פרק ב' – המשגה ורקע היסטורי

פרק ב' – המשגה ורקע היסטורי

"הצלה" - המושג

המחקר בנושא ההצלה בתקופת השואה תפס תאוצה החל משנות הששים של המאה ה-20. מחקרים רבים ומגוונים עוסקים בשאלת ההצלה ובהגדרת המושג "הצלה". להלן מספר הגדרות אפשריות למונח ההצלה:

  • על פי מחקרה של של דליה עופר על המשלחת הארצישראלית בקושטא: עזרה והצלה כרוכים אחד בשני. הדרך הטובה ביותר לממש את ההצלה היא על ידי הוצאת היהודים מארופה אם כי אין לראות זאת כך, אלא להכניס תחת כותרת זו; העברות יהודים, דחיית גירושים, הארכת חיים. למעשה כל פעולה התורמת באופן עקיף או ישיר להצלת יהודים ולו לזמן מוגבל .
  • על פי מארק זבורז'צקי, במחקרו על הצלב האדום הבינלאומי: כל הפעולות האפשריות לשם הצלת חייהם של הנרדפים היהודים כגון נתינת תעודות חסות, מתן מקלט, דרישה משלטונות "הרייך השלישי" למנוע את ההובלות למוות, ביקורים בגטאות וכו' .
  • על פי לוסיין שטיינברג: מכלול הפעולות אשר נעשו או נוסו על ידי אישים, קיבוצים או חוגים, שמטרתם הייתה להבטיח את קיומם הפיזי של היהודים. 
  • על פי אבן שושן – "חילוץ מסכנה, ישועה, פלטה".

פרופ' דן מכמן מציע לקבל את הגדרתו של אבן שושן, שהרי למרות העירוב האפשרי והטבעי בין מושג ה"הצלה" וה"עזרה" קיים הבדל בין השניים. נכון שלעתים עזרה היא הבסיס להצלה אך יתכן שזו תהיה גם מנוגדת לה. מכמן מחזק עמדתו בדוגמה שההגירה מגרמניה בתקופתו של היטלר נחשבה כ"ויתור לתיאוריה של היטלר" וכתגובה לכך יש לחזק ולבסס את היהודים בגרמניה. שלא מתוך כוונה לשפוט, דוגמה זו ממחישה את הניגוד בין הביצוע לבין המושג "חילוץ". יתרה מכך, הצלה, בשונה מעזרה, מחייבת מדיניות, יעדים והסקת מסקנות.

שלבים בהצלה

ברי כי, מדיניות ההצלה היא פועל יוצא מאופן הבנת המציאות והצורך בהצלה. להלן חלוקה של תקופת השואה (1933-1945) לתתי תקופות משמעותיות מבחינת מדיניות ההצלה:

  • שנת 1: ההלם הראשון – השלב בו הועבר השלטון להיטלר לווה בהלם ובד בבד בתקווה שהרי הנאצים היו מיעוט (37%), כמו כן התקווה לכך שפגישת האידיאולוגיה הנאצית עם המציאות תגרום לריכוכה. במקביל, החלה אוכלוסייה יהודית רבה לעזוב את גרמניה. מינואר 1933 (עת העברת השלטון לידי היטלר) ועד יולי אותה שנה, נרשם שיא בהגירה ולאחר מכן רגיעה ומעבר להגירה מתוכננת ומסודרת. תמונת מצב זו דומה גם מחוץ לגרמניה. המונח "הצלה" מוזכר כבר בתקופה זו במבצע "קרן ההצלה" של הסוכנות. תקופה זו אופיינה ברעיונות הצלה רבים – רעיונות שלא הצליחו להתממש.
  • 1933-1938: רגיעה – לא כולם צידדו בבריחה, אף היו כאלה שהתנגדו לה. לדוגמה "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בעלי הדת היהודית", שמטרתה הייתה לחזק את הקהילה היהודית בגרמניה. אין ספק כי גישה זו השפיעה לא מעט בשנים הראשונות שלאחר 1933 בירידת היקף ההגירה. להלן נתוני ההגירה: 1) שנת 1933– 37,000 מהגרים. 2) שנת 1934 – 23,000 מהגרים. 3) שנת 1935 – 21,000 מהגרים. 4) שנת 1936 - 25,000 מהגרים. 5) שנת 1937 –  23,000 מהגרים. 6) שנת 1938 – 47,000 מהגרים. 7) שנת 1939 – 68,000 מהגרים.

