בשליחות ליהדות הדממה, עדות: לו קידר

בשליחות ליהדות הדממה, עדות: לו קידר

תאריך: 10.07.1986 

מראיינת: דרורה בית אור
תוכן על ידי אבי רוזנטל

שיחה על המצב במדינות בגוש הקומוניסטי; על החשש ליצור קשר עם יהודים במוסקבה - דוגמא; על המסיבות הדיפלומטיות במוסקבה של אותם ימים; גולדה מאיר מחליטה על קיצוץ בהוצאות צוות הצירות, הצוות קונה ומכין לעצמו את מאכליו ובנושא זה הביקור בשוק (קולחוזי); על קשייה של לו קדר: עם החלטת צוות הצירות שלא לקבל משכורת בעבור שירותם הדיפלומטי וטרוניות כספיות אחרות; על הסיבות לקשיים במלון בו התאכסן צוות הצירות ולשירות הגרוע לו זכה; לו קדר משכנעת את גולדה לעשות מניקור; לו קדר משכנעת את גולדה להעניק לכל חבר הצירות תקציב אישי. אנשי הצירות מתחילים להתערות בחיי התרבות בעיר; על בעיות לבוש של לו קדר כתוצאה מחוסר תקציב; על מימונים מסוגים שונים שאנשי הצירות השונים קיבלו; על הערך האישי של השליחות למוסקבה עבור לו קדר; על חזרתה המוקדמת של לו קדר לארץ; על תפקידים שונים שמילאה לו קדר במשרד החוץ, על סירובה להצעתה של גולדה להיות שגרירה.

 
ד. בית-אור: רוב היהודים, תראי מדינה קומוניסטית, ממש דגם מוקטן, לא של רוסיה.

לו קדר: :אני יודעת, לא הייתי שם. אבל אני שירתתי פעמיים בהונגריה.

ד. בית-אור: את שירתת ב-48', 49', מתי היית שם ?

לו קדר: 58' גם כן.

ד. בית-אור: בולגריה היום מדינה סחוטה, את יודעתsqueezed  לגמרי. רוסיה לוקחת הכל שם.

לו קדר: כן, אני יודעת.

ד. בית-אור: עוני שאי אפשר לתאר. הכל מוזנח, הרחובות עם פוטנציאל להיות יופי של דבר ויש שם הכל. בתים הרוסים ממלחמת העולם השניה - לא תיקנו חורים של פצצות שיש שם.

לו קדר: טוב, זה היה גם בבודפשט.

ד. בית-אור: עכשיו, אנשים עומדים ברחוב בשביל לחם בסופר, בחנות מכולת, תורים ענקיים כאלה. אין מה לקנות בחנויות.

לו קדר: מתי היית ?

ד. בית-אור: ב-79'-80' כל הרחובות מלאים פלקטים של הכוכב האדום, עם הכוכב האדום, אין טיפת... לא פרסומת, אין שום דבר. הכל כזה... את יודעת, אנשים ממורמרים. הבולגרים הנחמדים שאנחנו מכירים פה בארץ, שהם באו ב-48', הם עוד מלפני הסיפור הזה.

לו קדר: כן, בוודאי.

ד. בית-אור: הרי עברו כבר שלושים וכמה שנים מאז, מסכנים נורא, נורא וגם ביוגוסלביה הייתי, אבל זה משהו אחר לגמרי.

לו קדר: לא, גם הייתי פעמיים שלוש,

ד. בית-אור: משהו אחר לגמרי. אז הוא, את אומרת, לפיד...

לו קדר: אז לפיד היתה לו הדאגה על האח שלו.

ד. בית-אור: והשתילי הזאת שאמרת ?

לו קדר: והשתילי היה לה שם שתי אחיות. והיא ראתה אותן. והיא פחדה פחד מוות... זה, היא אישה... היא מתה לפני כמה שנים. היא אישה בעלת אמצעים, אבל פחדנית. אבל היא ראתה את שתי אחיות שלה באותו היום הראשון שהלכנו לבית הכנסת, אז היא ראתה אותן.

ד. בית-אור: ברחוב, והן ניגשו אליה ?

