בשליחות ליהדות הדממה, עדות: לו קידר

בשליחות ליהדות הדממה, עדות: לו קידר

תאריך: 10.07.1986 
 
RE - 32, תיעוד בעל פה
 ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
 העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

 פרסום ראשון

 מראיינת: דרורה בית אור

 תוכן ע"י אבי רוזנטל:

שיחה על המצב במדינות בגוש הקומוניסטי; על החשש ליצור קשר עם יהודים במוסקבה - דוגמא; על המסיבות הדיפלומטיות במוסקבה של אותם ימים; גולדה מאיר מחליטה על קיצוץ בהוצאות צוות הצירות, צוות קונה ומכין לעצמו את מאכליו ובנושא זה הביקור בשוק (קולחוזי); על קשייה של לו קידר עם החלטת צוות הצירות שלא לקבל משכורת בעבור שרותם הדיפלומטי וטרוניות כספיות אחרות; על הסיבות לקשיים במלון בו התאכסן צוות הצירות ולשרות הגרוע לו זכה; לו קידר משכנעת גולדה לעשות מניקור; לו קידר משכנעת את גולדה להעניק לכל חבר הצירות תקציב אישי. אנשי הצירות מתחילים להתערות בחיי התרבות בעיר; על בעיות לבוש של לו קידר כתוצאה מחוסר תקציב; על מימונים מסוגים שונים שאנשי הצירות השונים קיבלו; על הערך האישי של השליחות למוסקבה עבור לו קידר; על חזרתה המוקדמת של לו קידר לארץ; על תפקידים שונים שמלאה לו קידר במשרד החוץ, על סרובה להצעתה של גולדה להיות שגרירה.

 
ד. בית-אור :  רוב היהודים, תראי מדינה קומוניסטית, ממש דגם מוקטן, לא של רוסיה.

לו קידר :  אני יודעת, לא הייתי שם.אבל אני שרתתי פעמיים בהונגריה.

ד. בית-אור :  את שרתת ב-48'; 49', מתי היית שם ?

לו קידר :  58'  גם כן.

ד. בית-אור :  בולגריה זה לא... בולגריה היום מדינה סחוטה, את יודעת, squeezed לגמרי.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  רוסיה לוקחת הכל שם.

לו קידר :  כן, אני יודעת.

ד. בית-אור :  עוני שאי אפשר לתאר. הכל מוזנח, הרחובות עם פוטנציאל להיות יופי של דבר ויש שמה הכל. בתים הרוסים ממלחמת העולם השניה - לא תקנו חורים של פצצות שיש שמה.

לו קידר :  טוב, זה היה גם בבודפשט.

ד. בית-אור :  עכשיו, אנשים עומדים ברחוב בשביל לחם –'בסופר', בחנות מכולת, תורים ענקיים כאלה. אין מה לקנות בחנויות.

לו קידר :  מתי היית ?

ד. בית-אור :  ב-80', ב-79', 80'  כל הרחובות מלאים פלקטים של, את יודעת, הכוכב האדום, עם הכוכב האדום, אין טיפת... לא פרסומת, אין שום דבר. הכל כזה... את יודעת, אנשים ממורמרים. הבולגרים הנחמדים שאנחנו מכירים פה בארץ, שהם באו ב-48',

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  הם עוד מלפני הסיפור הזה.

לו קידר :  כן, בודאי.

ד. בית-אור :  הרי עברו כבר שלושים וכמה שנים מאז  איזה דבר ? איזה יחס לאנשים ? מסכנים נורא, נורא וגם ביוגוסלביה הייתי, אבל זה משהו אחר לגמרי.

לו קידר :  לא, גם הייתי פעמיים שלוש, פעמיים שלוש שם.     

ד. בית-אור :  משהו אחר לגמרי. אז הוא, את אומרת, לפיד...

לו קידר :  אז לפיד הייתה לו הדאגה על האח שלו.

ד. בית-אור :  והשתילי הזאת שאמרת ?

לו קידר :  והשתילי היה לה שם שתי אחיות.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  והיא ראתה אותן. והיא פחדה פחד מוות... זה, היא אישה... היא מתה לפני כמה שנים. היא אישה בעלת אמצעים, אבל פחדנית.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אבל היא ראתה את שתי אחיות שלה באותו היום הראשון שהלכנו לבית הכנסת, אז היא ראתה אותן.

ד. בית-אור :  ברחוב, והו נגשו אליה ?

לו קידר :  הן הלכו לפניה. אני השתגעתי מפני שהיא אמרה לי: אנחנו באנו באוטו, אבל רחוק, עזבנו את האוטומובילים, והלכנו ברגל לרחוב הזה. אז היא אמרה: היא רוצה להחזיק אותי. טוב, אני שונאת כשאישה באופן מיוחד... מה אני צריכה... אבל בכל אופן, טוב בשבילי היא הייתה אישה זקנה. כן, הייתה זקנה. ופתאום... וזה לא, זה לא היה יום הראשון, זה היה היום השני מפני שכבר היו הרבה יהודים שהלכו. פתאום היא אומרת לי; אחיותי הולכות לפני. ונהייתה לי כבדה כמו אלף קילו. וברגע שנכנסנו לבית הכנסת היא נעלמה לי.
היא לא הייתה למעלה איתנו, נעלמה. אחר הצהרים היא חזרה לבית המלון. והיא העבירה אליהן דרכי, כן. הן היו עושות - Rendezvous - ברחוב, לפני חנות זו וזו.

