פרק ג' - עמדותיה של גולדה בדבר הצלת יהודי אירופה

פרק ג' - עמדותיה של גולדה בדבר הצלת יהודי אירופה

עמדותיה של גולדה מאיר בנושא תקציב להצלה (בדיונים על הקצבת כספים להצלה)

גולדה מאיר נטלה חלק פעיל במיוחד בכל הקשור לגיוס כספים למטרת הצלה מתוך הבנה כי בכסף טמונה היכולת להציל חלק מיהודי אירופה, אם על ידי פדיונם ואם על ידי הכנסתם לארץ ישראל, על אף ההגבלה הבריטית - שנבעה מהספר הלבן: "יש בטלגרמה זו קריאה אחרונה לעזרה מהירה בשלוש צורות: חילופין, העברת כסף, הצלה. בידינו לעשות במישרין רק דבר אחד: להעביר מיד כספים…" . ביסוס לכך היא העובדה שגולדה נמנתה על האנשים שנאמו בערבי תרומה  על מנת לספר על הצורך בכספים. גולדה מאיר לא השלימה עם זה שהיישוב, פועלים ועשירים כאחד, לא נרתם למטרת איסוף הכספים להצלה: "…לעומת זאת, לא השלמתי ואינני משלימה עם האמירה, שאי אפשר להתגבר גם על הפועלים וגם על אותם עשירים. אני בטוחה שעל ידי טיפול נמרץ של חבר המזכירות בעזרת עוד חברים, אשר יקבלו על עצמם במשך שבועיים או חודש ימים לעבור על סל מקומות העבודה שאינם ממלאים את חובתם למגבית…". ועדת המגבית קבעה לעצמה ליעד, איסוף סכום של 100,000 – 120,000 לא"י. 

כאשר הגיעו במרץ 1943 ידיעות על התארגנות מרד בגטו וארשה, העלתה גולדה הצעה שהתקבלה, לשלוח מייד כסף, ולאסוף כספים נוספים. 

בתחילת פברואר 1943 הגיע ארצה מנחם בדר וטען: "באתי להודיעכם, שידינו ריקות, ודרוש כסף לנסות ולקנות בו תחנות הפוגה כלשהן ואחינו הכושלים במרוצם הנואש עם הזמן הדורס ועם המוות הקוצר". עוד אמר מנחם בדר כי השעה דוחקת ושהשיקול שמא תאבדנה כמה עשרות אלפי לירות מהו לעומת יהדות אירופה "המוטלת על קרן הראם". בעקבות דבריו החליטה מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות לעשות ניסיון נוסף על מנת להניע את הנהלת הסוכנות לפעולה באמצעות התראה, תוף תביעה ממנה להקציב מיד 250,000 לא"י להצלה. לשם כך נבחרה ועדה כאשר גולדה מאיר מונתה כמרכזת הוועדה. הוועדה עם הקמתה הקדישה שבוע לניהול משא ומתן, עם הסוכנות ועם מגבית ההתגייסות, לגייס כספים בתוך המשק ההסתדרותי "כדי להוציא את זה פשוט מהמצב, שאין יודעים מדוע שום דבר אינו יוצא לפועל". דברים אלה, ובתוכם מתיחת הביקורת על הנהלת הסוכנות, מדגישים את ההגעה של הנהגת היישוב לקצה גבול סבלנותם. ועדה זו נחלה הצלחה, למרות שהפיקוח עליה מצד מגבית ההתגייסות הצר את צעדיה, ולטענת גולדה, לא אפשר גישה חופשית לעשירים.

מקרה נוסף בו בלטה גולדה מאיר והעלתה את נושא ההצלה ובעיקר את הצורך בהבנת מהות ההצלה הוא כאשר מזכירות הוועד הפועל החליטה לדרוש מן הסוכנות להקציב 50,000-60,000 לא"י לפעולות הצלה, זאת על ידי העלאת התשלום הקבוע של כל שכיר למגבית ההתגייסות מ-4% ל-5%, או לפחות ל-4.5%, או על ידי הוספת גרוש למס אחיד. גולדה מאיר, ביחד עם רמז, נזעקו למשמע ההצעה, שהרי זו עמדה בניגוד מוחלט לכאב ולהזדהות, שחש היישוב עקב הטרגדיה הפוקדת את עמו בוארשה, וטענו: "התשובה שלנו למורדים תהיה חצי אחוז?!", "חצי אחוז לעניין ההצלה זוהי בושה!", "זה לא עניין לגרושים או למס אחיד!". לפיכך, תבעו גולדה ורמז מגבית נפרדת לנושא ההצלה. לאחר ויכוח הושגה פשרה לפיה, יש לתרום יום עבודה אחד "לעידוד המרד והמתגוננים", ולהעלות את ארבעת האחוזים לארבעה וחצי אחוזים לפועלים, ולחמישה אחוזים לבעלי התעשייה. "יש לי הכרה ברורה שיכולנו לעשות את עניין ההצלה לעניין גדול ויש לי הרגשה של בושה עמוקה שאני חושבת איך עבר השבוע הזה, השבוע של ועידת ברמודה. אמנם כן, לא היו לנו אשליות בנוגע לוועידה זו, לא התכוננו לנצח בה, אבל חשבנו ורצינו שהיישוב יחיה את השבוע הזה, יגיב על ברמודה ולא כן היה – יום יום נתקבלו טלגרמות על מהלך ועידת ברמודה  והחיים כאן נמשכו כאילו לא קרה כלום". בוועידת ברמודה לא התקבלה אף אחת מן ההצעות שהגישה הנהלת הסוכנות. גולדה המאוכזבת הטילה חלק מן האשמה על חוסר הפעולה של מוסדות היישוב. בישיבת הועד הפועל הציוני שדנה בעניין התגובה על ועידת ברמודה, תקפה גולדה בחריפות את שליחי מפלגתה בוועד הלאומי. יתרה מזאת התקבלו דברי גולדה, שההסתדרות היא חלק מן המפעל הכולל של הישוב להצלה, ואסור שיווצר הרושם כאילו היא אוספת כספים לעצמה.