ניתן כמובן לזהות כי העלייה המשמעותית בכמות המהגרים מגרמניה חלה החל משנת 1938. יתרה מכך, 26% ממהגרי שנת 1933 חזרו לגרמניה בשנים 1934-1935. הסיבה לכך היא שבשנים הראשונות לשלטון הנאצי לא הייתה עמדה נחרצת כלפי היהודים והשנה בה הוקם גוף מרכז אחד, בראשות היידריך, ש"טיפל" ביהודים הייתה שנת 1939. אין להמעיט מערך הכוונה להגירה מצד הגורמים השונים, אך אפילו אלה העידו על עצמם ככאלה שערכו תוכניות ארוכות טווח, לעשר שנים, ולא לכל היהודים. מעבר לכך, גורמים ציונים היו בין אלה שיזמו עלייה, כמובן מתוך ראיית חשיבות העלייה לארץ ישראל וחיזוק המפעל הציוני. הטריטוריאלים, גם הם יזמו הגירה, אך לא ראו בה פתרון ליהודי גרמניה אלא ליהודים שכבר היגרו ממנה. המושג "הצלה" הוא נדיר בשלב זה. 

  • 1938-1939: שינוי בתפיסה – עד גירוש שאכט ממשרד הכלכלה, מוזכרת שנה זו כשנת אינטנסיפיקציה כלפי היהודים  – במסגרת מעשים אלו, העריכו היהודים מחדש את מצבם. האמור בא לידי ביטוי בתזכיר "הנציגות הארצית" לוועידת אויאן, בו הצהירו היהודים על כוונתם המיידית לעזוב את גרמניה. משמעות הדבר היא ההכרה בהגירה בעיני היהודים ובעיני גורמים מחוץ לגרמניה, אף שבפועל לא התפתחה הכרה זו לתופעה ממשית ורחבת היקף. מטרת הוועידה הייתה לפתוח במשא ומתן למען ביצוע הגירה מסודרת. רבלי תכנן להעביר לאמריקה 250,000 יהודים ולמערב ארופה קבוצה בהיקף דומה, ובכך למעשה רצה להעביר את כל היהודים שבשליטת הרייך השלישי. לראייה, ההצלחה הייתה בשנים 1938-1939, שהאגודה הגרמנית היהודית נתנה ידה לעליה הבלתי לגאלית לארץ ישראל, ובשנים אלה הגרו כ-115,000 יהודים מגרמניה.
     
  • ספטמבר עד דצמבר 1939, ראשית מלחמת העולם השניה: הלם מחודש – תקופת כיבוש פולין לאו דווקא הובנה כלפי חוץ. בפועל המצב כלפי היהודים הדרדר משמעותית תוך הוצאת צווים, פקודות ופגיעות בגוף. משמעות הדבר הייתה, בריחה של 300,000 נפש מרחבי פולין. ניסיון להקביל  תקופה זו לתקופה קודמת, מעלה דמיון בין תקופה זו לבין תקופת עלייתו של היטלר לשלטון.
     
  • רגיעה מחודשת – חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, נסגרו שערי רוסיה וניתן היה לזהות נסיגה בניסיונות הבריחה וההסתננות של יהודי פולין לרוסיה, ככל הנראה מתוך ביצוע הערכת מצב מחודשת על ידי היהודים, שהרי בשלב זה עדיין לא העלו על הדעת ביצוע פעולות שהן מעבר לדיכוי, כדוגמת רצח, מוות או השמדה. היהודים המשיכו להתקיים כציבור יהודי על אף הקשיים. יהודי פולין, שהיגרו לארץ ישראל, סיפרו עם הגיעם, כי הגרמנים מנסים להפוך אותם לקבצנים – המונח רצח או השמדה כלל לא הועלה. שלב זה מאופיין ב"להחזיק מעמד". בהקבלה, דומה שלב זה לשלב הרגיעה שלאחר עליית הנאצים לשלטון, אם כי תקופה זו הייתה בפועל קצרה בהרבה.
     
  • שלב ההשמדה – שלב זה, מן הראוי היה, שישנה את התפיסה הבסיסית של המונח "הצלה". יחד עם זאת עדיין קיימת בעיה משמעותית של הגדרת תאריך מדויק לתחילת הרצח או למתן הפקודה להשמדה. ידיעות של ממש הגיעו רק חודשיים לאחר פרוץ הרצח השיטתי. האיטיות במעבר המידע נבע בעיקר מהמידור הנאצי ומהעובדה שממקום הרצח לא שבו עדים חיים שיכלו לתאר ולספר את שמתרחש. רק בראשית 1942, עם כיבוש הצבא האדום, דווח באמצעות מולוטוב על רצח אזרחים. אולם הדבר פורסם בעולם רק ביוני 1942. רבות הן הסיבות לאיטיות שהופגנה ב"עיכול" המידע. בפועל, השלב המשמעותי בהבנת המתרחש ובצורך בהצלה חל עם נפילת הרייך השלישי ב-1945. בשנים אלה קיבלה ההצלה משנה תוקף אם כי כבר לא היה מדובר בהצלה משטח מסוכן ולכן ניתן להגדיר את הפעולות שבוצעו אז כעזרה.

