תיעוד בעל-פה כמקור מחקרי למלחמת יום הכיפורים

תיעוד בעל-פה כמקור מחקרי למלחמת יום הכיפורים

מאת: גולן שמעון, ד"ר, סא"ל (מיל)

מקור:
גולן שמעון, ד"ר, תיעוד בעל-פה כמקור מחקרי למלחמת יום הכיפורים, הרצאה ביום עיון, מאי 2006, האגודה הישראלית לתיעוד בעל פה, האוניברסיטה העברית, ירושלים,

הקדמה

המחלקה להיסטוריה בצה"ל חקרה וחוקרת נושאים רבים ומגוונים. שירותי בה, במשך למעלה משלושים שנה, אפשר לי להתנסות בהיבטים השונים של המחקר. אחד מהם – תרומתו של התיעוד בעל-פה למחקר. במשך רוב הזמן עסקתי בחקר הפיקוד העליון, לפיכך ייסוב המאמר, בעיקרו, על התיעוד בעל-פה כמקור למחקר הפיקוד העליון – במלחמות השונות וביניהן.

ההגדרה

במילון למונחי צה"ל מוגדר תיעוד בעל-פה כלהלן: "מקור ראשוני לחומר היסטורי או לחומר אחר, שהוקלט בעת ריאיון מתוכנן עם אישים, ושיש לשמר את המידע שברשותם".

ראשית, אנסה לבחון את גדרות ההגדרה: מה נכלל בתוכה, והאם נכון לפרוץ את גדֵרותיה ולכלול בה עניינים שאינם מובנים מאליהם על-פי לשונה?

המונח הבעייתי הראשון הוא "ראשוני": ריאיון אינו יכול להיות מקור ראשוני, שכן מקור ראשוני הוא מקור מעת קרות האירוע. המונח הבעייתי השני הוא "שהוקלט",  שכן הוא מצמצם את ההגדרה להקלטה: ייתכנו מקרים שאדם ירואיין למטרות המוגדרות והריאיון לא יוקלט (ראו דוגמאות בהמשך); האם מקרים אלה אינם נכללים בהגדרה של תיעוד בעל-פה? ניתן לתהות גם לגבי המונח "מתוכנן": לדוגמה – מספר שנים לאחר מלחמת "שלום הגליל" ביקר אצל מי שכיהן אז בתפקיד ראש מחלקת היסטוריה, אל"ם בני מיכלסון, בני בגין – בנו של מי שכיהן במלחמה כראש הממשלה. הביקור היה אישי, ובמהלכו קרא לי אל"ם מיכלסון ושוחחנו עם מר בגין אודות המלחמה. בשיחה זו נודעו לנו פרטים חשובים אודותיה. לא היה זה ריאיון מתוכנן, הוא לא הוקלט, ולא רשמנו דבר במהלכו, אולם נראה לי שאפשר לכלול פגישה מעין זו בהגדרה של "תיעוד בעל-פה".

אחת השאלות העולות מן ההגדרה היא האם ניתן לכלול בה עדויות לוועדת חקירה. עדויות אלו עומדות בכל אמות-המידה של ההגדרה. הן מהוות מקור – אם לא לחומר היסטורי אזי לפחות לחומר אחר, ובכל מקרה ניתן להשתמש בהן למחקר ההיסטורי, חלקן מוקלטות, ויש לשמר את הידע שברשות העדים.

בהגדרה המרחיבה ניתן לכלול פורומים ייעודיים, המקובלים בצה"ל לסיכום אירועים, לשם הפקת לקחים. הצבא פועל באופן פונקציונאלי, הוא שואף ללמוד לקחים מכל אירוע, כדי ליישמם באירועים דומים בעתיד. במסגרת תהליך הלמידה מתקיימים פורומים מכמה סוגים:

· אירועי סיכום. לדוגמא: סדרת מפגשים לסיכום מלחמת יום הכיפורים – במטכ"ל, בפיקוד הדרום ובפיקוד הצפון, שנערכה מפברואר 1974 – כשלושה וחצי חודשים אחרי המלחמה.

· תחקירים ייעודיים. אחרי תרגילים ואחרי סיום תהליכים נערכים תחקירים לגבי נושאים עיקריים שבאו לביטוי בתהליך. תחקירים אלה מוצגים בפני צמרת צה"ל ליישום לקחים. לדוגמא: תחקירים נושאיים לגבי ההתנתקות, שבמסגרתם פעלו צוותי תחקירים, שאספו חומר וראיינו והציגו ממצאיהם, מסקנותיהם והמלצותיהם בדצמבר 2005 – כשלושה וחצי חודשים אחרי האירוע; תחקירים לגבי מלחמת המפרץ בשנת 2003 ועוד.
· תחקירים ראשוניים. אותם אמור המפקד לקיים מיד בתום הפעילות.