לו קדר: הן הלכו לפניה. אני השתגעתי מפני שהיא אמרה לי, אנחנו באנו באוטו, אבל רחוק, עזבנו את האוטומובילים, והלכנו ברגל לרחוב הזה. אז היא אמרה, היא רוצה להחזיק אותי. טוב, אני שונאת כשאישה באופן מיוחד... מה אני צריכה... אבל בכל אופן, טוב בשבילי היא היתה אישה זקנה. ופתאום... וזה היה היום השני מפני שכבר היו הרבה יהודים שהלכו. פתאום היא אומרת לי, אחיותיי הולכות לפניי. ונהייתה לי כבדה כמו אלף קילו. וברגע שנכנסנו לבית הכנסת היא נעלמה לי.
היא לא היתה למעלה איתנו, נעלמה. אחר הצהרים היא חזרה לבית המלון. והיא העבירה אליהן דרכי, כן. הן היו עושות - Rendezvous - ברחוב, לפני חנות זו וזו.

ד. בית-אור: או. אי אפשר להאמין

לו קדר: כן, הדברים על הגוף הייתי לוקחת... גופיות ודברים כאלה. אחר כך הייתי מעבירה אליהן. אני הייתי מומחית להעביר נשק פה לפני האף של האנגלים, אז יכולתי...

ד. בית-אור יש לך קליינטים, כן, היה לך כבר ניסיון.

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: אבל זה נורא, לא? מצד אחד, זה משהו מיוחד, כי אתה בא למקום כזה והרי עבודה אחרת... זאת אומרת, זה מין התנסות כזאת אחרת לגמרי מאשר בכל מקום אחר. אז זה חוויה וזה מרגש נורא. אבל, מצד שני זה נורא. מה בעצם הייתם עושים, אם ככה?, זה קשרים כלכליים, תרבותיים דיפלומטיים בקושי היו.

לו קדר: היו מסיבות יום יום. הנספחים הצבאיים היו המונים. מפני שהרוסים שולחים לכל מקום המונים. אז למשל, אם הם שולחים שלושים נספחים צבאיים לארצות הברית, ארצות הברית שולחת חמישה עשר למוסקבה. זה עולה הרבה כסף להחזיק. אז לצרפתים היו כמה, לבריטים היו כמה.
הנספח הצבאי שלו היה הולך ממסיבה למסיבה, כל אחד היה עושה מסיבה כל יום.

ד. בית-אור: כן, אבל מה גולדה עשתה? מה את היית עשית? גולדה הרי לא תלך ממסיבה למסיבה

לו קדר: כן, היא היתה מוזמנת לכל המסיבות, זה מה שהרגיז אותה גם כן. היא באה הנה בשביל ללכת מסיבות? היא כן היתה הולכת למסיבות... .

ד. בית-אור: גם הנושא התקציבי, הכסף, אני מבינה, בקושי היה לכם שמה...

לו קדר: מה זה, זה לא סיפרתי לך ?

ד. בית-אור: לא.

לו קדר: אז גרנו בבית המלון וכעבור שבוע גולדה, עושה אסיפה כללית. אז אנחנו מתאספים, והיא אומרת לנו, חברים, קיבלתי את החשבונות של המלון אחרי שבוע של נוכחות, ואני רואה דבר אחד, שהמדינה שלנו לא תוכל להמשיך לשלם את החשבונות האלה. אז אני רוצה להציע דבר אחר. אני רוצה עכשיו לחזור חזרה... את יודעת שכולנו התנדבנו לא לקבל משכורת.

ד. בית-אור: לא, לא ידעתי. התנדבתם ?

לו קדר: זה סיפור אחר. אני לא ברצון. אז היא אומרת, אז אני החלטתי... היא לא רצתה שאנחנו נגיד כן או לא. היא החליטה. אז אני החלטתי שהחל מהיום אנחנו נאכל רק ארוחה אחת ליום, זה יהיה ארוחת צהריים, חוץ מיום שישי שהארוחה תהיה בערב. בשבת כל אחד יאכל בחדרו מה שהוא רוצה. גם ארוחת בוקר וגם ארוחת ערב וכל השבת. כלים לבישול אני אשיג ואני אחלק לחדרים, ודברי אוכל בשביל הבוקר, ובשביל הערב, ובשביל השבת אני אחלק גם כן לחדרים. לו, תבוא איתי לשוק. יש איזה שוק של קולחוזים שזה די זול, אז אנחנו נלך ונקנה ואני אחלק לחדרים. לחם, חמאה, גבינות, מה שיש.

ד. בית-אור: שגריר הולכת לקנות...

לו קדר: את כלי הבישול, אמרו לי שיש זולים, כלים חשמליים שנגנבו על ידי הצבא האדום בגרמניה בזמן המלחמה ואחרי המלחמה. אז אני אלך לקנות את זה. זה היא הלכה לקנות עם שרה, לא איתי. איתי היתה הולכת...

ד. בית-אור: כמה אנשים היו שם?