הישוב ערב המלחמה – תאור מצב

ערב מלחמת העולם השניה היו בארץ כ-470 אלף יהודים. אלה היוו שליש מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל. היישוב היהודי היה מאורגן במסגרת מוסדות ממשל עצמי  ותחת אלה נוהלו ענייני הפנים. המוסד העיקרי בתוך גופים אלה היה "הסוכנות היהודית", נציגתה של ההסתדרות הציונית העולמית וגופים לא ציוניים מחוץ לארץ שאיחדה את המפלגות הציוניות בארץ . ההנהלה הציונית הייתה למעשה הנהלת הסוכנות. בידיה הופקדה המשימה לבניין הבית הלאומי ולטיפול בכל נושא הנלווה לבניית הארץ. בשנות המלחמה, שימש בן גוריון כיושב ראש הנהלת הסוכנות. ארבעה מחברי ההנהלה היו חברי מפא"י (בן גוריון, שרתוק, דובקין וקפלן), ומתוקף כך השפעתה הגדולה של מפא"י על הנהלת הסוכנות, ושאר החברים מן הציונים הכלליים ומהמזרחי וכך למעשה הורכבה הנהלת הסוכנות מקואליציית גושי העבודה והמרכז בהסתדרות הציונית.

בשנים שקדמו למלחמה, הישוב היהודי התמודד עם מספר אירועים כגון: המרד הערבי שהתחולל בשנים 1936-1939, הויכוח על החלוקה כנגזרת מועדת פיל ו"הספר הלבן" ממאי 1939. אירועים אלה, היה בהם מן חישול היישוב ומוסדותיו מחד גיסא, ומפנה במדיניות הבריטים ככניעה ללחץ הערבי וכתוצאה מכך שינוי משמעותי בהכרה בצורך להקמת בית ליהודים בארץ מאידך גיסא. כתוצאה מהמצב המתואר התפלג היישוב בדעותיו לשתי דעות מרכזיות; האחת – תמיכה ב"מאבק אקטיבי" ישיר בבריטים על מנת לשנות את גישתם, והשניה – תמיכה ב"מאבק קונסטרוקטיבי" שמשמעו היה פיתוח היישוב תוך הימנעות מסכסוך. פרוץ המלחמה הביא עמו זעזוע שהשפיע על הימנעות הערבים מפגיעה ביישוב, הדעות השונות ביישוב אוזנו והייתה תמימות דעים באשר לתמיכה בבריטים במלחמה מתוך רצון ושאיפה לסיוע ליהודי אירופה ולהשיג יתרון מחודש בדבר הצורך להקמת בית יהודי.

כשלושה רבעים מהעולים לארץ מאז מלחמת העולם הראשונה היו מאירופה, כאשר 90% מאלה היו מפולין. הגיל הממוצע של אוכלוסיית המדינה היה צעיר מהמקובל ובנוסף האוכלוסייה הייתה מאוד מגוונת.

בתוך כך פרצה מלחמת העולם השניה והיציאה להשמדה המונית נגד עם שהיה באחד מרגעי השפל שלו  בהיבט הליכודי והן ביכולת ההגנה שלו, בעוד שהעולם החופשי, ובעיקר ארצות הברית, טרם הפכו לכוח מדיני בעל השפעה בינלאומית.

הידיעות על מצבם של יהודי אירופה בשנים 1942-1943

בניסיון לסכם את קליטת הידיעות בארץ בדבר מצבם של יהודי אירופה עד שנת 1942, ניתן לומר כי הגיעו ארצה ידיעות רבות על הנעשה בשטחי הכיבוש הגרמני באירופה, בעיקר בפולין. ידיעות אשר הגיעו לידי הנהלת הסוכנות, ואולם לא היה בהם כדי לגרום לתחושה של "משהו חריג", בקרב היישוב, וכמובן לא של תוכנית מרחיקת לכת המכוונת נגד היהדות . תחושה זאת שררה, אפוא, גם במחצית השניה של 1941 וניתן לומר כי תחושת הניתוק המשיכה להתקיים. הדבר בא לידי ביטוי באי קיום דיונים ארוכים בנושא, ובמרכז מפא"י הנושא לא נדון כלל בין אוגוסט לדצמבר 1941. יחד עם זאת, שנת 1941 מוזכרת כשנה בא החלה להצטייר תמונת המצב ובד בבד התקווה כי תמונת מצב עגומה זו, מוגזמת. ראשית המפנה מיוחס לתחילת שנת 1942, בה פורסמה בלונדון איגרתו של שר החוץ הסובייטי, מולוטוב, על פשעי הנאצים תוך דגש על הפשעים המבוצעים כנגד היהודים. המגמה נמשכה בסיפורה של מניה שוחט למרכז מפא"י אודות צילומים קשים שראתה ושל "כל ההשמדה של היהודים" (כדבריה).