נשאלת השאלה האם ניתן להרחיב את תחולת המושג עוד יותר ולכלול בו דברים שנאמרו במהלך המלחמה, המתייחסים לאירוע ספציפי קודם במהלכה. למשל בשעות הערב של 8 באוקטובר 1973 הסביר הרמטכ"ל למטהו המצומצם את שאירע בבוקרו של היום. מדבריו ניתן ללמוד על השתלשלות העניינים מנקודת מבטו ועל שיקוליו להחלטות שקיבל. לנוכח דוגמאות אלו חוזרת ונשאלת השאלה אם הצירוף של דברים הנאמרים בעל-פה אחרי האירוע הספציפי מצדיקים הכללתם בהגדרה של "תיעוד בעל-פה", או שההגדרה חלה רק על ריאיון מתוכנן שנועד לשימור מידע?

נתמקד קודם כל בפירוש המצומצם: תיעוד שמקורו במפגש בין מראיין למרואיין, שנועד למטרה הספציפית של קבלת מידע או הסברים לגבי אירועים שאירעו בעבר.

ריאיון מידי וריאיון מאוחר

הבחנה ראשונה שניתן לעשות היא בין ריאיון הנערך בסמוך לאירוע לבין ריאיון המתקיים זמן רב אחר כך. יתרונותיו של הריאיון  מהסוג הראשון טמונים בכך שהוא נערך בעוד זיכרונו של המרואיין טרי, הוא טרם נחשף לגִרסאות אחרות, לדברים שסיפרו אחרים, אולי טרם עמד על משמעויות שונות העלולות לפגוע בו או ביחידתו – הוא מסיח לפי תומו. חסרונו – המראיין אינו מכיר, לעתים, את כל החומר הנוגע לאירוע, אינו יכול להעמיד את המרואיין על טעויות, אינו יכול להציג לפניו גִרסאות סותרות, אינו יכול להציג לו שאלות, שרק לאחר שיהיה בקיא בחומר יוכל להציגן.

יתרונותיו של ריאיון מסוג זה הם חלק מחסרונותיו של הריאיון המאוחר, ואליו נוספים עוד כמה: במרוצת הזמן דברים נשכחים, הזיכרון מתעתע לעתים, יש שזיכרון מתקבע עם הזמן. ברבות השנים, ובעקבות כתבות, ספרים וראיונות שפורסמו, אדם חושב שאירע דבר מה באופן מסוים. הוא משוכנע שכך אירע, אף שהעובדות מוכיחות אחרת. יש מראיינים היכולים להעיד שככל שחולף הזמן הולכת עדותו של המרואיין ו"משתבחת" – הוא מוסיף פרטים שלא היו בראיונות קודמים. במרוצת השנים עלולים גם לצוץ אינטרסים של המרואיין, שבשלהם יציג את השתלשלות הדברים באופן המסוים.

ניתן להביא לכך מספר דוגמאות:

האחת - במהלך מלחמת "שלום הגליל" היו למחלקת היסטוריה צוותים במפקדות שונות. חלקם ראיינו מיד בתום המלחמה את המפקדים, שאותם ליוו במהלך המלחמה. חלק מהצוותים, שכללו אנשי מילואים, הוחלפו, בתום המלחמה, באנשי מילואים אחרים, שנשלחו לראיין מפקדים שלא רואיינו קודם לכן. בדרך הטבע היו ראיונותיהם פחות טובים משל הראשונים, ולוּ בשל העובדה שלא היו בקיאים במהלך האירועים, אולם העובדה שהראיונות נערכו בעוד  זיכרון המרואיינים טרי תרמה תרומה משלה.

השנייה - במסגרת תחקור ההתנתקות (תחקור – ולא הכנות למחקר היסטורי) ערך הצוות שעליו נמניתי – שהופקד על תחקור ההכנות לפינוי בדרג המטכ"ל - ראיונות ראשוניים עם חלק מהאישים. נוכח העובדה שחלק מאיתנו - אנשי הצוות - ליווינו את התהליך באופן רצוף, היינו די בקיאים בחומר, ויכולנו לנצל יתרון זה.

דוגמא מובהקת ליתרון שבריאיון מאוחר, כאשר המראיין עבר על כל החומר הרלוונטי וכתב כבר את טיוטת המחקר, ניתן לראות בריאיון עם רמטכ"ל "מלחמת שלום הגליל", רפאל איתן, למחקר הפיקוד העליון במלחמה. בריאיון זה יכול היה המראיין (כותב שורות אלו) להצביע על אי דיוקים בדברים שכתב איתן בספרו – מאחר והייתה בידו הסטנוגרמה.

רצוי לערוך את שני סוגי הראיונות: יש לערוך ראיונות ראשוניים, בסמוך לאירוע, כאשר זיכרונם של המרואיינים טרי, ועדיין אינו מושפע מדברים שאמרו וכתבו אחרים. המצב המועדף הוא זה שבו למראיין יש מושג על האירועים – למשל אדם שנטל חלק באירוע במפקדה המסוימת, או איש מחלקת היסטוריה שליווה את התהליך או למד אותו. עם זאת, רצוי לקיים ראיונות אלו גם אם לא נמצא אדם העונה על דרישות אלו, כי חשוב לקבל את העדות הראשונית. בשלב הבא יכול חוקר, הבקיא בחומר, לערוך ריאיון מאוחר – שם יושלמו עניינים שיישארו לא ברורים על סמך החומר שיתווסף.