לו קדר: היו כמה משפחות. ללבבי היתה אישה ושתי בנות. לנספח הצבאי שלנו, אלוף רטנר, היה לו אישה ושני בנים. הנספח המסחרי, בז'רנו, אישה וילדה.
אז היא נתנה לחדרים, או כלי אחד או שניים. כן. מחבת חשמלי וקומקום חשמלי ולי, כשהיא רצתה לתת, אמרתי, 'מויחל טויבעס'. (באידיש - בלי טובות), אני לא מבשלת בבית, אני לא אתחיל לבשל במוסקבה. אבל שפירא תיכף אמרה שארוחת הבוקר היא תעשה לי, אנחנו נאכל יחד. ונמיר היה עם הבת שלו. את מכירה אותה ?

ד. בית-אור: אורה, לא.

לו קדר: לא, לא. לא היה נשוי

ד. בית-אור: היתה חברה של אורה, הבת הזו. אני לא מכירה אותה.

לו קדר: יעל, מותק, מותק, היא היתה בת חמש עשרה. אז הוא תיכף ראה עם מי יש לו עסק. אז... הוא יבשל בשבילי גם כן. הייתי אוכלת אצלם כל ערב. הוא נורא אהב לבשל. הוא היה עושה 'שטינק' בפרוזדור, משהו נוראי עם בצל. ובשבת גולדה הייתה מבשלת. היא הייתה עושה לנו 'ברנאץ'. היתה מבשלת בחדר האמבטיה שלה. אז בשבילה, ובשביל שרה וזכריה, ובשביל הרווקים. אז הרווקים זה היה אני, וזה היה לפיד שהיה לבד, וגברת שתילי והנהג שהיה לנו - יונה; בשביל איזה שמונה איש. אז היא היתה עושה אוכל אידישיסטי כזה שאני שונאת אותו, אבל לא חשוב. אבל זה היה אצלה בחדר האמבטיה והיינו אוכלים בערך באחת עשרה. זה היה כבר הארוחה של כל היום. אז זהו.

ד. בית-אור: אז היא חילקה לכל משפחה את הכלים, ומי היה אחר כך עושה את הקניות? כל פעם אתן הייתן הולכות לשוק לעשות קניות ?

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: כל הזמן, כל הזמן שהיא היתה שם ?

לו קדר: הרבה זמן, כן.

ד. בית-אור: ככה היא שמרה שלא תהיה חריגה ?

לו קדר: כן. לחם היינו מחלקים. ואני זוכרת פעם ראשונה שהלכנו לשוק הקולחוזים. אז זה קור כלבים. בשבע בבוקר קור כלבים. אז היא שם ואני פה, ואנחנו צועקות בעברית זו לזו, פה יש גבינה מלוחה מדי. והיא אומרת, ופה היא לא מלוחה מספיק, וככה היינו קונות.

ד. בית-אור: והייתן קונות מה? פעם בשבוע הייתן הולכות ועושות קניה לכולם?

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: והמשכורות, את אומרת לא היה לכם ?

לו קדר: לא.

ד. בית-אור: לא, בסדר. אבל לא היה לכם דמי כיס, שום דבר? מה? לא הייתם עם כסף כמעט ?

לו קדר: לא, לא, לא. כשאני באתי ללשכה לראות אם הם... טוב, על הג'וב, אז לא דיברו על משכורת. גמרו במשרד, בקריה בתל-אביב, שאני נוסעת, אז חזרתי לירושלים, אז גרתי אצל בן-דוד, בת דודה. שסיפרתי את הכל, אז אמרו, וכמה תקבלי משכורת? אמרתי, שכחתי לשאול. טוב, אז פעם הבאה, אמרו לי, תשאלי. כששאלתי בפעם הבאה כשהייתי שם, כשבאתי לראות מה קורה עם דרכון, אז שאלתי על המשכורת, אז אותו רדאי, עכשיו... אחר-כך הוא היה רדאי-ברגמן,

ד. בית-אור: ברמן, מזכיר,

לו קדר: כן. מזכיר, מזכיר כללי היה אז, אחר כך ביטלו את התפקיד הזה. אמר לי, גברת קדר, תדעי לך, כל החברים שנוסעים למוסקבה הסכימו לא לקבל משכורת. ואני חשבתי זה נורא יפה. למדינה - אבל לא בא בחשבון בשבילי. אז אמרתי לו: מר רדאי, מר ברמן, זה נורא יפה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. אם אני לא אחיה ממשכורת, לי אין מה לאכול. אין איש שיתן לי. אין לי'קונטור' בבנק, אין לי פרוטה. אם אני לא מקבלת משכורת, לי אין מה לאכול. אז הוא אומר, יתנו לך, יתנו לכם דיור ואוכל. אז אני חשבתי: זה נהדר. זו ממשלה נהדרת שמעיזה לעשות דבר שכזה עם האנשים שלה. כן, יפה. אז חשבתי מהר, מה עוד אני צריכה? אז אמרתי לו, מר ברמן, אבל אני מעשנת. אז הוא אמר לי, יחלקו יחלקו,

ד. בית-אור: סיגריות.