ד. בית-אור :  או. אי אפשר להאמין

לו קידר :  כן,

ד. בית-אור :  ככה הכל...

לו קידר :  היא שאלה אותי...

ד. בית-אור :  בסתר

לו קידר :  כן, כן אז, הדברים על; על הגוף הייתי לוקחת... גופיות ודברים כאלה. אחר כך הייתי מעבירה אליהן.

ד. בית-אור :  וזה היה...

לו קידר :  אני הייתי מומחית להעביר נשק פה לפני האף של האנגלים, אז יכולתי...

ד. בית-אור :  יש לך קליינטים, כן, היה לך כבר ניסיון.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  אבל זה נורא, לא ? זה לא עשה לכם?  מצד אחד, זה משהו מיוחד, כי אתה בא למקום כזה והרי עבודה אחרת... זאת אומרת, זה מין התנסות כזאת אחרת לגמרי מאשר בכל מקום אחר. אז זה חוויה וזה מרגש נורא. אבל, דבר שני מצד שני זה נורא. מה בעצם הייתם עושים, אם ככה; זה, קשרים כלכליים תרבותיים דיפלומטיים בקושי היו.

לו קידר :  היו מסיבות יום יום. היו מסיבות יום יום. הנספחים הצבאיים היו המונים, כן. מפני שהרוסים שולחים לכל מקום המונים. אז למשל, אם הם שולחים שלושים נספחים צבאיים לארצות הברית, ארצות הברית שולחת חמש עשרה למוסקבה.  זה עולה הרבה כסף להחזיק. אז לצרפתים היו כמה, לבריטים היו כמה.
הנספח הצבאי שלו היה הולך מ- party - ל-party  - כן. כל אחד היה עושה - party - כל יום.

ד. בית-אור :  כן, אבל מה גולדה עשתה ? מה את היית עשית ? גולדה הרי לא תלך מ- party ל- party .

לו קידר :  כן. לכל... כן, היא הייתה מוזמנת לכל ה- parties זה מה שהרגיז אותה גם כן.    היא באה הנה בשביל ללכת ל- parties ? היא כן הייתה הולכת  ל- parties .

ד. בית-אור :  גם הנושא התקציבי, הכסף, אני מבינה, בקושי היה לכם שמה...

לו קידר :  מה זה, זה לא סיפרתי לך ?

ד. בית-אור :  לא.

לו קידר :  אז גרנו בבית המלון וכעבור שבוע גולדה, אני מספרת לך את זה ואחר-כך את הולכת.

ד. בית-אור :  טוב, בסדר.

לו קידר :  וכעבור שבוע גולדה עושה אסיפה כללית. אז אנחנו מתאספים, והיא אומרת לנו: חברים, קיבלתי את, את החשבונות של המלון אחרי שבוע של נוכחות, ואני רואה דבר אחד; שהמדינה שלנו לא תוכל להמשיך לשלם את החשבונות האלה. אז אני רוצה להציע דבר אחר. אני רוצה עכשיו לחזור חזרה... את יודעת שכולנו התנדבנו לא לקבל משכורת.

ד. בית-אור :  לא, לא ידעתי. התנדבתם ?

לו קידר :  זה, זה סיפור אחר. אני לא ברצון.  אז היא אומרת: אז אני החלטתי... לא, היא לא... היא לא רצתה שאנחנו נגיד: כן או לא. היא החליטה. אז אני החלטתי שהחל מהיום אנחנו נאכל רק ארוחה אחת ליום, זה יהיה ארוחת צהריים, חוץ מיום שישי שהארוחה תהיה בערב. בשבת כל אחד יאכל בחדרו מה שהוא רוצה. גם ארוחת בוקר וגם ארוחת ערב וכל השבת. כלים לבישול אני אשיג ואני אחלק לחדרים, ודברי אוכל בשביל הבוקר, ובשביל הערב, ובשביל השבת אני אחלק גם כן לחדרים. לו, תבוא איתי לשוק. יש איזה שוק של קולחוזים שזה די זול, אז אנחנו נלך ונקנה ואני אחלק לחדרים. לחם, חמאה, גבינות, מה שיש.

ד. בית-אור :  שגריר הולכת לקנות...

לו קידר :  את כלי הבישול, אמרו לי שיש זולים, כלים חשמליים שנגנבו על ידי הצבא האדום בגרמניה בזמן המלחמה ואחרי המלחמה. אז אני אלך לקנות את זה. זה היא הלכה לקנות עם שרה, לא איתי. איתי הייתה הולכת...

ד. בית-אור :  אוכל.