ראיונות על סמך טיוטה להערות

לעתים יהיה צורך לרענן את זיכרונו של המרואיין. האמצעי הטוב ביותר, לדעתי, המשלב את היתרון שבריאיון המאוחר עם הצורך לרענן את זיכרונו של המרואיין, הוא העברת טיוטה להערות. הדרך המקובלת במחלקה להיסטוריה היא שהחוקר כותב טיוטה של המחקר, על סמך החומר הכתוב והמוקלט והעדויות הראשוניות, וטיוטה זו מועברת לאישים הנוגעים בדבר, לשם קבלת הערותיהם והארותיהם. יהיו כאלה שיסתפקו בהעברת הערות והארות בכתב ויהיו כאלה שהחוקר ייפגש עימם כדי לשוחח על ההערות. בדרך זו יכול המרואיין להיזכר באירועים מזה, להעיר – להוסיף ולתקן – מזה. כך, למשל, הועברו ספרי הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים להערותיהם של הנוגעים בדבר. על בסיסם נערכו ראיונות רבים עם סגן הרמטכ"ל ישראל טל, רל"ש הרמטכ"ל אבנר שלו, שליש שר הביטחון אריה בראון, מפקד חיל האוויר בני פלד, אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי ואחרים. הערותיהם נגעו לעובדות והבהירו גם שיקולים.

דוגמה לחשיבותו של התהליך: באחד מכרכי מחקר הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים טעיתי לגבי זיהויים של המשוחחים ברשת הקשר בשיחה שנגעה לכניעת מוצב המזח. מאחר וידעתי ששר הביטחון היה מעורב בעניין הנחתי שהשיחה הייתה בינו לבין מפקד המעוז. תא"ל אריה בראון, שהיה במלחמה שלישו של השר, טען שלא הייתה כלל שיחה כזאת וכשבדקתי את העניין התברר שהשיחה הייתה אכן עם מפקדת האוגדה ולא עם השר.
חיסרון אחד בהעברת הטיוטה להערות טמונה באפשרות שהנכתב בה ישפיע על דברי המרואיין. חיסרון נוסף: אנשים שירצו לכתוב ספרים משלהם אודות האירוע עלולים להשתמש במידע שבטיוטה. מאחר ומערכת הביטחון אינה ששה לאפשר פרסום הספרים של מחלקת היסטוריה אלא אחרי עשרות שנים, קיימת סכנה שהמידע יובא לידיעת הציבור בספרים של אלה שקראו את הטיוטות, וכאשר יתפרסם המחקר של המחלקה לא יוכל לחדש אלא במעט. מקרה שקרה – אריה בראון השתמש במידע שבטיוטות, ובכלל זה תובנות שלי – בספרו.

סתירות בין העדות לחומר הכתוב ובין עדויות

לעתים יתגלו סתירות בין העדות לבין החומר הכתוב ולעתים גם בין דבריהם של מרואיינים שונים. בהקשר זה  נשאלות כמה שאלות. האחת – ממה עלולות לנבוע הסתירות? השנייה – כיצד לנסות ליישבן? השלישית - כיצד להתייחס אליהן במחקר?

סתירות יכולות לעתים לנבוע מזווית ראייה שונה. האחד ראה זאת מזווית מסוימת והשני מזווית אחרת. הן יכולות לנבוע גם מאותן מכשלות שהוזכרו לעיל בהקשר של הריאיון המאוחר: שכחה, התקבעות זיכרון, אינטרסים.
יש לציין, שלמרות שיש מקרים בהם אדם ימסור גרסה מסוימת, שאינה האמת לאמיתה, בשל אינטרס, נתקלנו בראיונות גם במקרים בהם מפקדים הצביעו על כשלים שלהם. תרבות התחקיר בצה"ל מבוססת על כך שהמתוחקרים מצביעים גם על כשליהם, שכן זו הדרך בה ניתן להפיק באופן המיטבי את הלקחים הנכונים מהאירוע. כך, למשל, בראיונות שערכנו עם אחד מאלופי המטכ"ל שהיה לו תפקיד מרכזי בהתנתקות, הוא הצביע על כשלים שלו.

