דברי גולדה במועצת ההסתדרות, 1946

דברי גולדה במועצת ההסתדרות, 1946

עיתון דבר, יום א', א' תמוז תש"ח, 30 ביוני 1946 מדווח כך:

התקפה על ראשי הישוב, מוסדותיו, משקיו ומגיניו. ראשי הציונות והישוב נאסרו. חיפשום במוסדות המרכזיים של הסוכנות היהודית וההסתדרות. מצור על משקי עובדים בשרון ובעמקים, 5 הרוגים, עשרות פצועים, כ-200 נאסרים. בין הנאסרים יו"ר הנהלת הסוכנות, הרב י.ל. פישמן, מנהל המחלקה המדינית משה שרתוק, חברי ההנהלה ברנרד יוסף ויצחק גרינבוים, יו"ר הוועד הלאומי דוד רמז, ראשי קהילת חיפה דוד הכהן, י. ברבהי, ברל רפטור ויצחק בן אהרן. בין הנקודות שהותקפו: יגור, נען, רמת רחל, גבעת ברנר, מזרע, עין חרוד, תל יוסף, שריד, אשדות יעקב, תל עמל, כפר חיים, גבעת חיים, עין החורש, מעברות, דגניה א' וב' ואחרות.

בתקופה זו כיהנה גולדה כיו"ר המחלקה המדינית בסוכנות בירושלים. מובאים דברי גולדה במועצת ההסתדרות אשר התכנסה בנובמבר אותה שנה:

"חברים, עוד לא היה זמן שהדיבור היה כל כך קשה כמו בזמננו, אני זוכרת שבמועצת ההסתדרות באולם זה, התקבלה ידיעה על מרד גטו ורשה. אנחנו הפסקנו אז את דיוננו. היה ברור לגמרי שחיינו קיבלו תוכן נוסף, ונשבענו בלי מילים, שמעשי חברינו בגטו ורשה, התקוממות מעטים נגד רבים, לא תהיה לשווא.

אם כרגע נמצא הישוב העברי בארץ בתחילת הביצוע של החלטת ממשלת אנגליה, ממשלת הפועלים באנגליה, להתקיף את הישוב העברי, את מפעלו, ובראש ובראשונה את הפועל העברי בארץ, נדע כי גם אנחנו עומדים מעטים מול רבים, רבים פי כמה, אבל לא נשכח גם דבר אשר יתכן כי בעיני אנשי אימפריות גדולות הוא מושג ריק, אנחנו יודעים את כוחו של הנוער שלנו הבלתי מנוצח, השוכב על אדמתו, במשקו, מוכן שהטנק יעבור עליו. נראה שלא אטלי (רה"מ הבריטי – קלמנט אטלי), מסוגל להבין את זה, לא בווין (שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין), ולא שליחיהם, ונדמה לי, שאם יש מטרה להתקפה זו, הרי היא רק כדי להרוס בנו את הבטחון הזה, להבהיל ולהפחיד אותנו בעצם כוחם הפיסי.

אני חושבת שאטלי צדק, קמנו להרוס משטר בארץ, את משטר הספר הלבן. משטר האומר שיהודי, באשר הוא יהודי, לא יכנס לארץ הזאת, משטר האומר שיהודי, באשר הוא יהודי, לא יהיה חופשי לנוע, להתישב בארץ, באותם החלקים שהם יחליטו עליהם. אטלי אומר לנו שאין זה נכון, הם כלל אינם משתמשים במשטר הספר הלבן, להיפך, הם מציעים לנו קיצבה של 1,500 סרטיפיקטים לחודש.

אחרי כל מה שקרה, אחרי משטר המחנות באירופה, למעלה משנה אחרי גמר המלחמה. והג'נטלמנים הבריטים, יש להם מושגים משונים ומוזרים, ואטלי אומר לנו, שהם אינם מקיימים את הספר הלבן. אולי הוא רשאי, פרמייר סוציאליסטי של אימפריה גדולה לבלב מושגים, אבל אין הוא רשאי לדרוש מאיתנו שאנחנו נסכים ונשלים ונקבל את המושגים שלו.

מה בעצם דורשת מאיתנו ממשלת הפועלים הבריטית? במשך כל השנה הזאת דבר אחד ויחידי, שאנחנו יחד איתם נתכחש למטרתנו. שנעזור לה לבגוד, שנשלים עם בגידה זו, שאנחנו נהיה השופר שלה להודיע ליהודי העולם, לשאירים שנשארו באירופה, לכל יהודי ולכל נער בארץ דמוקרטית, שאין להם תקווה. היא דורשת שבהסכמתנו נעשה זאת, שנבטיח את חיי הנמצאים בארץ על ידי בגידתנו בעם היהודי, לו עשינו זאת, לא היינו טרוריסטים, היינו אנשים מכובדים, היה שקט ושלווה בארץ, ומוות במחנות בגולה, יאוש ודיכאון והתקדמות בצעדי ענק למוות ביהדות העולם כולו.