לו קדר: אז לא ראיתי שום דבר אחר. אז הסכמתי. כשחזרתי וסיפרתי את זה, כולם הסכימו במשפחה, יופי. שם, התחלתי כעבור כמה ימים לראות שזה לא סידור, זה לא סידור. קודם כל, אני רציתי שיחזירו לי את הכסף ששילמתי בפריז בעד כל הספרים.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: אז הלכתי אל לפיד, כי אמרו שזה הוא יהיה מנהל החשבונות. והוא אמר לי טוב, הוא צריך לשאול על כל דבר את לבבי. אחר כך הוא בא להגיד לי, לבבי חושב שאבא שלך יכול לתת לך מתנה. אני ידעתי שאבא שלי לא רצה לתת שום מתנה לממשלת ישראל, אבל או.קיי. התחילו עניינים להרגיז אותי. אני לא יודעת אם אחרים. התחלתי להכיר את האחרים גם כן. אז אני ידעתי שהגברת שתילי, היא... יש לה עסק גדול עם כמה פקידים בתל-אביב. משפחת בז'רנו - ידעתי שיש בתי חרושת. אחרים לא ידעתי. ידעתי שאם לי אין כסף - אין כסף.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: אין איש שישלח לי. אין. ויש כמה דברים שאני זקוקה להם, לא הרבה. אבל מניקור אני צריכה, ואני לא יודעת לעשות את זה בעצמי. אז לנקות את הציפורניים, אני אעשה את זה. אבל... לחפוף את הראש אני לא יודעת, אף פעם לא חפפתי. אז טוב, אני אצטרך לבקש ממישהו שיעשה לי את זה. אני אתגבר על הדברים האלה. אבל יש דברים אחרים. זכריה, נדמה לי, הפיל משהו על המעיל שלו והיה כתם שמן. והמחשבה שאני אחיה עם הכתם השמן הזה שלו עוד חודשים, זה הרג אותי לגמרי. ללפיד התחילו פה תלתלים. כל הגברים - השערות גדלו. ובשבילי זה היה נורא להסתכל על זה.

ד. בית-אור: על זה לא חשבו בממשלה ?

לו קדר: לא. ואני התחלתי לצאת... גולדה ואני. מדוע? גם כן זה סיפור, עם עיתונאים. הזמינו אותנו לאיזה מסיבה, עוד מסיבה, עוד מסיבה. היינו הראשונים שיצאנו. וכולם שואלים אותנו, האם ראיתם את פבלובה? האם שמענו את הקונצרט הזה? לא קונצרט

ד. בית-אור: ולא אופרה,

לו קדר: ולא בלט ולא כלום. אי אפשר, אי אפשר. אז אני בולעת את כל זה, ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ופתאום, בוקר אחד מישהו דפק על הדלת ואמרתי, להיכנס ואמריקאית אחת נכנסה. הכרנו... היו כמה... שני זוגות של אמריקאים יהודים, וזוג אחד - אנגלי, יהודי, קוני פרוות-אנגרו, שהיו באים כל שנה למוסקבה לכמה חודשים. יהודים כולם. ובאו, התנפלו על הישראלים כמו... נתנו לנו רדיו וסוכר וקפה, ולא ידעו מה לעשות איתנו. והנה, אחת הנשים האלה, האמריקאיות האלה נכנס אלי לחדר, פלורנס. Lue - How are you? Well, Thanks. Could I sit?  בבקשה. אז אני אומרת: Are you happy?  מתחילה לשאול אותי, הכל הולך בסדר? אז אמרתי, כן. אז אני אומרת, אנחנו צריכים להתרגל לטמפו. אנחנו תמיד מתחילים לעבוד בשבע וחצי, שבע בארץ. ואני אומרת וזה מרגיז אותנו שהם באים לנקות את החדרים, כי עבדנו בחדרים.

ד. בית-אור: מתי הם היו באים ?