כפועל יוצא מידיעות אלה ומאחרות, התפרסמו בעיתוני הארץ ידיעות רבות אודות מצב היהודים תחת השלטון הנאצי ובאלה היה כדי לעורר את הצורך בביצוע הערכת מצב ומציאת הדרך לעזרה. חשוב לציין כי יש לקחת בספק את תמונת המצב כפי שנראתה על ידי הנהגת היישוב שהרי בשנת 1941 עלתה בריטניה על מסרים מוצפנים של הגרמנים, בדבר רצח יהודים ברוסיה, וממחקרים בנושא  עולה כי לא הי די בכך בשביל לאפשר לבעלות הברית תמונת מצב אמיתית בדבר המצב בו היו נתונים היהודים. מכאן ניתן ללמוד כי תמונת המצב כפי שנצטיירה בפני הנהגת היישוב בארץ ישראל, הייתה לא ברורה ומעורפלת, אף היא, ומבוססת על שמועות והשערות בלבד .

בפברואר 1942 הוטבעה, על ידי צוללת סובייטית, האוניה סטרומה בים השחור, וזאת לאחר ביצוע מאמצים כבירים על ידי הסוכנות על מנת להכניס את הפליטים שעל סיפונה ארצה. הטביעה זעזעה את היישוב והמחישה את המצב הרע בו שרויים יהודי אירופה. אירוע זה השפיע באופן ממשי והביא לביצוע מעשים בפועל בקרב הגורמים השונים ביישוב, כגון: עריכת עצרות ומחאות, חיבור תפילה מיוחדת, ישיבות ארוכות של הנהלת הסוכנות, הועד הפועל של ההסתדרות ומרכז מפא"י וכדומה. בכל אלה נטלה גולדה מאיר חלק נכבד: הביעה דעתה נחרצות בדבר הצורך בהצלה תוך מתן דגש על זירוז ההיבט הכלכלי, גיוס היישוב ורתימתו לסיוע, לעזרה ולהצלה; וכמובן גיוס העם היהודי בתפוצות למשימה. גולדה מאיר הייתה מבין חברי מרכז מפא"י שהוזמנה לקחת חלק בשיחות הממושכות שהתקיימו עם פליטים שהגיעו ארצה. גולדה מאיר עשתה כל מאמץ על מנת להיות מעורבת בקליטת הידיעות ובתהליכים שגובשו – דוגמה לכך היא התרעמותה על דובקין, על כך שלא שותפה בדבר פליטי פולין בברית המועצות.  
הודעת הסוכנות מסוף נובמבר 1942 הייתה הראשונה בה אימתה הנהלת הסוכנות את נכונות הידיעות והכריזה כי מדובר בהשמדה שיטתית ומחושבת. 

כעבור זמן קצר, ב-17 דצמבר 1942, פורסמה בכלי התקשורת במערב הודעה משותפת של בעלות הברית שהוקיעה את השמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים. 

אם לסכם את שנת 1942, ניתן לומר כי בשנה זו הפכה ההשמדה לעובדה ידועה ומאומתת בעולם, דבר הבא ליידי ביטוי בעיתונות, בעיקר היהודית, ובעיקר בחודשיה הראשונים של שנת 1943. 

משנת 1943, לאחר הפרסום של בעלות הברית, התאפשרה הגעת חומר רב יותר אודות ההשמדה, שכן הצנזורה הבריטית הרפתה ידיה מעניין זה. שליחים רבים נשלחו מהיישוב, שפיתחו דרכי תקשורת עם אירופה הכבושה, והעבירו ארצה ידיעות נוספות ועדכניות. 

ניתן להבחין בשינוי שחל ביישוב בדבר הבנת המצב והערכתו, דבר שבהכרח השפיע על ההלצה, לפי התמורות שחלו ביחס למילים "שואה" והשמדה"; 1938 - ליל הבדולח, מילים אלו נתפסו כהתעללות, מאסרים והרג של עשרות. ב- 1940 – גטאות, רעב, צפיפות, מחלות והרג של מאות. ב- 1941 – מנוסת המונים חסרי כל מזרחה ורק מ- 1942 ביטאו הרג המונים שיטתי. 