לו קידר :  ואז היא... אז, ולכל חדר... למשל היו אנשים שהיו...

ד. בית-אור :  כמה אנשים היו שמה ? כמה אנשים היו ?

לו קידר :  היו כמה משפחות. ללבבי הייתה אישה ושתי בנות. לנספח הצבאי שלנו, אלוף רטנר, היה לו אישה ושני בנים. הנספח המסחרי, בז'רנו, אישה וילדה.
אז, אז, היא, היא נתנה לחדרים, או כלי אחד או שנים. כן. מחבת חשמלי וקומקום חשמלי ו... לי, כשהיא רצתה לתת, אמרתי; 'מויחל טויבעס'. (באידיש - בלי טובות) אני לא, לא מבשלת בבית, אני לא אתחיל לבשל במוסקבה. אבל שפירא תיכף אמרה שארוחת הבוקר היא תעשה לי, אנחנו נאכל יחד. ונמיר היה, היה עם, עם הבת שלו. את מכירה אותה ?

ד. בית-אור :  אורה, לא.

לו קידר :  לא, לא. לא היה נשוי

ד. בית-אור :  אורה הייתה... הייתה חברה של אורה, הבת הזו. אני לא מכירה אותה, אבל היא הייתה חברה של אורה.

לו קידר :  יעל, מותק, מותק, היא הייתה בת חמש עשרה.  אז הוא תיכף ראה עם מי יש לו עסק. אני אז... הוא יבשל בשבילי גם כן. הייתי אוכלת אצלם כל ערב. הוא נורא אהב לבשל. הוא היה עושה 'שטינק' בפרוזדור משהו נוראי עם בצל, לבשל. ובשבת גולדה הייתה מבשלת. היא הייתה עושה לנו 'ברנץ'.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  הייתה מבשלת בחדר האמבטיה שלה. אז בשבילה, ובשביל שרה וזכריה, ובשביל הרווקים. אז הרווקים זה היה: אני וזה היה לפיד שהיה לבד, וגברת שתילי והנהג שהיה לנו - יונה; בשביל איזה שמונה איש. אז היא הייתה... אוכל אידישיסטי כזה שאני שונאת אותו, אבל לא חשוב. אבל זה היה אצלה בחדר האמבטיה והיינו אוכלים בערך באחת עשרה. זה היה כבר הארוחה של כל היום. אז זהו. אז,

ד. בית-אור :  אז היא חלקה לכל משפחה את הכלים, ומי היה אחר כך עושה את הקניות ? כל פעם אתן הייתן הולכות לשוק לעשות קניות ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  כל הזמן, כל הזמן שהיא הייתה שם ?

לו קידר :  הרבה זמן, כן.

ד. בית-אור :  ככה היא שמרה שלא תהיה חריגה ?

לו קידר :  כן. לחם היינו מחלקים. ואני זוכרת פעם ראשונה שהלכנו לשוק הקולחוזים. אז זה קור  כלבים. בשבע בבוקר קור כלבים. אז היא שמה ואני פה, ואנחנו צועקות בעברית זו לזו: פה יש גבינה מלוחה מדי. והיא אומרת: ופה היא לא מלוחה מספיק, וככה היינו קונים.

ד. בית-אור :  והייתם קונים מה ? פעם בשבוע הייתן הולכות ועושות קניה לכל הזה ?   

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  והמשכורות, את אומרת לא היה לכם ?

לו קידר :  לא. אבל זה היה... לא.

ד. בית-אור :  לא, בסדר. אבל לא היה לכם דמי כיס, שום דבר ? מה ? לא הייתם עם כסף כמעט ?

לו קידר :  לא, לא, לא. זה דבר אחר. במשרד... כשאני באתי ללשכה לראות אם הם... טוב, על הג'וב, אז לא, לא דברו על משכורת. גמרו במשרד, בקריה בתל-אביב, שאני נוסעת, אז חזרתי לירושלים - eventually , אז גרתי אצל בן-דוד, בת דודה. שסיפרתי את הכל, אז אמרו: וכמה תקבלי שכורת ? אמרתי: שכחתי לשאול. טוב, אז פעם הבאה, אמרו לי, תשאלי. כששאלתי פעם הבאה, כשהייתי שם, כשבאתי לראות מה קורה עם דרכון ? איך אני נוסעת ? אז שאלתי על המשכורת, אז אותו רדאי, עכשיו... אחר-כך הוא היה רדאי.- ברגמן, 

ד. בית-אור :  ברמן, מזכיר,

לו קידר :  כן. מזכיר, מזכיר כללי היה אז, אחר כך ביטלו את התפקיד הזה. אמר לי: גברת קידר, תדעי לך, כל החברים שנוסעים למוסקבה הסכימו לא לקבל משכורת.
אז... ואני חשבתי זה נורא יפה. למדינה - אין לי כסף אז... אבל לא בא בחשבון בשבילי. אז אמרתי לו: מר רדאי, מר ברמן: לברמן; זה נורא יפה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. אם אני לא אחיה ממשכורת, לי אין מה לאכול. אין איש שיתן לי. אין לי'קונטור' בבנק, אין לי פרוטה. אם אני לא מקבלת משכורת, לי אין מה לאכול.
אז הוא אומר: יתנו לך, יתנו לכם דיור ואוכל.
אז אני חשבתי: זה נהדר. זו ממשלה נהדרת שמעיזה לעשות דבר שכזה עם האנשים שלה. כן, יפה.
אז חשבתי מהר, מה עוד אני צריכה ? אז אמרתי לו; מר ברגמן, אבל אני מעשנת. אז הוא אמר לי; יחלקו יחלקו,

ד. בית-אור :  סיגריות.