הדוגמה המאלפת היא אחת העדויות לוועדת אגרנט: ראש ענף מצרים באמ"ן, סגן אלוף יונה בנדמן, היה זה שהצביע בפני הוועדה על סעיף 40 הידוע בלקט מ-5 באוקטובר 1973. 39 הסעיפים הראשונים באותו לקט הצביעו על התפתחויות שלכאורה היה בהם כדי להצביע על הכנות למלחמה העומדת לפרוץ בתוך זמן קצר. בסעיף האחרון, סעיף 40, נכתב כי למרות הסימנים המעידים שנמנו בסעיפים אלה לא השתנתה הערכת אמ"ן בדבר סבירות נמוכה לפרוץ מלחמה. הוא הסביר לוועדה מדוע ראה מחובתו להוסיף סעיף זה: להשקפתו, אל לו לקצין מודיעין להסתפק בציון העובדות, הוא נדרש גם לציין את הערכתו. הערכתו במקרה זה  התבדתה כידוע. בכך שהצביע בפני הוועדה על הלקט ועל הסעיף הספציפי הביא, למעשה, סגן אלוף בנדמן, לכך שוועדת אגרנט דנה אותו לחובה. למי ששאלו על כך הסביר גם מדוע ראה מחובתו להצביע בפני הוועדה על אותו סעיף. הוא שילם על כך מחיר כבד, אך שמר על כבודו כאדם הגון.

לעתים יוסיף המרואיין פרטים שאין להם כל זכר בחומר מעת האירוע. לדוגמא: שנים אחרי המלחמה טען מי שהיה מפקד חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, כי בדיון שנערך ב"מטבח" של ראש הממשלה גולדה מאיר ב-3 באוקטובר 1973 - שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה – נשמעה הטענה שאין לנקוט פעולות שיביאו לאי-שקט בציבור, שכן במהלך אוקטובר עמדו להיערך הבחירות לכנסת. בסטנוגרמה של הדיון אין כל זכר לעניין זה. אפשרות אחת היא שהעניין אכן צוין, אולם לא נכלל בסטנוגרמה. אפשרות אחרת – הדבר לא קרה; במהלך השנים שאחרי המלחמה נכתב בספרים ובעיתונים שונים כי אחד השיקולים לכך שלא ננקטו ערב המלחמה צעדים כגון גיוס נרחב היה שיקול זה – של הבחירות הקרובות. אפשר שהאלוף פלד קרא דברים אלה וייחס אותם לדיון זה – הוא משוכנע שהעניין אכן עלה שם, אולם בפועל ייתכן שהדבר לא אירע.

כיצד להתייחס לסתירות?

אפשר להביא בפני המרואיין את החומר הראשוני שלגביו יש סתירות ולעמתו איתו. אם בידיו חומר שיוכל לתמוך בגִרסתו ולחזקה – יש לבקשו להציגו. אם אפשר, יש לנסות לראיין אנשים נוספים שהיו קשורים באירוע, כדי לאמת את השתלשלות העניינים. לא תמיד הדבר אפשרי. לעתים אף עלול להיווצר מצב בו יציגו השתלשלות דברים אחרת, או פרטים סותרים גם לעדות הראשונה וגם לכתובים. למשל במקרה של טענתו של בני פלד אפשר היה לראיין אנשים נוספים שנכחו באותו דיון. היססתי אם נכון לעשות זאת, שכן שאלה מעין: "האם זכור לך שבדיונים לפני המלחמה הועלה הטעון שאין לנקוט צעדים מסוימים בשל הבחירות הקרובות?" עלולה להביא לכך שגם המרואיין הזה יושפע מדברים שקרא ויחשוב שהוא אכן זוכר את הדברים.

במקרים של סתירות בין עדויות רצוי להציג בפני המרואיין את העדות הסותרת ולבקש התייחסותו. במקרים כאלה נוצר לעתים צורך לחזור למרואיין שהביע את העמדה הסותרת ולעמתו עם העדות החדשה. אפשרות אחרת היא ריאיון קבוצתי – על כך ראה בהמשך.

אשר לשאלה כיצד מתייחסים במחקר לסתירה לגבי עובדה מסוימת: בכל מקרה יש להביא במחקר את כל הגִרסאות. אם יש בידי החוקר ראיות מספיקות להכריע ביניהן - עליו לעשות זאת, תוך ציון, במראה-מקום, של העמדה האחרת ושל הסיבה שבשלה הועדפה אפשרות אחת על רעותה. אם אינו יכול להכריע – עליו להביא את כל הגִרסאות, תוך ציון העובדה שאין ביכולתו להכריע ביניהן.

נושאי הריאיון

ריאיון יכול לעסוק בעובדות, בפרשנויות, בהרגשות, בשיקולים. לכאורה העיסוק הפשוט יחסית הוא בעובדות. אולם כפי שראינו קודם לכן גם לגביהם יכולות להיות סתירות. לעתים יש שהעובדות ברורות, אולם הן ניתנות לפרשנויות שונות. לעתים העובדות ברורות אולם מענייננו להבין מה היו השיקולים שהניעו את האיש להחליט החלטה מסוימת. לפעמים ניתן לעמוד עליהם ממהלך הדיונים ומדבריו בהם, אך לעתים הם בגדר נעלם. כאשר נשאל את האדם מה היו שיקוליו עלינו לנהוג כלפי תשובתו במידה מסוימת של ספקנות – בעיקר אם הריאיון נערך זמן רב לאחר האירוע (על הסיבות לכך – ראה לעיל ובהמשך). במקרה כזה יש לציין במחקר את שאמר המרואיין לגבי שיקוליו, תוך ציון שאלה דברים שנאמרו בדיעבד, והמבין – יבין.