גולדה מאיר אף תמכה בשיגור נציגים למדינות השונות למטרת איסוף כספים להצלה: "אני תומכת בהצעת דובקין, שיקום איש וייסע לאמריקה על מנת להתמסר חודשיים שלושה אך ורק לגיוס כספים למען ההצלה . 

מתוך המקורות השונים, ניתן לזהות כי מוטיב, החוזר על עצמו רבות, הוא אכזבתה של גולדה מאיר מקצב ההתנהלות של מאמצי ההצלה ומהיקפם, בעיקר בתחום הכספי. לראייה, בראשית מאי 1943, ערכה ההסתדרות כינוס גדול של פועלים ובו עלה הפער בין קצב ההשמדה לבין הישגי ההצלה והחובה של סיוע לאחים בגולה. במהלך הכנס הוכרז על שבוע תרומה, במהלכו יתרום כל אחד שכר יום עבודה. מארגני הכנס, ובייחוד גולדה, התאכזבו מהכנס הואיל ולא נכח בו אף גורם מהסוכנות ולטענת גולדה, ציבור הפועלים לא עמד בציפיות שהרי אלה היו משתמטים ומתמקחים על גובה התרומה. בסך הכל נאספו 27,000 לא"י, שהיו כשלושה רבעים מהסכום הצפוי . היו שטענו כי היה צורך בפעילות הסברה טובה יותר, להם השיבה גולדה כי נושא זה כלל אינו טעון הסברה שהרי תגובת ציבור הפועלים צריכה להיות "אנושית ואינסטינקטיבית" . את היחס של הציבור, שלא סייע, ואת יחס הנהלת הסוכנות סיכמה גולדה כך: "מאז התקופה שהתחלנו מרגישים שאפשר לעשות דבר מה בענייני הצלה – ישנה איזו אי הבנה טרגית מצד החברים בהנהלת הסוכנות…לא מחוסר להט או רצון – זו אי-הבנה". דבריה כוונו בעיקר לבן גוריון, שרתוק  וקפלן, חברי מפא"י בהנהלה. 

הניסיונות להצלה של גולדה מאיר באו לידי ביטוי בשכנוע נשיאות המגבית, כחלק מהניסיון לאיסוף 250,000 לא"י. גולדה טענה בפניהם שהישוב מזועזע, ואינו עני כמקודם ושהעוסקים בהצלה הגיעו למסקנה כי קיימת אפשרות טובה יותר לסייע למהלך ההצלה ושכל עזרה היא בגדר הצלה.

שאול מאירוב הגיע מקושטא לספר על האווירה וטען "שמה שאפשר לעשות היום אי אפשר לעשות מחר" ודרש 100,000 לא"י על מנת לצייד את "המתכוננים להגן על עצמם". בקשתו התקבלה פה אחד בעיקר לאור לחצה של גולדה, שכאמור עמדה בראש ועד ההסתדרות לגיוס כספים להצלה, וראתה עצמה מחויבת לכך שההסתדרות תסייע.