לו קידר :  אז לא ראיתי שום דבר אחר.  אז הסכמתי. כשחזרתי וסיפרתי את זה, כולם הסכימו במשפחה, יופי. שמה, התחלתי כעבור כמה ימים לראות שזה לא סידור, זה לא סידור. קודם כל, אני רציתי שיחזירו לי את הכסף ששילמתי בפריז בעד כל הספרים.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז הלכתי אל לפיד, כי אמרו שזה הוא יהיה מנהל החשבונות. והוא אמר לי טוב, הוא צריך לשאול על כל דבר את, את לבבי.
אחר כך הוא בא להגיד לי: לבבי חושב שאבא שלך יכול לתת לך מתנה. אני ידעתי שאבא שלי לא רצה לתת שום מתנה לממשלת ישראל, אבל  או.קיי. מה.
התחילו עניינים להרגיז אותי, אותי. אני לא יודעת אם אחרים. התחלתי להכיר את האחרים גם כן.
אז אני ידעתי שהגברת שתילי, היא... יש לה עסק גדול עם כמה פקידים בתל-אביב. משפחת בז'רנו - ידעתי שיש בתי חרושת. אחרים לא ידעתי. ידעתי שאם לי אין כסף - אין כסף.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אין איש שישלח לי. אין.  ויש כמה דברים שאני זקוקה להם, לא הרבה. אבל מניקור אני צריכה, אני צריכה ואני לא יודעת לעשות את זה בעצמי.
אז לנקות את הצפרניים, אני אעשה את זה. אבל... לחפוף את הראש אני לא יודעת, אף פעם לא חפפתי. אז טוב, אני אצטרך לבקש ממישהו שיעשה לי את זה.
אני אתגבר על הדברים האלה. אבל יש דברים אחרים.
זכריה, נדמה לי, הפיל משהו על המעיל שלו והיה כתם שמן. והמחשבה שאני אחיה עם הכתם השמן הזה שלו עוד חודשים, זה הרג אותי לגמרי. ללפיד התחילו פה תלתלים. כל הגברים - השערות גדלו. ובשבילי זה היה נורא להסתכל על זה.           

ד. בית-אור :  על זה לא חשבו בממשלה ?

לו קידר :  לא. ואני התחלתי לצאת... גולדה ואני. מדוע ? גם כן זה סיפור, עם עתונאים. הזמינו אותנו לאיזה מסיבה, עוד מסיבה, עוד מסיבה. היינו הראשונים שיצאנו.
וכולם שואלים אותנו: האם ראיתם את פבלובה ? האם שמענו את הקונצרט הזה ? לא קונצרט

ד. בית-אור :  ולא אופרה,

לו קידר :  ולא בלט ולא כלום. אי אפשר, אי אפשר.  אז אני בולעת את כל זה ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ופתאום, בוקר אחד מישהו דפק על הדלת ואמרתי, להכנס ואמריקאית אחת נכנסה. הכרנו... היו כמה... שני זוגות של אמריקאים יהודים, וזוג אחד - אנגלי, יהודי, קוני פרוות-אנגרו, שהיו באים כל שנה למוסקבה לכמה חודשים. יהודים כולם. ובאו, התנפלו על הישראלים כמו... נתנו לנו רדיו וסוכר וקפה, ולא ידעו מה לעשות איתנו.
והנה, אחת הנשים האלה, האמריקאיות האלה נכנס אלי לחדר, פלורנס. Lue - How are you? Well, Thanks. Could I sit?  בבקשה. אז אני אומרת: Are you happy? מתחילה לשאול אותי, הכל הולך בסדר ? אז אמרתי: כן. אז אני אומרת: אנחנו צריכים להתרגל לטמפו. אנחנו תמיד מתחילים לעבוד בשבע וחצי, שבע בארץ. פה... ואני אומרת וזה מרגיז אותנו שהם באים לנקות את החדרים, כי עבדנו בחדרים.

ד. בית-אור :  מתי הם היו באים ?

לו קידר :  באחת עשרה, בשתים עשרה. ואני, בשבילי להתחיל להדפיס כשהמיטה לא עשויה, אני לא יכולה... והם לא נתנו לעשות בעצמנו.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  והם היו באים: שתים; אחת שעובדת ואחת שמשגיחה. אז אמרתי; זה, זה, זה לא הולך.  וכש... בהתחלה הזמנו את ארוחת הבוקר, זה, זה לקח שעות עד שזה בא. אז היא אומרת לי; You don't tip them enough. אני מסתכלת עליה, אמרתי: . What do you mean?  We don't tip them at all אז היא אומרת: So you don't get any service אז היא אומרת: Lue Kedhar: Where are you leaving? You have to tip them אז היא אומרת: You tip them. אז נזכרתי. אני כבר נסעתי כמה פעמים במונית ואף פעם לא נתתי טיפ. 