בראיונות ניתן לעמוד גם על הרגשות. למשל, בתחקור ההתנתקות טענו אנשי פיקוד הדרום שלהרגשתם גילו גורמי מטכ"ל התערבות-יתר בעניינים שבתחומו של הפיקוד. הם נתנו דוגמאות לטענותיהם. מולם טענו גורמי המטכ"ל שלא הייתה התערבות-יתר והסבירו מדוע ראו לנכון להתערב בעניינים השונים. כאשר נדרש המתחקר או החוקר להכריע בסוגיה מעין זו, הרי שעליו לרדת לנבכי תורת המטה.

עניין נוסף שראיונות יכולים לתרום רבות – לרוב יותר מאשר כל מקור אחר - נוגע לתחום היחסים האישיים בין הדמויות. מלחמת יום הכיפורים היא מקרה קלאסי בו באו לידי ביטוי יחסים בין אישיים רעועים והשפעותיהם על האירועים. מהעדויות ניתן היה ללמוד על הקליקות השונות: מי האיש של מי, מי שונא את מי; ניתן היה לעמוד לעתים על הרקע ליחסים, על ההיסטוריה שלהם, על אפיונים של אישים שונים. מידע זה יש בו כדי לתרום רבות למחקר, שכן לעתים הוא מסביר חלק מההתרחשויות.

הטכניקה של הריאיון

דילמות מספר כרוכות בנושא הטכניקה של הריאיון. דילמה אחת: מה עדיף – מראיין יחיד או כמה מראיינים? לכל אחת משתי האפשרויות יתרונות וחסרונות. היתרון העיקרי בריבוי המראיינים נעוץ בכך שלכל אדם זוויות ראייה אחרות מרעהו. תשובה מסוימת של המרואיין יכולה לעורר אצל אחד המראיינים שאלות שלא יעלו על דעתו של אחר – אם משום שאחד מודע יותר לתחומים מסוימים, כגון יחסים אישיים,  אחר - לעבודת מטה, אחד – להיבטים מטכ"ליים, השני – פיקודיים, השלישי – זרועיים וכו'. היתרון העיקרי במראיין יחיד – האינטימיות שנוצרת בפגישה בשניים מאפשרת לעתים פתיחות, ובכלל זה העלאת שאלות נוקבות, שאולי לא נעים יהיה להעלותן בפגישה רבת משתתפים, או שהמרואיין יסרב לענות עליהן, או יענה עליהן אחרת מאשר במקרה בו יהיו כמה מראיינים.

דילמה שנייה: מה עדיף – ריאיון יחידני, או ריאיון קבוצתי? מקרה זה דומה בעיקרו למקרה הקודם. היתרון במרואיין יחיד – האינטימיות. היתרון בריאיון קבוצתי – דברים של אחד המשתתפים יכולים להעלות זיכרונות אצל אחרים. נוצרת דינמיקה קבוצתית, במסגרתה ייתכן שיעלו סיפורים שונים לגבי אותו אירוע וניתן לעמת ביניהם וללבנם. מצד שני, במקרה קיצוני אחד נתקלו חוקרי המחלקה במצב בו המשתתפים בריאיון קבוצתי לגבי קרב מסוים תיאמו גִרסאות. משהתעורר חשדם שכך אירע קיימו עם האנשים ראיונות יחידניים ואז נחשף תיאום הגִרסאות.

שאלות נוספות: האם להקליט את הריאיון, האם לנהל רשימות של הנאמר במהלכו? בכל עת שהדבר אפשרי יש להקליט את הריאיון, ועל המראיין להגיה את הסטנוגרמה, תוך שהוא מוסיף, בסוגריים מרובעים, הבהרות נחוצות – למען תוכל להוות בסיס של ממש למחקר. ניהול תרשומת במהלך הריאיון עלול להקשות, שכן קשה לדבר ולכתוב בעת ובעונה אחת, אך הדבר אפשרי. במקרה של מספר מראיינים ניתן להחליט מראש שאחד מהם ירשום והשני יהיה פנוי יותר לשאול.

יש מקרים בהם לא ניתן להקליט את הריאיון, אם בשל העדר תנאים טכניים ואם בשל סירובו של המרואיין להקלטה. כך, למשל, סירב השר ישראל גלילי, שאותו ראיינתי אודות מלחמת יום הכיפורים, שהריאיון יוקלט. לפיכך רשמתי רשימות תוך כדי הריאיון. לעתים לא ניתן גם לרשום במהלך הריאיון. במקרה זה על המראיין לכתוב, מיד בתום הריאיון, את כל שהוא זוכר ממנו, תוך שהוא מציין שהדברים נכתבו אחרי הריאיון, ולא במהלכו.