חשוב לציין כי את פועלה של גולדה מאיר בנושא ההצלה, העריכו כבר בו בעת. דוגמה לכך היא בתקופת החלת המגבית המיוחדת שנקראה "הישוב להצלה", באמצעותה נאספו כ-200,000 לא"י. לכינוס שפתח את המגבית לא הגיע כמעט אף חבר הנהלת הסוכנות למעט גולדה "שעשתה הרבה והייתה היחידה שאפשר היה לפנות אליה" .  
מאמציה של גולדה מאיר לאיסוף כספים למטרת ההצלה לא הופנו כלפי היישוב בלבד, אלא גם כלפי הקהילות היהודיות בעולם. כך לדוגמה, באוגוסט 1943, הגיע לארץ ד"ר יוסף (ג'ו) שוורץ, הממונה  על אירופה מטעם הג'וינט – נציג שחיכו לביקורו כארבע שנים. בפגישה עם הועד הלאומי הגן שוורץ על מדיניות ארגונו וטען כי אם הג'וינט היה פועל באופן לא חוקי, הוא היה מסכן את הפעילות החוקית המתנהלת בנושא. שוורץ שמע דברים קשים מפי חברי ועד ההצלה. גולדה מאיר טענה כי ביישוב יש הרגשה שארץ ישראל צריכה הייתה לסכן הרבה יותר כספים, ויחד עם זאת – "מתוך צל של תיקווה שלחנו חברים, עשינו את כל מה שאפשר לעשות, את האסור, את הבלתי אפשרי, את כל מה שכל אדם בעל הכרה צלולה היה חושב לאבסורד" ואילו היהדות בארצות הברית יכלה לעשות הרבה ולא עשתה, מתוך דאגה לעצמה. "בשביל יהודי העולם אין עכשיו לא חוקים ולא גבולות – יש רק חוק אחד: מיליוני יהודים נשמדים, וארצות גדולות וחזקות מחוקקות להן חוקים משלהן ואינן נוקפות אצבע כדי להציל את היהודים האלה. ואם אנחנו לא נעשה – אין מי שיעשה". בכל אופן, הדגישה גולדה מאיר את הערכתה לג'וינט אך יחד עם זאת עמדה על כך שלא יתכן כי הג'וינט יופיע בתור מציל העם היהודי, ולא ההסתדרות הציונית והישוב העברי בארץ ישראל . 

מאמצים רבים אף נעשו בקרב הקהילה היהודית במצרים, שעד לשנות ה- 40 לא הייתה בה הסתדרות ציונית מאורגנת ופעילה. לאחר מספר פעולות הסברה, שבאו בעקבות הבלבול וחוסר הארגון במצרים, שמנעו איסוף מגבית מאוחדת, הצליחו להגיע לשיא - הכנסות ממצרים – 140,000 לא"י. תרומה נכבדה זו הייתה תוצאה של זעזוע התושבים מתיאורי השליחים על המצב באירופה. גולדה מאיר אמרה: "יהודי מצריים, עם כל זרותם, נתנו עכשיו כסף לזירה, להצלה. איש לא חלם שאפשר יהיה לאסוף שם משהו" . 

לסיכום מאמציה ופעילותה הכלכלית של גולדה מאיר, בתוספת הפרקטיות שלה, היכולת המעשית והרצון העז להשגת כספים כפתרון מיידי להצלה, ברצוני להביא קטע מדבריה בישיבת מזכירות הועד הפועל ביום ה-11 פברואר 1943: "…עלינו לבחור בועדה שתתחיל ממחר לעסוק בדבר אחד – גיוס 250,000 הלא"י של ההסתדרות, והם צריכים להיות בימים הקרובים ובמזומנים…הייתי רוצה שכעבור שבועיים יחזור בדר ויגיד לנו שנחוצים עוד סכומים גדולים ואני אציע שההסתדרות תיתן אותם. אל יהא לנו עיכוב כספי, ואל נטען אחד לשני כעבור שבוע מדוע לא עשינו זאת לפני שבוע. אני מוכנה להסכים לכל סכום אשר יידרש מאתנו…" .

גולדה מאיר כנציגת היישוב מחוץ לארץ בנושא ההצלה ועמדותיה המדיניות

את הפרק אודות פעילותה של גולדה מאיר כנציגת הישוב היהודי, בהיבט המדיני, ברצוני לפתוח דווקא במדיניות בן גוריון, שהיה שותף חשוב ומרכזי בקבלת המידע על המתרחש, והיה גורם חשוב בשיקול ובהכרעה. בן גוריון ניהל בעצמו את המשא ומתן על הקמת ועד ההצלה והשתתף בפולמוסים השונים, שהתפתחו בישוב סביב סוגיית הסיוע וההצלה. בן גוריון בעצמו התייחס למידע שהגיע באופן רציני ביותר, אך יחד עם זאת לא חזה את השואה. הפתרון שראה בן גוריון כמקיף ויסודי, טמון היה בפתרון מדיני דחוף ליהודי אירופה – היינו, מדינה שתחזיר ליהודים את השליטה על גורלם . אחרי שנודע על הרצח ההמוני באירופה, חידד בן גוריון את הצורך בעליה לארץ ישראל כאמצעי מרכזי להגשמת הציונות, אך לא אמצעי יחיד להצלת היהודים באירופה. בן גוריון ראה במקרים רבים, בשל יכולותיה האישיות וקשריה המדיניים, את גולדה מאיר כנציגת הישוב בכל הקשור להסברה בנושא ההצלה וכן כנציגה בועידות הצלה ובמשימות אחרות. להלן מספר דוגמות לפעילותה: ויכוחים רבים שעלו בתקופה זו בין הישוב העברי בארץ ישראל לבין הג'וינט, לא דנו רק בנושא ההצלה עצמה, אלא – מי מייצג את יהדות הגולה בפני השלטונות השונים, ובמי תראה יהדות הגולה עצמה, את מסייעיה. המצב הוחרף ובאביב – קיץ 1944 הוחלט על ידי הג'וינט לפתוח בקושטא בפעילות עצמאית, דבר שקומם את היישוב. חברי מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות החליטו להבהיר לג'וינט שיתנהל מולו מאבק בארצות הברית ולשם כך הוחלט לשגר את גולדה מאיר ואליהו דובקין לארצות הברית.