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  מפני שפה בארץ הצעירה, את לא יודעת, פה היית נותנת טיפ למישהו, הוא היה זורק לך את זה לפנים. מלצר ? את מעיזה לתת לו טיפ ? נהג טקסי ? אז היא אומרת לי: I don't know where are you live. You've got to give them tips, they won't serve you if you don't.  טוב. פטפטתי איתה והיא הלכה. אז אני הולכת אל לבבי ואני אומרת לו: לבבי, אתה יודע מה ששמעתי ? ואני מספרת לו; הוא הזדעזע. אז הוא אומר; בואי אתי לגולדה. הלכנו אל גולדה והוא אומר; גולדה, לו תספר לך משהו. ואני מספרת לה את הענין של ה- Tips.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז היא האמינה תיכף. וכן, יותר פקחית ממני. היא האמינה תיכף.   אז היא אומרת; אז אולי צריכים באמת לתת. אז אמרתי לה; אם זה כך, בין כך וכך קראתי לה כבר גולדה. אני בהתחלה קראתי לה גברת מאירסון. כעבור יומיים אמרה לי; זה לא מתאים לך להגיד לי גולדה ? אמרתי; אם את רוצה, מה שאת רוצה. אצלי זה הולך קל, מה שרוצים. קראתי לה גולדה. אז אמרתי: גולדה, אז אם זה כך. אם כבר חושבים על לתת tips , אז יש עוד כמה דברים שאני חושבת שאני רוצה לדבר עליהם. אני לא העזתי להגיד שאני רוצה מניקיור.   אבל פעם היה לי עסק עם גולדה, כן. היא חפשה אותי ולא מצאה אותי.
כשהיא מצאה אותי סוף סוף, שאלה אותי: איפה היית? אמרתי: חפשתי מניקיור. אז היא אומרת: בשביל מה ? אז אמרתי: אני חושבת שאישה, פחות או יותר לבושה, צריכה גם כן לעשות מניקיור. אז היא אמרה: מה אתך ? אז אמרתי: גולדה, אני תמיד עושה. אז אני לא יודעת בעצמי אז חפשתי. ואני חושבת שאת היית יכולה לעשות את זה גם כן. אז היא אמרה: אני ? עם הידיים האלה ? אז אמרתי: יש לך ידיים טובות. באמת היו לה ידיים נהדרות. אז היא אמרה: הידיים האלה, שעשו כל כך הרבה כביסות ? אמרתי: דווקא אלה.
כעבור חודש היא אמרה לי: שאת הולכת אל המניקיור תגידי לי, אני אלך גם כן, ומאז היא עשתה מניקיור. הייתי מביאה לך מניקיור בבית החולים.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?

לו קידר :  אז, היא למדה ממני. אז אני אומרת; גולדה, אז תראי, אני צריכה מניקיור. אני יכולה להתגבר על זה. לא ברצון, אבל אני אעשה את זה אם יש צורך. אבל, אנחנו צריכים לתת בגדים לניקוי. אנחנו צריכים לשלוח את הגברים לספר, כי עם לפיד - מתאספים... הוא היה הכי צעיר בין הגברים, אז השערות שלו היו גדולות... מתאספים עוד גלגלים

ד. בית-אור :  תלתלים.

לו קידר :  תלתלים, אז אני לא אוכל לסבול את זה. ואנחנו מוכרחים להשתתף בחיי התרבות של מוסקבה. אנחנו מוכרחים ללכת לקונצרטים, מוכרחים ללכת לתיאטרון ולבלט, מוכרחים לצאת. והילדים גם כן. אז בינתיים היא כבר התחילה להכיר אותי, כן, אז היא אמרה; אז אולי תעשי רשימה מה שאת חושבת שצריכים ותביאי את זה.
אז הלכתי לחדר וידעתי כבר כמה עולה מניקיור. כן, בהתחלה, לבבי אמר לכולנו; אם מישהו זקוק לכסף באופן מיוחד הוא צריך לבקש אצל לפיד. אז אני הייתי מבקשת רק בשביל מוניות,

ד. בית-אור :  כן,

לו קידר :  כי זה בשביל - Service - בשביל ללכת לאיזה שגרירות או משהו. אז לפיד אמר לי פעם; יש שני אידיוטים בנציגות הזו וזה אני ואת. אז אמרתי; תודה רבה בעד הקומפלימנט. מדוע אני אידיוט ? אז הוא אומר: מפני שכל אחד לוקח כסף ורק את ואני לא.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?

לו קידר :  זה גם כן הרגיז אותי. טוב, אבל הם היו צריכים כנראה, כן.