לו קדר: באחת עשרה, בשתים עשרה. ואני, בשבילי להתחיל להדפיס כשהמיטה לא עשויה, אני לא יכולה... והם לא נתנו לעשות בעצמנו.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: והן היו באות שתיים. אחת שעובדת ואחת שמשגיחה. אז אמרתי; זה לא הולך. .. בהתחלה הזמנו את ארוחת הבוקר, זה לקח שעות עד שזה בא. אז היא אומרת ליYou don't tip them enough.  אני מסתכלת עליה, אמרתי .What do you mean? We don't tip them at all אז היא אומרת, אז אתם לא מקבלים שירות. אז היא אומרת, צריך לתת להם טיפ! אז נזכרתי. אני כבר נסעתי כמה פעמים במונית ואף פעם לא נתתי טיפ.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: מפני שפה בארץ הצעירה, את לא יודעת, פה היית נותנת טיפ למישהו, הוא היה זורק לך את זה לפנים. מלצר? את מעיזה לתת לו טיפ? נהג טקסי? אז אני הולכת אל לבבי ואני אומרת לו, לבבי, אתה יודע מה ששמעתי? ואני מספרת לו, הוא הזדעזע. אז הוא אומר, בואי אתי לגולדה. הלכנו אל גולדה והוא אומר, גולדה, לו תספר לך משהו. ואני מספרת לה. אז היא האמינה תיכף. וכן, יותר פקחית ממני. אז היא אומרת, אז אולי צריכים באמת לתת. אז אמרתי, גולדה, אז אם זה כך. אם כבר חושבים על לתת טיפים, אז יש עוד כמה דברים שאני חושבת שאני רוצה לדבר עליהם. אני לא העזתי להגיד שאני רוצה מניקור. אבל פעם היה לי עסק עם גולדה, היא חיפשה אותי ולא מצאה אותי.
כשהיא מצאה אותי סוף סוף, שאלה אותי, איפה היית? אמרתי, חיפשתי מניקור. אז היא אומרת, בשביל מה?, אז אמרתי, אני חושבת שאישה, פחות או יותר לבושה, צריכה גם כן לעשות מניקור. אז היא אמרה, מה איתך? אז אמרתי, גולדה, אני תמיד עושה. אז אני לא יודעת בעצמי אז חיפשתי. ואני חושבת שאת היית יכולה לעשות את זה גם כן. אז היא אמרה, אני? עם הידיים האלה? אז אמרתי, יש לך ידיים טובות. באמת היו לה ידיים נהדרות. אז היא אמרה, הידיים האלה, שעשו כל כך הרבה כביסות? אמרתי, דווקא אלה. כעבור חודש היא אמרה לי, כשאת הולכת אל המניקור תגידי לי, אני אלך גם כן, ומאז היא עשתה מניקור. הייתי מביאה לה מניקור בבית החולים.

ד. בית-אור: מה את אומרת ?

לו קדר: אז, היא למדה ממני. אז אני אומרת; גולדה, אז תראי, אני צריכה מניקור. אני יכולה להתגבר על זה. לא ברצון, אבל אני אעשה את זה אם יש צורך. אבל, אנחנו צריכים לתת בגדים לניקוי. אנחנו צריכים לשלוח את הגברים לספר, כי עם לפיד - הוא היה הכי צעיר בין הגברים, אז השערות שלו היו גדולות... מתאספים עוד תלתלים, אז אני לא אוכל לסבול את זה. ואנחנו מוכרחים להשתתף בחיי התרבות של מוסקבה. אנחנו מוכרחים ללכת לקונצרטים, מוכרחים ללכת לתיאטרון ולבלט, מוכרחים לצאת. והילדים גם כן. אז בינתיים היא כבר התחילה להכיר אותי, אז היא אמרה, אולי תעשי רשימה מה שאת חושבת שצריכים ותביאי את זה.
אז הלכתי לחדר וידעתי כבר כמה עולה מניקור. בהתחלה, לבבי אמר לכולנו; אם מישהו זקוק לכסף באופן מיוחד הוא צריך לבקש אצל לפיד. אז אני הייתי מבקשת רק בשביל מוניות, בשביל ללכת לאיזה שגרירות או משהו. אז לפיד אמר לי פעם, יש שני אידיוטים בנציגות הזו וזה אני ואת. אז אמרתי, תודה רבה בעד הקומפלימנט. מדוע אני אידיוטית?, אז הוא אומר, מפני שכל אחד לוקח כסף ורק את ואני לא.

ד. בית-אור: מה את אומרת ?

לו קדר: זה גם כן הרגיז אותי. טוב, אבל הם היו צריכים כנראה, כן.

ד. בית-אור: ואת לא היית צריכה ?

לו קדר: כן. טוב, אז... 