יתרה מזאת, לאור הודאתו של משה שרתוק (שרת), שהנהלת הסוכנות אינה שולטת במצב העניינים בקושטא, לאחר ביקורו במקום, הוחלט על שיגור אישיות שתהיה מקובלת על הכל, לקושטא על מנת להסדיר את היחסים בין השליחים ועל מנת לנהל פעילות מדינית לצורכי הצלה. גם במקרה זה הועלה שמה של גולדה מאיר כמועמדת המתאימה ביותר.

שילחים רבים מקושטא פנו להנהגת היישוב, בעיקר לאור הצלחת ביקורם של שרתוק וקפלן ותבעו "נוכחות זמנית" של חבר מרכזי בהנהגת הישוב, ולאו דווקא מהנהלת הסוכנות. פומרנץ ושינד, אף פנו לבן גוריון וביקשו את תמיכתו  לשיגורה של גולדה מאיר, במידה והיא לא תצא לארצות הברית לשם איסוף כספים.

תחת כותרת זו אציין גם את פעילותה של גולדה בפועל מול גורמי חוץ. מחשבותיה של גולדה מאיר התמקדו בהצלת שרידי השואה, תוך הבנה כי היכולות בפועל מצומצמות בשל חוסר האונים בו היה נתון הישוב. חוסר אונים זה בלט בפגישתה עם המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, מק פרסון. גולדה מספרת: "באתי אליו ואמרתי שאפשר להביא אלפי ילדים מהונגריה, ומה שנחוץ זו אוניה. הוא הסתכל בי כך, קצת בבוז: 'את לא יודעת שיש מלחמה ושכל האוניות נחוצות לנו למלחמה?' 'כן שמעתי שיש מלחמה. אבל אני רוצה לשאול אותך – לו אלה היו ילדים בריטיים, היית מוצא אוניה?' ואני תמיד אמרתי לזכותו שהוא לא שיקר ולא ענה…".

ציטוט נוסף מדברי גולדה מאיר, ממחיש שוב את מדיניותה הברורה והחד משמעית בכל הקשור לתביעות ממדינות העולם וכמובן, מהיישוב עצמו: "…נכון שיש עכשיו סרטיפיקטים לחמשת אלפים ילד והילדים עוד אינם, אבל אנחנו דורשים עכשיו מכל העולם, שיתנו לנו לקלוט 50-100 אלף ילדים…צריך לעשות הכנות לקבלת חמשת אלפים, שיש תקווה שיגיעו בקרוב: וצריך להתכונן לקראת מספרים יותר גדולים…אני שואלת את עצמי: מה היינו דורשים מיהדות אחרת? אין לי ספק, שהיינו דורשים מיהדות אנגליה או אמריקה לקבל את הילדים ולא היה מתקבל על דעתנו שהם יעשו חשבונות. מבחינה זו איננו עניים מכל יהדות אחרת. ותשובתנו הראשונה צריכה להיות: נקבל את הילדים!" .

גולדה מאיר וגיוס היישוב

כאמור, גולדה מאיר הייתה אקטיביסטית ותכליתית בכל הקשור ליעדי ההצלה, ובין אלה הדגישה לא פעם את החובה המוטלת, בראש ובראשונה, על היישוב העברי. היא ראתה ביישוב היהודי בארץ ישראל את הראשון מבין שאר העולם הנדרש לקיים מאמץ רציני לקיום ההצלה: "…טענתי ואני טוענת: לא דרום אפריקה, לא אמריקה ולא מצריים – יש עתה בשביל פעולה זו די כספים בארץ ישראל. ועם כל הערכתי למגבית ההתגייסות אני מוכרחה לקבוע, שטרם עשינו את הניסיון הקל ביותר להגיע בארץ לכספים גדולים, לא באנו ליהודים לבקש חצי מיליון בבת אחת. וכל פעם שאנחנו מעתיקים את נקודת הכובד מהארץ לחוץ לארץ – יש בזה משום כשלון. אינני אומרת שלא צריך לפנות גם לאמריקה ולמקום אחר. אבל יש בארץ די כסף ויהודי ארץ ישראל אינם גרועים מיהודי אמריקה ומצריים". עוד אמרה גולדה מאיר: "…ואמרתי לא פעם לחברים שיש לי אמונה מלאה, כי יכולנו להרים את מגבית ההצלה מבלי מאמצים מיוחדים. אם כל ביקורתי לגבי היישוב בכלל ולגבי חלקים מסוימים בתוך ציבור הפועלים, לא קיבלתי ולא אקבל שיישוב זה לא ייתן להצלת יהודים". 