ד. בית-אור :  ואת לא היית צריכה ? 

לו קידר :  כן. טוב, אז... 

ד. בית-אור :   עשית לה את הרשימה.

לו קידר :  עשיתי את הרשימה. אז הכנסתי תיאטרון. ידעתי בערך, שאלתי. מוניות, ידעתי גם כן, היו שני מחירים, ארבע ושבע רובלים. ספר לא ידעתי כמה. בשביל ניקוי גם כן ו-tips.
זה שאלתי את פלורנס. כמה נותנים וכמה פעמים ליום וכל זה. והגיע לאיזה סכום, ככה, די רציני, אז הבאתי את זה ללבבי, ולקחנו את זה לגולדה, והם הסתכלו, וגולדה החליטה שכל אחד יקבל את זה, כל חודש וילדים יקבלו חצי, וככה זה היה.

ד. בית-אור :  זה ילדים - הקטנים, או את מדברת על שרה וזכריה ?

לו קידר :  לא. הם עבדו. הם היו מבוגרים. לא,

ד. בית-אור :  אה, הילדים עצמם.

לו קידר :  כן. הכי גדול זה היה דוד רטנר שנהרג אחר כך.

ד. בית-אור :  זה הבן של יוחנן, יוחנן רטנר ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  יוחנן רטנר היה אתכם במוסקבה ?

לו קידר :  יוחנן רטנר היה נספח הצבאי הראשון. 

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?

לו קידר :  שהיה איתנו, כן, עם אשתו ושני הבנים. דוד שמת אחר כך, שנהרג אחר כך.

ד. בית-אור :  כמה ? היו לו רק שני בנים ? רק שני בנים היו לו ?

לו קידר :  שניים, כן. דוד ומיכה.

ד. בית-אור :  יש עוד אחד שחי היום, שהוא ארכיטקט שיש לו שישה ילדים.

לו קידר :  כן. שהוא קצת משוגע, שישה או שבעה וכולם הולכים יחפים. כן.

ד. בית-אור :  אז זה רק שניים היו לו, ליוחנן רטנר ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  ואז קיבלתם כסף, ובאמת הענין הזה עם ה- tips והתחלתם לתת טיפים לזה, יהיה שיפור ב- service?

לו קידר :  בודאי, בודאי.

ד. בית-אור :  זו הייתה... הייתם... והתחלתם ללכת להצגות ?

לו קידר :  כן. כן.

ד. בית-אור :  ובגדים, הרי נורא שמה, קור אימים.       

לו קידר :  קודם כל לא יכולנו... קודם כל לא יכולנו לקנות שמה. לא היה מה לקנות.

ד. בית-אור :  מה, פרוות, דברים כאלה ?

לו קידר :  ב-48', איפה ?

ד. בית-אור :  אז מה לובשים שם ? היה קור אימים ממש שם, נורא קר.

לו קידר :  כולם באו... אני הייתי היחידה שלא היה לי מה, מה ללבוש ולא העזתי לבקש מההורים בצרפת אני קניתי פה בעד עשרים לירות איזה מעיל פרווה. הדיפלומטים תמיד היו 
שואלים אותי; זה חתול או זה כלב שיש ככה בישראל, גברת קידר. זה היה כל כך מגוחך. 

ד. בית-אור :  ולא היה לך קר ? הרי שמה קור נוראי, מה ? איך אפשר להסתדר שמה ב... ?

לו קידר :  לא, שלחנו את אגל שפירא לקנות... כאשר קיבלנו את הבית, זה היה בית של גברת  פנדיט נהרו. זה היה קטן בשבילה, אז היא עזבה את זה, קיבלה משהו יותר גדול, ואנחנו קיבלנו את זה. אבל בלי רהיטים.

ד. בית-אור :  אה, כן, שלחתם אותה לקנות את הרהיטים.

לו קידר :  אז... רהיטים. ולהביא לנו גם בגדים תחתוניים. אנחנו עזבנו באוגוסט, את יודעת מה זה  אוגוסט בתל-אביב, כן. אז אני נכנסתי לאיזה חנות ושאלתי  יש לכם תחתונים חמים ? אז הסתכלו עלי. בחנות השנייה אמרו; את נוסעת לרוסיה עם הגברת מאירסון ? אז אמרתי ; כן. היה כבר מישהו. לא, אין לנו. לא היה כלום אחרי מלחמת

ד. בית-אור :  בארץ, ב-48'.

לו קידר :  כן. אחרי מלחמת השחרור. לא היה כלום.

ד. בית-אור :  לא היה כלום באמת. זהו, אז יצאתם ככה, בכל אופן, מה זה ? לא בדרך, בפראג לא יכולת לקנות שום דבר ?

לו קידר :  לא לא. אחותי מפריז נתנה לי איזה מין סוודר. סרגתי גרביים ולימדתי את שרה לסרוג גרביים. זה... אני באמת חושבת שאחותי מפה נתנה לי צמר בשביל גרביים.

ד. בית-אור :  ואז עברתם לגור בבית שמה ?