ניתן לסכם ולטעון כי את הנושא של הבנת השואה יש לבחון במישור המדיני – לאומי, אך יחד עם זאת במישור הנפשי וההכרתי שהרי הרגש וההגיון לאו דווקא יכולים לקלוט ולהבין את השואה כתופעה . בספר "חיי" כתבה גולדה מאיר: "במובן ידוע, אני מניחה, יש לזקוף זאת לזכותם של אנשים הגונים ורגילים, שלא יכלו להאמין, שאי פעם תתרחש רעה איומה שכזאת".
   
היישוב העברי בארץ ישראל – התגובה הציבורית המאורגנת של היישוב לשואה

ב-22 לנובמבר 1942 התכנסה הנהלת הסוכנות כדי לדון בידיעות על ההשמדה ועל המשתמע מהן, תוך מתן דגש על האופן בו צריך להביא לביטוי ציבורי את הזעזוע שפקד את היישוב . בישיבה זו עלו מספר הצעות, שעוררו תמיכה בקרב חלק מהנוכחים ובד בבד התנגדות של אחרים. יום לאחר מכן, ה- 23 נובמבר 1942, התפרסמה בעיתונות הודעתה של הנהלת הסוכנות על ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה . הנהלת הועד הלאומי, בתמיכת הנהלת הסוכנות, הכריזה על שלושה ימים של "אזעקה מחאה וקריאה". שלושה ימים אלה היו מיוחדים במינם בהופכם להפגנה ספונטנית של אחדות עד כי ניתן לומר שהם היוו "קו מפריד" בתודעת היישוב. ערב ועידת ברמודה, פתחה הנהלת הועד הלאומי בהכנות לכינוס יישובי נוסף, בהתאם להחלטת הסוכנות. דוד רמז  וגולדה מאיר הציעו לוועד הלאומי פעולה שתחרוג מהכינוסים היישוביים ואספות הנבחרים השגרתיים. המלצתם הייתה לבצע החתמה של כלל היישוב על גילוי דעת שתפרסם אספת הנבחרים. החתמה זו יועדה להיות בממדים גדולים, כך שהמוסדות ישביתו פעולתם במשך יומיים וכך תושג המטרה של הכנסת אווירת עשייה במקום אווירת חוסר אונים מחד גיסא, והנחלת הרגשה לציבור, שהמנהיגים חשים בכאבם, מאידך גיסא. גולדה אף קיוותה שאפשר יהיה לבצע את ההחתמה בארצות הברית, אנגליה ודרום אפריקה, בין יהודים ולא יהודים, כך שבסופו של דבר ייאספו כשניים עד שלושה מיליון חתימות – דבר שללא ספק יהווה מכבש לחצים על בעלות הברית . בפועל, ההתנגדות של רוב חברי הנהלת הסוכנות וחלק מחברי הנהלת הועד הלאומי, מנעה את קיום ההחתמה ההמונית ורק לאור לחץ של דוד רמז מונתה ועדה לבדיקת ייתכנות ההחתמה. בפועל החלה ועידת ברמודה , ללא אירוע ציבורי בקרב היישוב. כידוע, ועידת ברמודה שהסתימה שבוע לאחר מכן, אכזבה קשות את היישוב שהרי הוועידה דחתה את כל דרישות היישוב שהוגשו לה. גולדה מאיר אמרה באסיפת הנבחרים : "מה אנחנו רוצים מהגויים, אם היישוב היהודי טרם הרעיש עולמות" ? 
עוד הוצע בהנהלת הסוכנות לשלוח נציגים למדינות שונות – נציגים שיהיו מצוידים בחומר מתאים. בן גוריון  התנגד ורצה לקיים בארץ ישראל כינוס ציוני, שידון בסכנה הצפויה ליהדות אירופה. הסיכום בפועל היה – לשלוח נציגים לחו"ל ובמקביל לטפל בהצעת בן גוריון. מכאן התפתחו קשיים פנימיים בשאלה – מי ייסע? מרכז מפא"י תמך בשליחת ברל כצנלסון או גולדה מאיר בעוד שאנשי המזרחי רצו לשלוח את הרב מאיר ברלין, כך ניתן להסיק מתמצית הדברים מתוך הפרוטוקול של ישיבת המרכז מיום ה-30/11/42, כי בן גוריון מעלה דרכים לקידום נושא ההצלה, אחריו א. דובקין שטוען כי המאמצים שנעשו עד כה בתחום ההצלה הם בגדר הצעות בלבד ויש חובה לבצע מעשים קונקרטים ומעשיים יותר – משמע לשלוח נציגים ללונדון ולאמריקה למטרת קידום האינטרסים בנושא ההצלה מהשטח ולא באמצעות הטלגרף והעברת אינפורמציה בלבד. דובקין אף מעלה את שמם של ב. כצנלסון וגולדה מאיר שהיו בעלי  ויזות לאמריקה כשליחים פוטנציאלים למימוש השליחות. א. קפלן , ל. שקולניק, א. גולומב, אף הם תמכו בהצעה לשלוח נציגים לאמריקה ולפיכך, להלן סיכום הישיבה; 1) "לשלוח אדם מיוחד לפולניה, שיתראה עם יהודים, יספר להם, ישמע מפיהם על הנעשה ויודיע לנו על כך". 2) "הכרחי שגולדה תסע מיד לאמריקה". ישיבה זו למעשה ממחישה את המעמד הבין לאומי שהיה לגולדה מאיר, אם בהשפעתה כלפי חוץ ואם בדרך בה נתפסה בעיני מרכז מפא"י בפרט וביישוב בכלל.