את פעילותה של גולדה מאיר בתחום זה ניתן לחלק לשני רבדים עיקריים: הראשון – מול הנהגת היישוב, במוסדות השונים - מול אלה הביעה לא פעם את מורת רוחה מהעובדה שלא נעשים מספיק מאמצים למימוש ההצלה. הרובד השני - אל מול תושבי היישוב עצמם, שגם מולם הביעה בהפגנות וכינוסים רבים את הצורך בתמיכתם. דוגמה לעמדותיה הנחרצות, כפי שהובאו בפני הנהגת היישוב והמוסדות השונים, ניתן למצוא בדבריה בישיבת הועד הפועל מיום ה-7 מאי 1943 : "הכרחי שהכינוס מחר לא ייגמר רק בדיבורים. יש לדאוג שגם הדיבור יחיה מעלה את הציבור. אבל חשוב בעיקר שהכינוס ייגמר בהרגשה, שאת הניתן בידינו לעשות נעשהו במהירות ובצורה שהעניין ראוי להם…". דוגמה לעמדה כפי שהוצגה בפני תושבי היישוב קיימת בדבריה, כפי שהובאו בפני קהל המשתתפים בהפגנת הענק של פועלי ארץ ישראל למען הצלה: "החובה הראשונה מוטלת עלינו, על הישוב העברי, על ציבור העובדים, על המעטים שידעו ליצור כוח ממלכתי. ידענו תמיד: אין זכות קיום לנו, אין עתיד ואין ערך למפעלינו, אם בוניו לא יהיו אלה שיבואו מהגולה. עלינו לרכז את מחשבתנו באלה שלא הספקנו להעלותם…ואם עוד מכרסם הספק, אז יש אפשרות, ואפשרות זו מחייבת. למדינות הגדולות אין אוניות להציל יהודים, אבל ציבור העובדים בארץ ימצא לו אמצעים, כי את כל אשר לו הוא מעמיד לרשות הפעולה הזאת. כל פועל יהיה עתה נימוק נוסף למילוי חובתו למגבית ההתגייסות, באשר בה גם חלקו בהצלה". בתוך כך דרשה גולדה מכל פועל, להרים שכר עבודה למטרת ההצלה.

עמדות ההצלה של גולדה מאיר, אם כן, היו ברורות וחד משמעיות, ובאו ליידי ביטוי גם בגישתה לנושא העלייה. במפא"י התגבש קונסנסוס, וגולדה נמנתה על מנסחיו שקבעו, שיש לזנוח את מבחן ההתאמה לעלייה ולנסות להעלות כל יהודי – לא מפני שהוא חלוץ או איכר, אלא משום "שהוא יהודי וחי בגטו". כשהחלו להגיע לארץ ראשוני הניצולים ביולי 1944, עלתה על פני השטח שאלת היחס הרגשי והמעשי לפליטי השואה, אלא שלא הדחף הציוני והחלוצי הביאם לארץ. כשהתפרסם הדו"ח על תנאי חייהם הקשים במחנה נזעקה גולדה ודרשה פעולה מיידית וטענה: ש"בשום שטח אין אסון השגרה כמו בשטח ההצלה וקליטת יהודים", ו"כי לו העז משהו בחוץ לארץ להקים מחנות כאלה לפליטים יהודיים, היינו צועקים נגד כל העולם כולו", ותבעה שהמפלגה תטיל "גיוס חובה" לסייע לניצולים .

ועידת אוויאן – כנקודת מפנה בעמדותיה של גולדה 

לאחר השואה התבטאה גולדה מאיר: "שנאת הגויים מובטחת לנו בכל התנאים, כל זמן שנשארו יהודים בעולם" . קודם להתבטאות זו, פיתחה גולדה מאיר מרירות כלפי היחס לבעיית היהודים בעולם. יחסה של גולדה מאיר אל סיכויי קבלת העזרה מעמים אחרים נקבע כבר בוועידה הבינלאומית לענייני פליטים, שהתכנסה באוויאן ב-6 ביולי 1938, ושמשלחת ציונית, במעמד של משקיפים, הייתה נוכחת בה. הוועידה שזומנה על ידי רוזוולט הייתה אמורה להציע פתרונות לקליטתם של יותר מ-200,000 הפליטים היהודיים, שגורשו או נמלטו מגרמניה ואוסטריה. 