ד. בית-אור: עשית לה את הרשימה.

לו קדר: עשיתי את הרשימה. אז הכנסתי תיאטרון. ידעתי בערך, שאלתי. מוניות, ידעתי גם כן, היו שני מחירים, ארבע ושבע רובלים. ספר לא ידעתי כמה. בשביל ניקוי גם כן וטיפים. זה שאלתי את פלורנס. כמה נותנים וכמה פעמים ליום וכל זה. והגיע לאיזה סכום, ככה, די רציני, אז הבאתי את זה ללבבי, ולקחנו את זה לגולדה, והם הסתכלו, וגולדה החליטה שכל אחד יקבל את זה, כל חודש וילדים יקבלו חצי, וככה זה היה.

ד. בית-אור: זה ילדים – הקטנים?, או את מדברת על שרה וזכריה ?

לו קדר: לא. הם עבדו. הם היו מבוגרים. לא,

ד. בית-אור: אה, הילדים עצמם.

לו קדר: כן. הכי גדול זה היה דוד רטנר שנהרג אחר כך.

ד. בית-אור: זה הבן של יוחנן, יוחנן רטנר ?

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: יוחנן רטנר היה איתכם במוסקבה ?

לו קדר: יוחנן רטנר היה נספח הצבאי הראשון.

ד. בית-אור: מה את אומרת ?

לו קדר: שהיה איתנו, כן, עם אשתו ושני הבנים. דוד שמת אחר כך, שנהרג אחר כך.

ד. בית-אור: היו לו רק שני בנים? רק שני בנים היו לו ?

לו קדר: שניים, כן. דוד ומיכה.

ד. בית-אור: יש עוד אחד שחי היום, שהוא ארכיטקט שיש לו שישה ילדים.

לו קדר: כן. שהוא קצת משוגע, שישה או שבעה וכולם הולכים יחפים. כן.

ד. בית-אור: אז זה רק שניים היו לו, ליוחנן רטנר ?

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: ואז קיבלתם כסף, ובאמת העניין הזה עם הטיפים, והתחלתם לתת טיפים לזה, יהיה שיפור בשירות?

לו קדר: בוודאי, בוודאי.

ד. בית-אור: והתחלתם ללכת להצגות ?

לו קדר: כן. כן.

ד. בית-אור: ובגדים, הרי נורא שם, קור אימים.

לו קדר: קודם כל לא יכולנו לקנות שם. לא היה מה לקנות.

ד. בית-אור: מה, פרוות, דברים כאלה ?

לו קדר: ב-48', איפה ?

ד. בית-אור: אז מה לובשים שם? היה קור אימים ממש שם, נורא קר.

לו קדר: אני הייתי היחידה שלא היה לי מה, מה ללבוש ולא העזתי לבקש מההורים בצרפת. קניתי פה בעד עשרים לירות איזה מעיל פרווה. הדיפלומטים תמיד היו שואלים אותי, זה חתול או זה כלב שיש ככה בישראל, גברת קדר. זה היה כל כך מגוחך.

ד. בית-אור: ולא היה לך קר? איך אפשר להסתדר שם ב... ?

לו קדר: לא, שלחנו את אגל שפירא לקנות... כאשר קיבלנו את הבית, זה היה בית של גברת פנדיט נהרו. זה היה קטן בשבילה, אז היא עזבה את זה, קיבלה משהו יותר גדול, ואנחנו קיבלנו את זה. אבל בלי רהיטים.

ד. בית-אור: אה, כן, שלחתם אותה לקנות את הרהיטים.

לו קדר: אז... רהיטים. ולהביא לנו גם בגדים תחתוניים. אנחנו עזבנו באוגוסט, את יודעת מה זה אוגוסט בתל-אביב, כן. אז אני נכנסתי לאיזה חנות ושאלתי, יש לכם תחתונים חמים?, אז הסתכלו עלי. בחנות השנייה אמרו, את נוסעת לרוסיה עם הגברת מאירסון?, אז אמרתי, כן. היה כבר מישהו. לא, אין לנו. לא היה כלום אחרי מלחמת

ד. בית-אור: בארץ, ב-48'.

לו קדר: כן. אחרי מלחמת השחרור. לא היה כלום.

ד. בית-אור: לא היה כלום באמת. זהו, אז יצאתם ככה, בכל אופן, מה זה?, לא בדרך, בפראג לא יכולת לקנות שום דבר ?

לו קדר: לא לא. אחותי מפריז נתנה לי איזה מין סוודר. סרגתי גרביים ולימדתי את שרה לסרוג גרביים. זה... אני באמת חושבת שאחותי מפה נתנה לי צמר בשביל גרביים.