אם ניתן הדבר יש לרשום במהלך הריאיון, למרות הקושי שצוין לעיל, גם אם הוא מוקלט, ולוּ בשל החשש, שלמרות שנראה שמכשיר ההקלטה מקליט, חלה תקלה ולמעשה אינו מקליט. מקרה כזה קרה לי במהלך אחד מהראיונות: סרט ההקלטה נע, דבר שהעיד לכאורה שהשיחה מוקלטת, ובדיעבד התברר שהרמקול הפנימי היה מקולקל והפגישה לא הוקלטה. מקרה זה מעיד על הצורך בהכנות מדוקדקות לריאיון: בדיקה טכנית של המכשיר, טרם תחילת הריאיון, אם אפשר – במקום בו הוא נערך.

שאלה נוספת היא האם על המראיין להכין שאלות מראש, או לתת למרואיין לשיח לפי תומו? בכל מקרה יהיו עניינים שאותם בכוונת המראיין לברר וחשוב שיכין מראש את השאלות, כאשר ניתן לשנות את הסדר שלהם ולהתאימם על פי השתלשלות הריאיון. כאשר המדובר בטיוטה שנמסרה למרואיין והוא מעיר עליה, הרי שהריאיון יתנהל על פי העניינים שהמרואיין מצא לנכון להעיר עליהם, אולם גם במקרה זה יהיו למראיין שאלות שירצה לברר וישאלם בהתאם לעניין. אפשרות נוספת היא שהמרואיין קיבל את הטיוטה להערותיו, מסר את הערותיו בכתב והריאיון נועד ללבן את ההערות.

ועוד שאלה: עד כמה על המראיין להתערב בדברי המרואיין? האם לתת לו לשיח לפי תומו, או, כפי שצוין קודם לכן, כאשר יאמר דבר הסותר את שידוע למראיין ממקור אחר, על המראיין להציג בפניו את המידע הסותר, במגמה ללבן את העניין? ייתכן שנכון להבחין בהקשר זה בין ריאיון הנערך בסמוך לאירוע לבין ריאיון מאוחר. ייתכן כי בריאיון מהסוג הראשון, מעצם היותו ראשוני – וכמו שנאמר לעיל יתרונו בכך שאינו מושפע מדברים שנאמרו או נכתבו – יש לתת למרואיין לשיח את סיפורו בשטף. אפשרות אחת היא לא לעמתו כלל עם מידע סותר; אפשרות שנייה - לחזור לעניין רק לאחר שסיים דבריו ולנסות אז ללבן את הסוגיה. כך אפשר להפחית את הסכנה שבהשפעת גורמים חיצוניים על עדותו הראשונית של המרואיין. בריאיון מאוחר קיימת ממילא הסכנה שהמרואיין הושפע מדברים שנכתבו ונאמרו במהלך השנים, כך שדברי המראיין יהיו רק אחד הגורמים המשפיעים. במקרה זה חשוב ללבן את הסוגיות ולפיכך נכון לדון במידע הסותר.

משקלו של התיעוד בעל-פה במחקר קרבות

כאמור, ניסיוני מתמקד במחקר הרמה האסטרטגית, אולם איני יכול להתעלם מהמחקרים האחרים הנערכים במחלקה – מחקרי מערכות וקרבות. בבואו לחקור את הרמה האסטרטגית עומדים לרשות החוקר מקורות רבים: הקלטות של דיונים – באודיו וכיום אף בוידאו, הקלטות של רשתות קשר, רשימות, יומנים, תכתובות, פקודות. חקר הקרבות, לעומת זאת, עוסק רבות באירועים שתיעוד מסוגים אלה אינו נותן להם מענה מספק. רשתות קשר יכולים להעניק את הפן של שיחות בין המפקדים, פענוח תצלומי-אוויר יכול להראות מיקומם של כלי-רכב – טנקים, נגמ"שים, תותחים - בשלבים מסוימים של הקרב, אך ביכולתם של אלה לשקף רק באופן חלקי את שאירע בו בפועל. נוכח זאת גדול מאוד משקלם היחסי של הראיונות בסוג זה של מחקר. במחקרים שנערכו במחלקה, למשל לגבי קרבות החרמון ו"החווה הסינית" במלחמת יום הכיפורים, נתקלו החוקרים בעדויות סותרות לגבי חלק גדול מהאירועים. הם עשו כמיטב יכולתם לגשר על הסתירות, אולם אין ביטחון שהגיעו בכל המקרים לחקר האמת עד תומה. בין אנשי המחלקה יש חילוקי דעות באשר למשקלן של עדויות מאוחרות לגבי קרבות. יש המייחסים להם חשיבות ולעומתם יש הטוענים שבהעדר מקורות ראשוניים מספיקים ועדויות ראשוניות אין כל מקום לערוך מחקר שיתבסס בעיקרו על עדויות שייגבו שנים לאחר האירוע.