בינתיים דעת הקהל היהודית בוושינגטון ובלונדון סערה עקב הגעת הידיעות בדבר ההשמדה ההמונית, ואלה לחצו על הממשלות לעשות מעשה למען הצלת היהודים. ב-17 דצמבר 1942 קרא שר החוץ הבריטי הצהרה בפרלמנט בדבר ההשמדה, הצהרה שגררה ממשלות רבות להצטרף לגינוי. בארץ ישראל ראו בהצהרה זו הצלחה של שלושת ימי האבל.

סמוך להצהרה הגיעו לארץ ידיעות בדבר החלטתו של הימלר לחסל את שארית יהודי פולין עד ה-1 בינואר 1943, ומכאן היה ברור כי הזמן קצר למדי. התגובה המיידית הייתה של הוועד הלאומי, יד אחת עם הנהלת הסוכנות, והוחלט על 30 ימי אבל  מתוך כוונה שכפי שצלחו שלושת ימי האבל, כך יתרמו ימי האבל המתוכננים על מנת לסייע לנותרים בחיים.

הצלה על ידי יהודים וניסיונות היהודים לביצוע משא ומתן עם הנאצים

בשנת 1940 שררה בריטניה במצב מעורער ברחבי המזרח התיכון וכל התנהגות או תגובה שהייתה שונה ממדיניות "הספר הלבן", שמשמעו – דאגה לערביי ארץ ישראל והטיית הכף לטובתם, הייתה פסולה. בתוך כך – העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. הסוכנות, לעומת זאת, הייתה מוכנה לשתף פעולה עם הבריטים בהבאת עולים ולאו דווקא לארץ ישראל, אלא לכל מקום ברחבי האימפריה הבריטית – וכל הפעולות הנ"ל תחת הכותרת של הצלה. הבריטים, מצידם, לא הסכימו לכך וראו בצעד זה שיתוף פעולה בין היהודים לגיסטפו ומעצם כך – חבלה בבריטניה ובמזרח התיכון. המצב גרר עמו חילוקי דעות בקרב היישוב היהודי - היו שטענו כי יש להגיע ליידי פתרון אסטרטגי עם הבריטים, בעוד שאחרים טענו שיש להעלות את מספר היהודים בארץ ישראל, גם אם מדובר במספר זעום, בכל הזדמנות ובכל דרך אפשרית. בפועל, "דריאן" הייתה האונייה האחרונה עד לתקופת שלהי המלחמה.

דוגמה להצלה על ידי יהודים, או במקרה כפי שיוצג להלן, ביוזמה יהודית, היא פרשת ניסיונות ההצלה מליטא. לליטא הגיעו בראשית המלחמה 14 אלף פליטים, בעיקר אברכים, רבנים, בני נוער ועם אלה אנשים מוכרים ומפורסמים. השאלה העיקרית שהעסיקה את ההנהגה של פליטים אלה הייתה כיצד לעלות לארץ. ביוני 1940 כבשו הסובייטים את ליטא וכך נסתם פתח היציאה של אלה . ליהודים אושר להיכנס לקוראסאו, אך אלה נדרשו לעבור דרך רוסיה, שאישרה דרכה מעבר ובלבד שהיעד הסופי הוא יפאן. יפאן אישרה כניסה לתחומיה להתיישבות זמנית בלבד, ובתנאי שישנו יעד סופי אחר. עקב כך הופנתה בקשה ליפאן לאשר כניסת יהודים לשטחה ומשזו התמהמה מלהשיב, בשלב קריטי שהרי קונסוליית יפאן בקובנה יועדה להיסגר באוגוסט, פנו היהודים לקונסול יפאן בקובנה, סמפו סוגיהארה הבהירו לו את תמונת המצב וביקשו את סיועו. משלב זה החל הקונסול, לחלק אשרות כניסה ליפאן, יום לאחר הגעת הנחיה מטעם יפאן האוסרת על המשכת חלוקת אשרות הכניסה. סמפו סוגיהארה הבין שהוא מציל חיי אדם והמשיך ככל שיכל ובפועל ניפק כ- 3000 אשרות. בשלב מאוחר יותר הועמד לדין, פוטר ונפטר לאחר שנים אחדות. בסיכומו של דבר, בין בשל עזרה יהודית עצמית ובין בזכות עזרת הקונסול היפאני ועוזרו הגרמני, ניצלו 3,500 יהודים כאשר 2,400 מהם הגיעו ליפן ו-1,100 הגיעו לבסוף לארץ ישראל. גם במקרה זה תמיכת היישוב ניכרה אם כי כתמיכה מרחוק, תוך הרצת מכתבים ומברקים ופניות רבות לשר החוץ הבריטי .