לו קידר :  כן. ואלגה הביאה לנו, זה היה על חשבון 

ד. בית-אור :  על חסכון כספי...

לו קידר :  המדינה, כן. - Boots - 

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  סרגתי כפפות. לאחרים היה כסף בארץ. הם הביאו מלונדון. בז'רנו היה מקבל כל חודש כסף. למי שבאמת לא היה, זה היה לפיד ואני. גולדה מהמפלגה, גולדה והילדים מהמפלגה קיבלו.

ד. בית-אור :  כן ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  מהמפלגה ?

לו קידר :  לא, לא כל חודש. לפני שהם עזבו. כן.

ד. בית-אור :  מה זאת אומרת ? שרה וזכריה נסעו על חשבון המפלגה ? 

לו קידר :  לא. לא, לא, לא. אני לא יודעת.

ד. בית-אור :  הוא היה קשר, מה הוא עשה ?

לו קידר :  הם עבדו שניהם בקוד.

ד. בית-אור :  כן. אה שנייהם.

לו קידר :  הוא עצלן. הוא כמעט שלא היה עושה כלום. היא עבדה. היא הייתה עובדת קשה.

ד. בית-אור :  כן, היא חרוצה. היא בחורה חרוצה - שרה. אבל הם הם היו מקבלים כסף מהארץ, מהמפלגה ?

לו קידר :  הם לא היו מקבלים. אבל לפני הנסיעה הם קיבלו כסף בשביל להתלבש וכל זה. זה... ואני לא. אני קיבלתי מהמשרד - ממשרד החוץ, לפיד גם כן - סכום אידיוטי - יכולתי לקנות מזודה אחת. לא העזתי לבקש מההורים ולי לא היה מה ללבוש. זה היה נורא ואיום, נורא ואיום.     

ד. בית-אור :  היום בדיעבד, אבל, זה הרפתקאה הייתה - הסיפור הזה של מוסקבה, מענין.

לו קידר :  על זה אני בודאי לא מצטערת. בשבילי זה היה כניסה לעולם אחר לגמרי, מענין.

ד. בית-אור :  מבחינת, מבחינת לראות את רוסיה או בכלל כל הענין הדיפלומטי פה ?

לו קידר :  כל הענין הדיפלומטי ואת רוסיה ואת... בכלל עולם שלם.

ד. בית-אור :  כי זה היה בעצם התחלת הדרך שלך במשרד החוץ למעשה,

לו קידר :  כן, כן.

ד. בית-אור :  אז בדיוק התחלת לעבוד במשרד החוץ ?

לו קידר :  כן, כן, כן, כן. בזה התחלתי לעבוד במשרד החוץ.

ד. בית-אור :  כן, זה היה התחלה...

לו קידר :  כשרציתי כבר לחזור... כשהוחלט כבר שאני חוזרת, אז לבבי היה צריך להבריק למשרד החוץ שהיה עוד בתל אביב, שהגברת קידר חוזרת. אני חזרתי דרך פריז. היו צריכים לנתח אותי; ענין שלם. נא לתת לה משכורת מראש. כי אמרתי לו; אני, אין לי פרוטה. אני חוזרת ארצה, אין לי פרוטה. אני הייתי צריכה לעבור ניתוח בפריז, וידעתי: ההורים לא יתנו לי כסף. היה להם אבל, הם... המחשבה שאני חוזרת ארצה, זה היה הורג אותם. הם לא רצו שאני אהיה בארץ. כן. אז ידעתי שאני יכולה לגור אצלם, אבל פרוטה לא אקבל, ובאמת שלא. אבל הכרטיס, כל זה, זה לא חשוב. כן. הניתוח, ידעתי, שיש לי חבר שהוא רדיולוג גדול וזה על חשבונו יהיה. באמת ככה זה היה, על חשבונו.

ד. בית-אור :  כן ? בפריז ?

לו קידר :  בפריז. כן.

ד. בית-אור :  אבל אחרי כן חזרת לארץ ?

לו קידר :  כן. בלי פרוטה.

ד. בית-אור :  ואז, באמת...          

לו קידר :  אז במשרד החוץ נתנו לי משכורת. במקום לתת בסוף החודש נתנו לי בהתחלה.

ד. בית-אור :  ומה...? חזרת לאיזה תפקיד במשרד החוץ, דיפלומטי ?

לו קידר :  אז במשרד החוץ, כן, הם תפסו את ה... הם שמעו כנראה, כן. גולדה חזרה פעם; כבר בהתחלה,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  היא חזרה פעם. היא חזרה בכלל כעבור שישה חודשים ואני כעבור שנה ורבע, אבל  היא כבר סיפרה להם. היא סיפרה ניסים ונפלאות עלי. כן. כנראה היא לא רצתה לספר על המצב הנורא של היהודים שמה, אז היא סיפרה עלי. והיא סיפרה גם על ענייני טקס. אז במשרד החוץ, על טקס, גם כן, הם לא ידעו הרבה ב-50' כשחזרתי. אז הכניסו אותי למשרד הטקס, למחלקת הטקס. אחר כך, כשלבבי חזר מרוסיה, אז הוא כבר ידע שאני יודעת לעבוד, אז הוא הוציא אותי מן הטקס, שאני אעבוד במחלקה שלו. הוא ניהל... מנהל מחלקת מזרח אירופה.