יחסי מפקד - פקוד

סוגיה המיוחדת לראיונות שמקיימים אנשי המחלקה להיסטוריה בצה"ל נוגעת ליחסי מפקד-פקוד. המחלקה להיסטוריה היא מחלקה בחטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד) – בעבר מחלקת ההדרכה – מה"ד. בראיונות לגבי המטכ"ל יהיו המרואיינים, ברוב המקרים, בכירים מהמראיינים. בעיה זו קטנה יחסית כאשר מדובר בראיונות הנערכים זמן רב אחרי האירוע – אחרי שהמרואיינים פרשו מהשירות. בראיונות הנערכים סמוך לתום האירוע ייתכנו מקרים בהם המרואיין הוא מפקדו של המראיין – אם ישיר ואם עקיף. כך, למשל, קידומו של המראיין יכול להיות תלוי במרואיין. מראיין הישר עם עצמו – ואנו מקווים שרובם של המראיינים נכללים בקטגוריה זו – לא יהסס לשאול שאלות קשות.

מהניסיון שלי אוכל להצביע על שלוש דוגמאות:
האחת – אחד המרואיינים טען בפני ידידו, ראש מה"ד, שאליו כפופה המחלקה להיסטוריה,  שהאופן בו תואר במחקרי עניין מסוים אינו נכון. ראש מה"ד קרא לי ולמפקדִי (ראש המחלקה להיסטוריה) אליו; השמעתי לו את ההקלטות של השיחות הנוגעות לעניין והוא פסק (בחיוך): "אם לא זייפת את ההקלטות, הרי שאתה צודק".
השנייה – ציינתי במחקר את עצתו של שר הביטחון, משה דיין, לרמטכ"ל, דוד אלעזר, בתחילת מלחמת יום הכיפורים, להחליף את אלוף פיקוד הצפון ומפקד אוגדת הגולן – צנחנים במקורם - במפקדים אחרים, אנשי שריון, שכן לדעתו יש צורך במערכה בגולן במפקדי שריון. טיוטת המחקר הועברה, כמקובל, לאישים הנוגעים בעניין. אחד מהם - אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי - טען, למקרא הדברים, בפני מי ששימש אותה עת כראש מה"ד – האלוף אורי שמחוני - שהוא, כמי שבתקופתו כראש מה"ד נכתב מחקר מלחמת ששת הימים, לא היה מתיר לפרסם דבר מעין זה. הסברתי לאלוף שמחוני מדוע חיוני לציין דבר זה במחקר: היחס של מפקד לכפופים לו הינו אחד השיקולים החשובים המתווים את החלטותיו, ועל החוקר להביא בפני הקורא את כל מרחב השיקולים. הוא קיבל את שיקולי והוסיף שהמפקד השני בו דובר – מפקד אוגדה 36, רפאל איתן – שהיה באותה עת הרמטכ"ל - הגיב על דבריו של האלוף חופי: "אני הייתי בכלל מדליף את הדבר" – כדי להראות לציבור שהשר דיין טעה בעצתו זו. לזכותו של האלוף חופי יש לציין שהשגתו זו לא פגמה בשיתוף הפעולה הפורה שלו עמנו בהערותיו לכרכים הבאים של מחקר הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים.

השלישית – הראיונות עם סיום ההתנתקות עם האלוף ישראל זיו, ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), שחטיבת תוה"ד, ובתוכה המחלקה להיסטוריה, כפופה לו. גישתו הפתוחה של האלוף סייעה לכך שלא היו כל בעיות בראיונות. אדרבה, היא אפשרה שיח פתוח, תוך שהוא עצמו מצביע על ליקויים שהיו, לדעתו, במעשיו.

גבולות התיעוד בעל-פה

בתחילת המאמר הועלתה הסוגיה אם לכלול גם דברים שנאמרו במהלך המלחמה והסבירו דברים שקרו קודם לכן, או פירטו שיקולים, במסגרת של "תיעוד בעל-פה". הדוגמה המובהקת, שצוינה שם, נוגעת להסבר שנתן הרמטכ"ל לאנשי מטהו לגבי שיקוליו: בשעות הערב של ה-8 באוקטובר 1973 הסביר הרמטכ"ל, דוד אלעזר, לאנשי מטהו המצומצם "מה קרה לנו היום". כלומר, הוא תיאר מה המידע שהגיע אליו במהלך שעות לפני הצהריים של אותו יום ומה השיקולים שהביאוהו לקבל את ההחלטות שקיבל. אם נקבל את ההגדרה המורחבת, הרי שניתן לכלול זאת בקטגוריה של "תיעוד בעל-פה". כך גם, למשל, מפקד חזית הדרום, חיים בר-לב, ששוחח באחד מימי המלחמה עם שר הביטחון על אופן ניהול המלחמה על-ידי הרמטכ"ל. לדעתי ניתן לכלול סוג דברים זה, למרות שהדברים לא נאמרו במסגרת ראיונות מכוונים,  בהגדרה של תיעוד בעל-פה.