מעבר לדוגמות שהועלו, עוסק י' באואר בשאלת ההצלה על ידי משא ומתן והאם היה רצון נאצי לויתור על רצח היהודים למען גירושם. לשם כך חשוב לזכור כי מדיניות הרצח ההמוני התחילה בהדרגה משנת 1933 והחלטה מפורשת בנושא לא התקבלה לפני דצמבר 1940 – מרץ 1941. הרצח ההמוני החל בפועל עם פלישת גרמניה לרוסיה ביוני 1941. עד לתאריכים אלה, ניתן לציין את חלון הזמנים של השנים 1933-1938 כשנים בהן הייתה מגמה גרמנית לעידוד הגירת היהודים משטחה. מהשנים 1938-1940 המדיניות שונתה להגירה בכפייה תוך החרמת רכוש. לאחר סיפוח אוסטריה, נקלעו 200 אלף יהודים נוספים ברשת הנאצית. 

בחודש יולי, אותה שנה, התקיימה ועידת אוויאן ביוזמתו של רוזוולט. ועידת אוויאן  לא פתרה את בעיית היהודים אף שהחליטה על הקמת ה- I.G.C.R (הוועדה הבין ממשלתית לפליטים) בראשות ראבלי (Rubllee). ראבלי ניסה לשכנע את הנאצים להניח ליהודים להגר עם חלק מרכושם, על מנת שיהיו אטרקטיבים לקליטה במדינות אחרות. בגרמניה היו חילוקי דעות ושאכט  גיבש המלצה לשחרור 150 אלף צעירים יהודיים עם רבע מהונם. לאלו יצטרפו 250 אלף ילדים והוריהם, בשלב מאוחר יותר. 250 האלף שנשארו, תוכננו להתקיים משלשת רבעי ההון שנשאר בגרמניה. שאכט אומנם התפטר, אך גרינג, מחליפו, קיבל קווי התוכנית וזו אושרה באותה שנה על ידי היטלר.

באותה שנה הוקם "המשרד המרכזי להגירת יהודים" בראשותו של גרינג, אך בפועל הופעל על ידי היידריך וה-S.S בדרך נבזית, תוך כדי גניבת ציוד וגירוש יהודים. המדיניות הנאצית הייתה: אם ניתן לגרש היהודים למדינות אחרות – מה טוב, אם לאו היהודים יגורשו בכוח. תוכנית שאכט הייתה תלויה בקרן בינלאומית שמטרתה יישוב היהודים בארץ היעד. רזוולט ויהודי ארצות הברית לא הצליחו לגייס קרן זו. גם לאחר גיוס כסף על ידי ארצות הברית ובריטניה, לא נמצאה מדינה שהייתה מוכנה לקבל את היהודים תחת חסותה, בטוענה הרווחת כי כבר מולאו כל מכסות הקליטה האפשריות. בספטמבר 1939, פרצה המלחמה, כך שבפועל לא התממשה התוכנית. חיפוש אחר המניעים שגרמו לכישלון התוכנית מעלה מספר אפשרויות: ראשית, ייתכן כי שאלת היהודים לא הטרידה את מנהיגי המערב וכפועל יוצא מכך תהליכי קבלת ההחלטות לא התחשבו בצורכי היהודים. שנית, המשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית, כך שהכספים שנאספו בג'וינט הספיקו למימוש פחות מעשירית מהתוכנית. ביולי 1941 הוחלט על מניעה מוחלטת של יציאת יהודים משטחים שבשליטה גרמנית.