ד. בית-אור: ואז עברתם לגור בבית שם ?

לו קדר: כן. ואלגה הביאה לנו, זה היה על חשבון המדינה, כן, מגפיים. סרגתי כפפות. לאחרים היה כסף בארץ. הם הביאו מלונדון. בז'רנו היה מקבל כל חודש כסף. למי שבאמת לא היה, זה היה לפיד ואני. גולדה מהמפלגה, גולדה והילדים מהמפלגה קיבלו.

ד. בית-אור: מהמפלגה ?

לו קדר: לא, לא כל חודש. לפני שהם עזבו. כן.

ד. בית-אור: מה זאת אומרת?, שרה וזכריה נסעו על חשבון המפלגה? 

לו קדר: לא. לא, לא, לא. אני לא יודעת.

ד. בית-אור: הוא היה קשר, מה הוא עשה ?

לו קדר: הם עבדו שניהם בקוד.

ד. בית-אור: כן. אה שניהם.

לו קדר: הוא עצלן. הוא כמעט שלא היה עושה כלום. היא עבדה. היא היתה עובדת קשה.

ד. בית-אור: כן, היא חרוצה. היא בחורה חרוצה - שרה. אבל הם היו מקבלים כסף מהארץ, מהמפלגה ?

לו קדר: הם לא היו מקבלים. אבל לפני הנסיעה הם קיבלו כסף בשביל להתלבש וכל זה. זה... ואני לא. אני קיבלתי ממשרד החוץ, לפיד גם כן - סכום אידיוטי - יכולתי לקנות מזוודה אחת. לא העזתי לבקש מההורים ולי לא היה מה ללבוש. זה היה נורא ואיום, נורא ואיום.

ד. בית-אור: היום בדיעבד, אבל זה הרפתקה היתה - הסיפור הזה של מוסקבה, מעניין.

לו קדר: על זה אני בוודאי לא מצטערת. בשבילי זה היה כניסה לעולם אחר לגמרי, מעניין.

ד. בית-אור: מבחינת לראות את רוסיה או בכלל כל העניין הדיפלומטי פה ?

לו קדר: כל העניין הדיפלומטי ואת רוסיה ואת... בכלל עולם שלם.

ד. בית-אור: כי זה היה בעצם התחלת הדרך שלך במשרד החוץ למעשה,

לו קדר: כן, כן.

ד. בית-אור: אז בדיוק התחלת לעבוד במשרד החוץ ?

לו קדר: כן, כן. בזה התחלתי לעבוד במשרד החוץ. כשרציתי כבר לחזור... כשהוחלט כבר שאני חוזרת, אז לבבי היה צריך להבריק למשרד החוץ שהיה עוד בתל אביב, שהגברת קדר חוזרת. אני חזרתי דרך פריז. היו צריכים לנתח אותי, עניין שלם. נא לתת לה משכורת מראש. כי אמרתי לו; אני, אין לי פרוטה. אני חוזרת ארצה, אין לי פרוטה. אני הייתי צריכה לעבור ניתוח בפריז, וידעתי: ההורים לא יתנו לי כסף. היה להם אבל, הם... המחשבה שאני חוזרת ארצה, זה היה הורג אותם. הם לא רצו שאני אהיה בארץ. אז ידעתי שאני יכולה לגור אצלם, אבל פרוטה לא אקבל, ובאמת שלא. אבל הכרטיס, כל זה, זה לא חשוב. כן. הניתוח, ידעתי, שיש לי חבר שהוא רדיולוג גדול וזה על חשבונו יהיה. באמת ככה זה היה, על חשבונו.

ד. בית-אור: כן? בפריז ?

לו קדר: בפריז. כן.

ד. בית-אור: אבל אחרי כן חזרת לארץ ?

לו קדר: כן. בלי פרוטה. אז במשרד החוץ נתנו לי משכורת. במקום לתת בסוף החודש נתנו לי בהתחלה.

ד. בית-אור: ומה...? חזרת לאיזה תפקיד במשרד החוץ, דיפלומטי ?

לו קדר: אז במשרד החוץ, גולדה חזרה פעם; כבר בהתחלה, היא חזרה בכלל כעבור שישה חודשים ואני כעבור שנה ורבע, היא כבר סיפרה להם ניסים ונפלאות עלי. כן. כנראה היא לא רצתה לספר על המצב הנורא של היהודים שמה, אז היא סיפרה עלי. והיא סיפרה גם על ענייני טקס. אז במשרד החוץ, על טקס, גם כן, הם לא ידעו הרבה ב-50' כשחזרתי. אז הכניסו אותי למשרד הטקס, למחלקת הטקס. אחר כך, כשלבבי חזר מרוסיה, אז הוא כבר ידע שאני יודעת לעבוד, אז הוא הוציא אותי מן הטקס, שאני אעבוד במחלקה שלו. הוא היה מנהל מחלקת מזרח אירופה.