לזאת, אנחנו, 600 אלף יהודים בארץ, לא הסכמנו, התקוממנו נגד זה. הפרמייר הבריטי אמר שלשום שאם בעבר נכנעו הבריטים לערבים, אין זה סימן שהם מחוייבים עכשיו להיכנע ליהודים. אבל גם זאת לא אמת. הכניעה לערבים לא היתה בעבר. היא הולכת ונמשכת. מה שעשתה ממשלה זו מיומה הראשון לאחר שהגיעה לשלטון, זו היתה כניעה לטרור, והדבר נמשך. זה לא עבר.

השאלה היא כניעה לטרור הערבי, או הגשמת הדבר הצודק. והפרמייר יודע כמונו עם מי הצדק, והוא יודע כמונו מי ראוי שמשאלותיו יקויימו, והוא עשה את ההיפך.

כאשר הקולגה שלו, המיניסטר בווין מדבר על שיקול דעת, הוא אינו מדבר על שיקול של צדק או של הגינות, וגם לא על סולידריות של פועלים, הוא שוקל דיביזיות.

האם זאת אינה כניעה למאיים בטרור? אין הוא צריך לספר לנו שעל ידי דיביזיות של צבאו המצוידות בתחמושת שפועלי אנגליה יצרו אותם למלחמה בהיטלר, כוחו רב מכוחנו.

אבל עדיין אין זה הכל. אנשי אנגליה בעצמם לימדו אותנו במלחמה הזאת, כשהם עמדו בחזית והיתה להם מפלה אחר מפלה, הם הודיעו שאפשר להפסיד מערכת, אבל סוף הנצחון לבוא.

גם אנחנו עוד לא הפסדנו. מאסרם של אלפים מתוכנו עדיין איננו הסוף, ההרס במשקים עדיין איננו נצחונה של בריטניה הגדולה, ואני אומרת בהכרה ברורה, אין לנו להתחרט על העבר, אין לנו להתחרט על כך שבמשך שנים רבות, האמנו שמה שאומרת לנו המפלגה הסוציאליסטית אמת היא. לא לנו להתבייש בזה, אין לנו להתחרט על כך בזמן המלחמה כאשר קם כוח נאצי פשיסטי לשעבד את העולם כולו, להשמיד את העם היהודי, יצאנו למלחמה הזאת שכם אחד עם כל אלה שלחמו באויב, ונתנו ממיטב כוחנו למאמץ המלחמתי, ואין לנו להתחרט על כך שכאשר בגמר המלחמה, ועם עליית שלטון הפועלים באנגליה, נוכחנו לדעת ששקר בפיהם, ובגידה בליבם, ואין כל כוונה להגשים דבר מהתחיבויותיהם, והם משיבים רק בתירוצים ובדחיות בלי סוף ובלי גבול. החלטנו לא להשלים עם משטר כזה.

אנחנו חיים כבר 3-4 ימים לאחר השבת. שבועות אחרים אחרי שבישרו לנו על התוכנית, התחילו להגשימה על כל פרטיה, ודווקא בשבת. מבטיחים לנו שזה רק השלב הראשון, אחרי השלב הזה, נחזור להיות ילדים טובים ושקטים, אולי יתנו לנו לחיות. כל זמן שהערבים יסכימו לתת לנו לחיות, ואם לא, מוכנים כנראה השלבים הבאים.

קשה לדעת מה עוד אפשר לעשות לאחר התנפלות כזאת על המוסדות העליונים. ההתקפה הראשונה כוונה למשרדי ההסתדרות. דיביזיות חמושות כבשו את בית הוועד הפועל ששמר עליו שומר אחד, ומתפארים ומריעים אחר כך בעיתונות וברדיו. לא היתה כל התנגדות. במשרדי הסוכנות לא היתה התנגדות. מי התנגד? הקירות? השולחנות שנשברו? מי התנגד בוועד הפועל? הדלתות שבגסות שברו אותם ללא כל צורך? הקופות הקטנות שרוקנו מהן כל פרוטה? מי היה צריך להתנגד? הדיבור הזה לא היתה כל התנגדות, אף הוא שקר.

אני רוצה לגמור את דבריי בברכה מלב כואב לאסירים וליהודי המחנות. אל תתיאשו אתם, כל תקוותינו, כל נצחוננו תלויים בכך שהם לא יתיאשו, שהם יאמינו בנו, לא בבווין, לא באטלי, לא באחרים, כי אם בנו, אל יתיאשו.

אנחנו אומרים לעתים קרובות שחללי קרב, חללי מלחמה, לא מספידים. לא נספיד, אבל נקום לזכרם של אלו שנפלו במלחמתנו, לאות של כבוד להם ולאות של עידוד לאלה שיצטרכו כנראה ימים רבים להמשיך את מלחמת היהודים עד לנצחון, עד שחרור עמנו האומלל, עד יגיע יום להיותו עם חופשי ועצמאי במולדתו.

X