גולדה מאיר ראתה בועידה זו את החשובה ביותר לעם היהודי: ”A few days later Golda came home and told her children that they would be staying with their Aunt Shana for several weeks during the summer. ‘Why?’ said Menachem. ‘Are you going away again?' Golda nodded. Menachem moaned. Sarah scowled. ‘Another conference, Mother?’ Sarah asked. ‘This,’ said Golda, 'will not be just – another conference. It may turn out to be one of the most important conferences in all of Jewish history”. חברי המשלחת הציונית  קיוו להעלות על סדר היום את הפתרון הציוני, שבריטניה התנגדה לו בחריפות. בועידה נוכחה גולדה כי לא רק הפתרון הציוני נדחה, בשל התנגדות בריטניה להגדלת מכסות העלייה, אלא שלא הוצעו פתרונות אחרים . את הועידה פתח השגריר הצרפתי, בתור המארח, ונשא נאום ראוי ובעל ערך, וגולדה חשה כי תקוותיה נענות . עם עליית השגריר של ארצות הברית חל מפנה חד בתחושתה של גולדה, שהרי זה פתח בכך שארצות הברית העלתה את מכסת הקליטה, של פליטים מגרמניה ואוסטריה, לשטחה ל-27,370 כל שנה. גולדה ידעה שנתון זה לא עונה על הצרכים של היהודים שהרי אלה מחכים זמן רב ברשימות המתנה – יהודים שצריכים להימלט באופן מיידי. במילים אלה לא היה ממש, אלא מילים מנופחות וחסרות תכלית . לשם הדגמה – רק בוינה חיו 176,000 יהודים, שהיו זקוקים לצאת את גבולות גרמניה באופן נואש ומיידי. גולדה שמעה יום אחר יום, את נאומי המשלחות והבינה שלנאום של השגריר האמריקאי הייתה השפעה מוחצת, וכך - בזו אחר זו עלו המשלחות השונות וסרבו לתת מקלט לפליטים היהודיים, אם כי כולם ציינו כי הם מבינים, ערים וכואבים את הבעיה .

לחציה של המשלחת האמריקאית על מדינות דרום אמריקה דלילות האוכלוסין לא הועילו, למעט הרפובליקה הדומיניקנית, משום שמדינות אלה חששו שקשריהן הכלכליים עם גרמניה יפגעו כתוצאה מהסכמתם לקלוט יהודים. לגולדה הכאיבה לא פחות הופעתם של הארגונים היהודיים מהמדינות השונות, "בפני ועדה של גויים, שכל אחד מהם אינו רוצה יהודים בארצו". אלה סירבו להתלכד תחת הדגל הציוני, ולחתום על תזכיר הממליץ על הפתרון הציוני להצלת יהודים. בתום הועידה, שהסתיימה ללא קבלת החלטה מסכמת, כינסה גולדה מאיר מסיבת עיתונאים והכריזה: "יש לי אידיאל אחד נגד עיני. יש דבר אחד שאני רוצה לראות בהתגשמותו בטרם מותי, וזה שעמי לא יזדקק עוד להצהרות תמיכה".

כשחזרה גולדה ארצה רואיינה, ונשאלה אם היא מאמינה ביכולותיה של הועדה הבין ממשלתית – בראשות ג'ורג' ראבלי, שעל הקמתה הוחלט בועידה. גולדה ענתה שהיא פגשה בראבלי ושלפי דעתה הוא ראוי ומסור.

לאחר הוועידה, בצעד יוצא דופן אצל גולדה מאיר, שלא אהבה לכתוב אלא העדיפה לעשות, כתבה מאמר בעיתון "דבר בפועלת", ב-28 במרץ 1939, בו טענה כי אין ברירה לעם היהודי אלא להסתמך על כוחותיו שלו ולהכין עצמו לקליטת הנרדפים, במיוחד את הילדים שביניהם. להלן מספר ציטוטים מתוך המאמר המאפיינים בצורה המיטבית את תמונת המצב, כפי שנצטיירה על ידי גולדה מאיר, את אכזבתה ואת דרך הפעולה שבה יש לנקוט: 

"יום יום מקיפות הגדירות מאות אלפים חדשים, ואנחנו, האמהות, יודעות שילדי ישראל מפוזרים בעולם כולו ואמהות יהודיות בארצות שונות מבקשות רק דבר אחד ויחידי: קחו מאתנו את ילדינו, קחו אותם לכל פינה שתרצו, ובלבד שתצילו אותם מגיהינום זה!…

"…אנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו את האחריות לא רק בעד המעשים שאנחנו עושים, כי אם הכרחי שנרגיש כי על היישוב כולו ועלינו….

"…ועוד אמת קשה ומרה עלינו לדעת…ידענו שיש גם עם יהודי בגולה, שישנן ארצות עם קבוצים יהודיים גדולים בעלי כוח – והם יבואו לעזרתנו. מחובתנו בימים הקשים האלה לדעת גם את זאת, שאין תקווה רבה לעזרה נשקפת ממקורות אלה

"…ואשר לדעת הקבל הלא יהודית בעולם, נעשה נא לנו גם את החשבון הזה…קטנה העזרה שאנו יכולים לקוות ולקבל מן החוץ…

"…ונדמה, כי למרות כל הצרות וכל החשבון השחור הזה, יכולים כל הגורמים האלה – כוח המפעל אשר כבר יצרנו בארץ…לצאת למלחמה קשה מאוד…מתוך הרצון הכביר ליצירה ולחופש, לאחדות ולליכוד, ומחדש ניתן את האות לעולם כולו – לחופש, לשחרור, ליום יפה, ליום של יושר וצדק".