משקלו של התיעוד בעל-פה ביחס למשקלם של המקורות האחרים

המאפיין העיקרי המבדיל את התיעוד בעל-פה מהמקורות האחרים הוא היותו סובייקטיבי. הוא מבוסס על הזיכרון האנושי ועל הפרשנות שנותן המרואיין לאירועים. לעתים עלול הזיכרון "לבגוד": אדם משוכנע שהוא זוכר אירוע באופן מסוים, בעוד שלמעשה הזיכרון הוא חלקי – אם בשל סערת האירועים ואם בשל גורמים סובייקטיביים שונים, כגון הנטייה של המוח "לעגל" אירועים טראומתיים. כנאמר לעיל ייתכן גם שזיכרונו של המרואיין לגבי האירוע ופרשנותו לו מושפעים מהצטברות רשמים בלתי-אמצעיים שנחרטו בו מעת קרות האירוע ועד מועד הריאיון; השִכחה פועלת גם היא פעולתה; ככל שעובר זמן רב יותר בין מועד האירוע למועד הריאיון גדלה הסכנה של עיוותים, גם אם בלתי-מודעים. לכל אלה יש להוסיף את המרכיב של עדות המושפעת מאינטרסים של המעיד. על החוקר לקחת את הגורמים הללו בחשבון בעת שהוא משקלל את משקלו היחסי של הריאיון בתוך כלל המקורות למחקר. אם יש באפשרותו לאמת או להזים פרטים, באמצעים שצוינו לעיל – מה טוב. ולא, אין לעתים ברירה אלא להסתמך על הריאיון. בשל כל הגורמים הללו יש להעניק משקל קטן יחסית לדברים הנאמרים בראיונות, אולם אין להתעלם מהם. אם הריאיון הוא מקור יחיד לפרט מסוים, אין ברירה אלא להסתמך עליו, תוך מודעות לבעייתיות הכרוכה בכך.

סיכום

לתיעוד בעל-פה חשיבות רבה במסגרת המחקר. ביכולתו לגשר על פערי-מידע, הן באשר להשתלשלות העניינים והן באשר לשיקולים של מקבלי ההחלטות. חשוב לערוך ראיונות ראשוניים מיד בתום האירוע, בעוד זיכרון המרואיין טרי ובטרם הושפע מדברים שנאמרו או נכתבו. יש להיות ערים למגבלה של ראיונות אלו – רובם נערכים כאשר המראיין אינו בקיא באירועים ולפיכך אינו יכול לברר את כל הדברים ולעתים אינו יכול להעמיד את המרואיין על טעויות בעדותו, אם היו. הראיונות המקיפים יותר ייערכו אחרי שהחוקר יהיה בקיא בחומר. הדרך הטובה ביותר, שתוכל גם לסייע למרואיין ולרענן את זיכרונו, היא ראיונות על סמך טיוטה להערות שהועברה לעיונו. עם זאת, על החוקר לקחת בחשבון את המגבלות, שצוינו לעיל, של הראיונות הללו, הנערכים לעתים שנים לאחר האירוע. מעבר לליבון פרטים שונים בהשתלשלות העניינים יכול הריאיון לתרום לגבי היבטים שונים, שלא תמיד ניתן לעמוד עליהם מהמקורות הראשוניים, כגון ניתוחי אופי ויחסים בין-אישיים, שלהם לעתים השפעה מכרעת על אופן ההתנהלות של האנשים ועל ההחלטות שהם מקבלים.

ניתן לערוך את הראיונות באופנים שונים – אם מראיין יחיד מול מרואיין יחיד, אם מספר מראיינים ואם ריאיון קבוצתי. לכל אחד מהאופנים האלה יתרונות וחסרונות. בכל מקרה, על המראיין להתכונן היטב לריאיון, להכין שאלות שהוא מעוניין לשאול ולעשות את ההכנות הטכניות הנחוצות. יש, אם אפשר להקליט את הריאיון ויחד עם זאת לרשום את מהלכו.

המידע שיתקבל מהראיונות יוכל לתרום, אם ברב ואם במעט, למחקר. על החוקר לשלב את המידע שהתקבל מהם במידת הזהירות הראויה ולשקלל את השקלול הנכון בין מידע זה לבין המידע שהתקבל מהמקורות הראשוניים, ובתוך זה להתייחס לסתירות שיעלו על פי מידת זהירות זו. לרשות המחקר בימינו עומדים מקורות רבים ומגוונים. שילובו הנכון של המידע המתקבל מהראיונות בתוך אוקיינוס זה של מידע הוא שיהפוך את המחקר לראוי לשמו.
 
על המחבר:
סא"ל מיל' ד"ר שמעון גולן
ראש התחום לחקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה"ל.
חוקר את קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמות ישראל ומערכותיו.
מספריו: "מרות ומאבק בימי מרי" (האקטיביזם בתנועת העבודה מול האקטיביזם במחתרות הפורשות – 1946-1945);"גבול חם – מלחמה קרה" (התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949);
"מלחמה בשלוש חזיתות" (קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת ששת הימים) [יֵצא לאור ביוני 2007]

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X