ד. בית-אור: ואז היית בבודפסט אחר כך? זה היה...?

לו קדר: זה לא, זה היה הרבה אחרי...  ב-53', 54' ואחר כך 58'.

ד. בית-אור: והיו לך עוד תפקידים דיפלומטים מהסוג הזה שעשית בבודפסט ?

לו קדר: בברן. ב-60'-61'.

ד. בית-אור: באיזה תפקיד ?

לו קדר: הייתי יועץ, ומזמן לזמן הייתי ממונה גם כן שם - שרדפר, כשהשגריר היה נוסע. אבל לא נשארתי הרבה, ושם הייתי אומללה נורא.

ד. בית-אור: שוויץ,

לו קדר: שוויץ, השוויצרים היו...   אז גולדה שמעה שאני אומללה שם. היא שמעה מדוד אחד שלי שהכירה אותו באיזה... היא ידעה.

ד. בית-אור: אז מה ?

לו קדר: אז היא אמרה לסגן מנהל כללי לענייני מינהל, שצריכים להחזיר את לו. אז תכתוב לה.

ד. בית-אור: ואז חזרת...?

לו קדר: אז קיבלתי מכתב מהם.

ד. בית-אור: מעניין. את... זאת אומרת היא שמעה וזה, והיא תיכף פעלה עם העניין הזה ?

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: קשר נורא מעניין היה לכן אני חושבת, מאוד...

לו קדר: כן. היא לא היתה יכולה לסבול שאני אסבול. פעם היא נסעה... אז עוד אז הייתי בשווייץ, נדמה לי. היא פעם נסעה לאמריקה הלטינית, עם לוסי אחת, לוסי שרון. כשהיא חזרה, היא סיפרה לי ואמרה, אני רוצה לשלוח אותך כשגרירה באיזשהו מקום כזה. אז אמרתי, אל תעשי את זה, גולדה. אל תעשי את זה. אני לא רוצה, אני לא רוצה. אני תמיד פחדתי. אני לא רוצה להיות רחוקה מפריז. ההורים כבר לא צעירים, וכסף אף פעם אין לי, אז מה? אני צריכה לשלם... אם אני בבואנוס איירס? אם אני בארץ, מילא, אני יכולה פחות או יותר לשלם - אבל - בעד הדרך, אבל אם אני בבואנוס איירס? מה?, אז, טוב, אז היא שלחה אותי רק לברן. זה גם כן לקח זמן, עד שהיא שכנעה אותי. אז נסעתי לברן. שנים אחרי זה, היא רצתה לשלוח אותי לאפריקה. הייתי כבר איתה באפריקה, והיא ראתה: הייתי הצלחה גדולה במדגסקר. והיינו צריכים להחליף את השגריר שהיה שם בכלל. השגריר היה אידיוט גמור שם.

ד. בית-אור: מי זה היה ?

לו קדר: לא חשוב, אבל...

ד. בית-אור: נפגשתי עם שניים, אני לא בטוחה אבל שזה היה מדגסקר.

לו קדר: לא, הוא איננו.

ד. בית-אור: נפגשתי עם עינור

לו קדר: עינור.

ד. בית-אור: עינור נפגשתי, אבל עינור היה

לו קדר: בסנגל.

ד. בית-אור: בסנגל, כן. ונפגשתי עם זה מגליל-ים 

לו קדר: עם מי ?

ד. בית-אור: רביד. מיכאל רביד מגליל-ים.

לו קדר: לא, זה היה מישהו אחר.  Any way - היא רצתה לשלוח אותי למדגסקר ואני... והיא אמרה, מחר זה יעבור בממשלה. התחלתי לבכות. באמת התחלתי לבכות. כל-כך לא רציתי.

ד. בית-אור: מה זה? היא רצתה לשלוח אותך בלי לשאול אותך בכלל ?

לו קדר: בלי להודיע לי.

ד. בית-אור: רגע, אבל את עברת בסוף, חזרת למשרד החוץ לעבוד איתה ?

לו קדר: כן. אז לא נסעתי. אז היא ביטלה את המינוי.

ד. בית-אור: טוב, אני...   

       

החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

 

RE - 32

תיעוד בעל פה
ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

 

X