינני זוכר באיזו רמה היתה השיחה. אני לא השתתפתי בה. והנה הופיע המלך. הוא היה חיוור, פניו לא כתמול שלשום. אני הייתי המתורגמן, השתדלתי לדייק. גולדה טענה בפניו את מה ששמעתם לפני רגע, ושאלה אותו האם אתה חוזר בך מהבטחותיך. הוא לא ענה לא, אבל הוא אמר כשאני הבטחתי, הייתי אני יחיד, כיום אנוכי אחד מחמישה. והחליטו ומה שהחליטו, אבל בכל זאת אולי. והנה הוא אומר, מה התוכנית שלכם? גולדה אמרה, התוכנית שלנו ברורה, אנחנו נכריז על הקמת המדינה בדיוק בשעה שהבריטים יעזבו. ואז הוא שואל: למה לכם למהר כל כך? מה החיפזון? שוב ענתה לו גולדה תשובה מוחצת: אתה סבור שאלפיים שנה שחיכינו זה היה חיפזון? נענע בראשו, לא היה לו מה לענות.

ניסתה עוד פעם. הגידה לו, אתה יודע, הידידים היחידים שיש לך במזרח התיכון, זה אנחנו. כולם מסביב אויבך. הוא אומר, אני יודע, אבל מה אני יכול לעשות? העניין לא בידי, אינני יכול לשנות זאת. אבל בנקודה זאת יש חילוקי דעות. יש במשרד החוץ, כאלה שעקבו אחר מברקים נסתרים שטוענים שהוא ידע למפרע והוא הונה אותנו.

ובכן, אמר שהוא יודע את זה, ויודע שגורלו עלול להיחרץ בימים הקרובים, אבל מה לעשות. הגידה לו גולדה, אנחנו נילחם. אז אומר, חובתכם להילחם. מה הוספתי אנוכי, אתה סומך על המשוריינים שלך, אנחנו נמחץ אותם כמו שמחצנו את קומג'ינו. היה לנו אז פיאט אחד שכבשנו אותו בכפר עציון. אמר לנו, אני יודע שאתם תכו בנו, וחובתכם לעשות את זה. השיחה נגמרה בזה, שאנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו, ונראה מה שהגורל יעלה.

הלכנו לאכול, השולחן היה גדול מאוד, ערוך ועליו היו 4 כבשים מפוטמים. כידוע אצל הערבים, כמות האוכל היא מידת חשיבותו של האורח, ובין אם הוא אוכל או לא אוכל, הכינו מידה עצומה.

ישבנו וגולדה טעמה משהו, והפסיקה לאכול, כולנו אחריה הפסקנו גם כן לאכול, ועמדנו לנסוע. השעה היתה אחרי חצות, ונפרדנו, אומר לי המלך, עזרא, הפעם לא עזרת לי. אמרתי לו, איך אני אעזור לך. אומר, אתה, כבן הארץ, צריך להשפיע עליהם.

נשארו לי רק עוד 2 דברים לומר לו, שאלתי אותו אם אוכל להיפגש איתו לאחר שתתחיל המלחמה. הוא אומר, בטח, אמרתי לו, איך אבוא? אני סומך עליך, תמצא דרכים. העובדה היא שמכל אנשי הסוכנות, בגדיר, שהכיר אותי מקרוב, לא נתן לי בשום פנים לעבור. דבר שני שביקשתי מהמלך, הגדתי לו, אתה עובר במסגד ואנשים ניגשים ומנקים את שולי האדרת שלך. בן בליעל עלול לפגוע בך, עליך לשנות את מנהגך ולמנוע את זה. כמו שהלכנו יחד, והלכנו זרת בזרת, כמנהג ידידים או יותר מזה, ניתר ממקומו להגיד: אני לא איהפך לאסיר המשמר שלי. נולדתי בדואי בן חורין, ואם רוצים להרוג אותי שיהרגו, אני לא אשמור את עצמי. ובדיוק כך הוא נהרג כעבור שנתיים במסגד, כשניגש אליו אחד לנשק את שולי אדרתו, וירה בו.

חזרנו, הדרך בחזרה כל הדרך זרם צבא עירקי עם התותחים, עם אוירונים, וכל כמה מאות מטרים, או כל כמה ק"מ, עצירה, פותחים את החלון: אנא מוחמד זובתי. גולדה שאלה אותי, נו, מה יהיה, הגדתי לה שתהיה מלחמה. ומה יהיה במלחמה? הגדתי: אם נצליח, אני חושב, יהיו לנו 10,000 קורבנות. אם לא נצליח, עלולים להיות 50,000 ומעלה.

העובדה היא שהיו 6,500 הרוגים, ו-3,500 נכים של 100%. על זה הגידה לי גולדה שאני רשע. שאלתי אותה, אנוכי הוא אחראי לזה? את שאלת אותי מה דעתי, הגדתי. נהייתה אטמוספירה דחוסה, אז שאלתי אותה, את יודעת מה שעשית לי הערב? אומרת, מה עשיתי לך הערב? את הפסקת לאכול ונשארתי רעב. וכמו שאתם רואים אותי היום, הייתי באותם הימים עם עוד כ-50 ק"ג.

מי מנע ממך לאכול? אמרתי לה, את ראית שהשולחן היה ערוך, תארי לך מה שאני הייתי יכול לטרוף. אבל מי מנע ממך לאכול? אני לא יכולתי לאכול. היא היתה נרגשת. הגדתי לה, זה לא ככה, בעולם הערבי נהוג ככה, אם האורח הראשי מפסיק לאכול, כל האחרים מפסיקים גם כן. לאחר שנים במסיבת פרידה ממשרד החוץ, הגידה גולדה, אני מקווה שכיום כבר עזרא סלח לי על אותו ערב שנשאר רעב בגללי.

הגענו לפני עלות השחר לגבול לנהריים, הנהג שלנו חשש לחדור דרך השער המזרחי, בפתח של הוואדי אמר: רבותי, בכבוד רב, תרדו כאן. אנחנו ירדנו, הצמד חמד זחל לתוך הוואדי, והלכנו הליכה די ממושכת, עד ששמענו את קולו של אברהם דסקל ופלמון ואחרים שבאו לקראתנו, וככה הגענו לנהריים.

מנהריים בבוקר נסענו לגשר, באותו בוקר כבר ירו בגשר, בתותחים. הם היו מבוהלים. גולדה ניסתה להרגיע אותם קצת, לא יודע אם השפיעה. כשחזרנו, באותו יום אחה"צ היתה ישיבת הממשלה בדרך, מנהלת העם, בזה נגמרה אותה נסיעה. גולדה מסרה שם דו"ח על זה. זה היה ברור שמלחמה תפרוץ, היה ברור שמצד זה, בין אם הערבים הם שקרנים, ובין אם בדואים, זה לא משנה, העובדה היא זאת.

דומני כי עד היום הולך העסק הזה.

X