ד. בית-אור :  ואז היית בבודפסט אחר כך ? זה היה...?

לו קידר :  זה לא, זה היה הרבה אחרי... זה אחרי זה. כן.

ד. בית-אור :  כשהיית אז ב...

לו קידר :  ב-53'; 54' ואחר כך 58'.

ד. בית-אור :  והיו לך עוד תפקידים דיפלומטים מהסוג הזה שעשית בבודפסט ?

לו קידר :  בברן.

ד. בית-אור :  כן ? גם כן ? מה זה ? זה היה גם כן...

לו קידר :  ב-60'; 61'.

ד. בית-אור :  באיזה תפקיד ?

לו קידר :  הייתי יועץ, ומזמן לזמן הייתי ממונה גם כן שם - שרדפר, כשהשגריר היה נוסע. אבל לא נשארתי הרבה, ושם הייתי אומללה נורא.

ד. בית-אור :  שוויץ,

לו קידר :  שוויץ, השוויצים היו...   אז גולדה שמעה שאני אומללה שם. היא שמעה מדוד אחד שלי שהכירה אותו באיזה... היא ידעה.

ד. בית-אור :  אז מה ?

לו קידר :  אז היא, אז היא אמרה לסגן מנהל כללי לענייני מינהל,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  שצריכים להחזיר את לו. אז תכתוב לה.

ד. בית-אור :  ואז חזרת...?

לו קידר :  אז קיבלתי מכתב מהם.

ד. בית-אור :  מעניין. את... זאת אומרת היא שמעה וזה, והיא תיכף פעלה עם העניין הזה ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  קשר נורא מעניין היה לכן אני חושבת, מאד...

לו קידר :  כן. היא לא הייתה יכולה לסבול שאני אסבול.  פעם היא נסעה... אז עוד אז הייתי בשוייץ נדמה לי. 

ד. בית-אור :  בברן. זה היה ב-56' ? 

לו קידר :  לא לא, לפני זה. העיקר היא פעם נסעה לאמריקה הלטינית,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  עם לוסי אחת, לוסי שרון. כשהיא חזרה, היא קראה לי והיא סיפרה לי ואמרה; אני   רוצה לשלוח אותך כשגרירה באיזה שהוא מקום כזה. אז אמרתי; אל תעשי את זה, גולדה. אל תעשי את זה. אני לא רוצה, אני לא רוצה.
אני תמיד פחדתי. אני לא רוצה להיות רחוקה מפריז. ההורים כבר לא צעירים, וכסף אף פעם אין לי, אז מה ? אני צריכה לשלם... אם אני בבואנוס איירס ? אם אני בארץ, מילא, אני יכולה פחות או יותר לשלם - אבל - בעד הדרך, אבל אם אני בבואנוס איירס ? מה ?
אז, טוב, אז, אז היא שלחה אותי רק לברן. זה גם כן לקח זמן, עד שהיא שכנעה אותי. אז נסעתי לברן.
אחר כך, גם כן, שנים אחרי זה, היא רצתה לשלוח אותי לאפריקה. הייתי כבר איתה באפריקה, והיא ראתה: הייתי - success - גדול במדגסקר. והיינו צריכים להחליף את השגריר שהיה אם בכלל. השגריר היה אידיוט גמור שם.

ד. בית-אור :  מי זה היה ?

לו קידר :  לא חשוב, אבל...

ד. בית-אור :  נפגשתי עם שניים, אני לא בטוחה אבל שזה היה מדגסקר.

לו קידר :  לא, הוא איננו.

ד. בית-אור :  אה, הוא...

לו קידר :  הוא איננו, לא עכשיו.

ד. בית-אור :  נפגשתי עם עינור

לו קידר :  עינור.

ד. בית-אור :  עינור נפגשתי, אבל עינור היה

לו קידר :  בסנגל.

ד. בית-אור :  בסנגל, כן. ונפגשתי עם זה מגליל-ים 

לו קידר :  עם מי ?

ד. בית-אור :  רביד. מיכאל רביד מגליל-ים.

לו קידר :  לא, זה היה מישהו אחר.  Any way - היא רצתה לשלוח אותי למדגסקר ואני... והיא אמרה; מחר זה יעבור בממשלה. התחלתי לבכות. באמת התחלתי לבכות. כל-כך לא רציתי.

ד. בית-אור :  מה זה ? היא רצתה לשלוח אותך בלי לשאול אותך בכלל ?

לו קידר :  בלי להודיע לי.

ד. בית-אור :  רגע, אבל זה היה... אבל את עברת בסוף, חזרת למשרד החוץ לעבוד איתה ?

לו קידר :  כן. אז לא נסעתי. אז היא ביטלה את המנוי.

ד. בית-אור :  טוב, אני...   

       

החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X