ניתן לסכם ולטעון כי מהלכי ועידת אוויאן ותוצאותיה, הותירו אצל גולדה מאיר רושם מר מאוד, ממנו בחרה לצעוד לכיוון ברור – כיוון של יוזמה והצלה עצמית, ללא תלות בגורמים אחרים.

פרשת לה-ספציה 

בראשית אפריל 1946 נודע על עצירתן של האוניות "פניציה" ו"פדה" בנמל לה-ספציה שבאיטליה, בידי חיילים בריטים. באוניות אלו היו אמורים להפליג לארץ ישראל 1,014 ניצולי מחנות ריכוז. שיירת המשאיות שהובילה את הפליטים לאוניות נעצרה על ידי המשטרה האיטלקית, שחשדה שהנוסעים הם נאצים המנסים להימלט. לבסוף הורשו לעלות לאוניות, אולם הטיפול בעניינם הועבר לחיילים הבריטים. עד שהתבררה זהותם האמיתית, התבצרו הפליטים על סיפונה של "פדה", שכבר הייתה מוכנה להפלגה. הבריטים שהבינו כי מדובר  בניסיון הפלגה לארץ ישראל, הודיעו כי הוחלט על העברתם למחנה ליד גנואה. הפליטים הכריזו על שביתת רעב, עד שהבריטים יאפשרו להם להפליג. הפליטים, ובניהם כמאה וחמישים נשים הרות, לא הפסיקו את השביתה.

גורל פליטי "לה-ספציה" הסעיר את גולדה. ברור היה לה כי היישוב חייב לעשות את כל שביכולתו, ומעבר לגינוי הרגיל. תוכנית הפעולה שהציעה התקבלה על ידי הנהגת מפא"י והנהלת הועד הלאומי – ההנהגה קיימה שביתת רעב סולידית והתחייבה להתמיד בה עד לשחרור האוניות. כל האוכלוסייה היהודית קיימה שביתה כללית ליום אחד. גולדה קיוותה שתגובה זו תגרור הדים בעולם, ובאמצעות דעת הקהל יוחלט על שחרור האוניות. במשך 101 שעות צמה צמרת הנהלת הועד הלאומי בראשותה של גולדה מאיר. הפקידות הבריטית הבכירה הגיבה בזלזול, אף נשאלה גולדה על ידי המזכיר הראשי אם היא באמת חושבת שממשלת הוד מלכותה תשנה את החלטתה בגלל שהיא לא אוכלת. גולדה ענתה לו באופן מוחץ שהיא בטוחה שזה לא ישנה כלום שהרי גם הרצחם של שישה מיליון לא שינה לבריטים מהומה . גולדה מאיר, שמצבה הבריאותי לא היה תקין, יצאה אל המפגינים ודיברה ללא שנכרו בה סימני הצום המתיש. רחל ינאית, שכתבה על שהייתה "במחיצתם של שובתי הרעב", סיכמה כי גולדה הייתה זו "שהעלתה בלהט נפשה את הנשק העממי הוותיק של עמינו". 

המערכה העיקרית בלה-ספציה הסתימה ב-26 באפריל 1946, בניצחון כמעט מלא של המעפילים. מאבקם זכה להתעניינות ציבורית רבה וכעבור שלושה שבועות הודיעה הממשלה הבריטית כי תתיר לכ-שש מאות פליטים להפליג לארץ ישראל, אולם הפליטים סרבו, ודרשו שיותר לכולם להפליג בשתי אוניות.

בהנהלת הסוכנות חששו כי התעקשותם של המעפילים להשיג ניצחון מלא ועקרוני יסכן את ההישג המדיני. מאבק המעפילים באיטליה עורר הד באירופה, ואילץ את הבריטים להיכנע לדרישותהם. ב-26 באפריל הודיע ממשלת בריטניה כי מתירה לכל הפליטים להפליג על חשבון מכסות העלייה העתידיות. שמן של האוניות הוסב ל"דב הוז" ול"אליהו גולומב" והפליטים הגיעו בשלום לנמל חיפה כעולים ליגאלים. 

ניתן לסכם ולטעון כי באמצעות 1,014 מעפילים חסרי כל, הוכח שאפשר להתמודד עם האימפריה הבריטית .