ניסיון משא ומתן נוסף היה של גיזי פליישמן  וויסמאנדל  מול איש ה-S.S דיטר ויסליצני, לפיו יקבל ויסליצני 50 אלף פראנק, ובתמורה יפסיק השילוחים של יהודי סלובאקיה לפולין. ויסליצני נימק את עיכוב השילוחים בכך שהסלובקים ביקשו ממנו שהיהודים יישארו כי אלה חיונים לעבודה. בפועל, אכן נעצרו השילוחים לזמן רב, לאחר קבלת חצי הסכום, ועם עיכוב התשלום השני, יצאה רכבת אחת. משהגיע התשלום, נפסקו השילוחים עד 1944. ייתכן כי מלבד הכסף היו סיבות נוספות ל"הצלחה", אך אין ספק כי הכסף הוא המרכיב המרכזי בפרשה זו. וויסמאנדל הגדיל לעשות ופנה לויסליצני ושאל מה יהיה מחיר הפסקת השילוחים באירופה כולה. להפתעתו, ברלין לא פסלה את ההצעה – ודרשה סכום של שני מליון דולר בכפוף לכך מדובר על אירופה כולה, למעט גרמניה, אוסטריה ופולין. ספקנות הגורמים המעורבים בדבר אמינות מימוש ההסכם ואי איסוף הכסף הנדרש – מנעו את ביצועו. כשנאסף הכסף, בשלב מאוחר יותר, כבר היה מאוחר. "תוכנית אירופה" הוצגה להימלר. ב-19 במרץ 1944 נכבשה הונגריה ובה 800 אלף יהודים. המשא ומתן על "תוכנית אירופה" המשיך מול ויסלצני כאשר נציגי היהודים היו קסטנר ויואל בראנד. 

ניתן לסכם ולומר שהייתה נכונות נאצית לשחרר יהודים ומדובר על הצלת 600 אלף יהודים מארצות מרכז אירופה – נכונות שלא הגיע ליידי מימוש. את האמביוולנטיות הנאצית ואת ההסכמה המפתיעה הזו לשחרור יהודים ניתן להסביר בכך שבראיית הנאצים יש יתרון לגירוש היהודים, שהרי השתכנותם של היהודים בארצות האויב, רק תועיל לגרמניה.

זאב ז'בוטינסקי – תוכנית ה"אבוקציה" ובעיית צפיית השואה

על אף שזאב ז'בוטינסקי לא פעל בתקופה בה אתמקד במחקר זה, ועל אף שאינו קשור למאמצים של גולדה מאיר להצלת יהודים, אני מוצא לנכון לשלבו, כחלק מניסיונות היישוב להצלה ויותר מכך – כמייצג את בעיית צפיית השואה וכפועל יוצא מכך, הניסיונות שנעשו בפועל. 

שאלת צפיית השואה, מתעוררת כבר בשנות ה-30. חסידיו של ז'בוטינסקי טוענים כי האחרון זיהה את המצב בו מצויים יהודי אירופה ואת עתידם. כבר בשנת 1932, הציע ז'בוטינסקי תוכנית שמטרתה להביא לארץ המוני יהודים מאירופה ובשנת 1935 אף השתמש במונח – "אבוקציה". בשנת 1938, התקבלה תוכנית זאת באופן רשמי על ידי הצעת חוק. בתוכניתו ציין כי יש כ-3-4 מיליון יהודים המשוועים להצלה. תוכנית זו נקשרה לתוכנית העשור, לפיה תוך 10 שנים יהיה רוב יהודי בארץ ישראל – רוב על פני הערבים. כמובן שגם הוצאה לפועל של התוכנית – הייתה בגדר עיכוב, שהרי תוכננה ל-1938-1948, אם כי בדיעבד, העיכוב השתלם. שאלה נוספת שעלתה בתקופה זו הייתה שאלת המועמדים לעלייה לארץ ישראל . לפי ז'בוטינסקי, ארץ ישראל בנויה לקלוט שכבת נבחרים. העדפה הייתה לבני 23-37 עם הכשרה מתאימה להגשמה הציונית. יחד עם זאת, התוכנית "התאימה את עצמה למצב" שהרי עם קבלת הידיעות בדבר החמרת היחס כלפי היהודים בשנים 1938-1939, תוכנית זו קיבלה נופך אחר לפיו יש משמעות לסייע ליהודים המצויים בסכנה, ללא קשר לגילם.

שאלה חשובה היא שאלת הפוטנציאל למימוש תוכנית זו או שמא הייתה בלתי הגיונית. ראשית, חשוב לציין כי ז'בוטינסקי רצה להעלות לארץ ישראל את יהודי גרמניה לשם השגת יעדי "תוכנית העשור" ופחות מתוך מגמת הצלה. ז'בוטינסקי אף ניתקל בהתנגדות ממספר מדינות ושינה את התוכנית למצב בו תוכנן להביא ארצה כ-200,000 מגרמניה – פעולה או דרך חשיבה הממחישה את אי קריאת המצב נכונה. 

ניתן לסכם ולומר כי התוכנית לא יצאה לפועל, אם כי זאב ז'בוטינסקי היה אחראי לעלייתם של רבבות רבות בדרך לגאלית ובלתי לגאלית.

X