ראיון עם ד"ר מירון מדזיני 

ד"ר מירון מדזיני, בדרך של תשובות לשאלותיי, מספק תמונת מצב ונקודת מבט שונה בכל הקשור לעמדותיה של גולדה לנושא ההצלה. לפי דבריו, גולדה מאיר שימשה בין השנים 1939 עד 1946 כחברה בוועד הפועל של ההסתדרות ומתוקף כך הייתה אחראית על הקשר עם המנדט הבריטי. מעבר לכך הייתה גולדה מאיר בעמדת הנהגה במפא"י אך לא בסוכנות, ובפועל שימשה כזרועה המבצעת של היישוב. גולדה מאיר הייתה פרגמטית מאוד והבינה בשלב מוקדם כי היישוב כבול וחסר יכולת מעשית משמעותית בכל הקשור להצלה. גולדה מאיר הייתה מוטרדת מאוד ממצב היהודים באירופה, אך יחד עם זאת עסקה ביום יום בנושאי כלכלה, תעסוקה ומגעים עם נציגי השלטון הבריטי וניתן לסכם כי לא מילאה תפקיד מרכזי, באופן היום יומי, בהצלת יהודי אירופה, כפי שבאה לידי ביטוי במאמצי היישוב לממשם. ד"ר מדזיני מציין כי חוסר מרכזיותה בא לידי ביטוי גם במובן המעשי של ההצלה וגם בהשוואה לבן גוריון, משה שרת (שרתוק), טדי קולק, ראובן שילוח ולאישים נוספים כגון וניה הדרי שהיה בקושטא.
כתשובה לשאלתי – האם עמדותיה של גולדה מאיר הושפעו מעצם היותה אישה – השיב ד"ר מדזיני כי גולדה מאיר לא אהבה שייחסו לה ולמדיניות שלה נופך נשי. אף סירבה לאורך כל הדרך לספק ראיונות על "גולדה כאישה". גולדה מאיר הגיעה למעמדה מעצם התמדתה, אישיותה ונאמנותה לבן גוריון, ללא כל קשר לעצם היותה אישה.

ד"ר מדזיני מציין כי משפחתה של גולדה לא נפגעה בשואה, הוריה חיו בארץ ונפטרו בה, אחותה הבכורה חיה גם כן בארץ, ואחותה הצעירה בארצות הברית, בשונה ממנהיגים אחרים כדוגמת מנחם בגין ויצחק שמיר שמשפחותיהם נספו במהלך השואה, כך שגם עובדה זו לא היה בה כדי להשפיעה על עמדותיה של גולדה מאיר. גולדה מאיר חשה הזדהות עמוקה עם יהודי מזרח אירופה, במיוחד בהיותה ילידת קייב, אידיש הייתה שפת אמה והיא הייתה למעשה יהודיה מזרח אירופאית לכל דבר.

ראיון עם לו קדר

לו קדר, יד ימינה של גולדה לאורך שנים רבות, נעתרה לבקשתי לערוך עמה ראיון בנושא. הקשר הראשון שהתקיים בין השתיים היה בקיץ 1948, "לאחר שנולדה המדינה", כאשר בן גוריון שלח את גולדה מאיר לשמש כנציגה הראשונה של מדינת ישראל ברוסיה. גולדה מאיר חיפשה עמה אנשים שיהיו מוכנים להצטרף עמה לאתגר הלא פשוט, ובפרט חיפשה דוברי צרפתית. בתקופה זו היו מעט מאוד דוברי צרפתית, ביניהם לו קדר. מעבר לכך, לו קדר, שנולדה, גדלה וחונכה בפאריז, נהגה לבצע עבודות עבור הסוכנות ובהתנדבות ומכאן היה לה "שם טוב", דבר אשר סייע ל"חיבור" בין השתיים.

מהשנה, בה נפגשו השתיים, ניתן ללמוד כי הידיעות שנשאה עמה לו קדר בדבר ניסיונותיה ועמדותיה של גולדה בדבר הצלת יהודים בשואה – היו מעטות. יחד עם זאת, יכלה לו קדר לענות לי על שתי שאלות הקשורות למגמה הכללית ותכונות האופי של גולדה. 

לשאלתי האם גולדה מאיר התייחסה לנושא השואה, ובפרט לנושא ההצלה כערך מיוחד ושונה מכל נושא אחר, ענתה לו קדר כי גולדה מאיר "לקחה ללב" את כל נושא השואה ולאורך זמן נטלה עמה את הכאב של חוסר ההצלחה הממשית לקיום הצלה בהיקף נרחב. לו קדר אף ציינה, מתוך סיפור שסיפרה לה גולדה מאיר, כי חוסר ההצלחה של ועידת אויאן, גרם לתחושה קשה אצל גולדה מאיר, והיווה נקודת הבנה כי יכולת ההצלה היא אפשרית, אך בממדים מוגבלים בלבד.

לשאלת הנשיות של גולדה מאיר, כגורם משפיעה על התחושות וניסיונות ההצלה השיבה לו קדר כי גולדה מאיר סירבה להיות מושפעת מעצם היותה אישה, וזו המגמה ששידרה לאורך כל הזמן. יחד עם זאת יתכן שברמה האישית הפנימית עובדת היותה אישה השפיעה, אך כאמור זה לא הופגן כלפי חוץ.

X