גולדה לא החמיצה אף הזדמנות

גולדה לא החמיצה אף הזדמנות

מאת: לבקוביץ זהר

תאריך: 15.06.2003 

היה זה אבא אבן בשנינותו שהשמיע ראשון מבין אנשי ציבור ועיתונאים בישראל את האמרה כי "הפלסטינים לא החמיצו אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות" במו"מ להסדרים עם ישראל. אמירה שאומצה מאז על-ידי רבים בישראל. 
האמירה הנ"ל על ראש ממשלת ישראל בשנים 1969-1974 גולדה מאיר, כאילו החמיצה סיכוי להסכם שלום עם מצרים וכתוצאה מכך היא אחראית לפרוץ מלחמת יום הכיפורים איננה עומדת במבחן העובדות ההיסטוריות.
שני ספרים שנכתבו בעברית בדקו בתשומת לב את המאמצים הדיפלומטיים להסדר מדיני שניהלה ממשלת ישראל לפני מלחמת יוה"כ – זאת כמובן במגבלות של אי פתיחת הארכיונים הרשמיים של המדינה עד כה. שניהם לא זכו לתשומת לב ראויה בשיח הציבורי.

הספרים הם: א. תהליך השלום 1969-1973 מאת מרדכי גזית מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים הללו (ת"א, 1984), שנכתב כמחקר בחסות מכון דייויס ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב. כחוט השערה, איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים מאת השר לשעבר גד יעקובי (ת"א, 1989), מקורבו של שר הביטחון דאז, משה דיין.

ניסיונות הידברות עם מצרים

גזית מציג 8 אירועים של מאמצים להידברות ישירה עם מצרים באמצעות מתווכים שונים. זאת בנוסף למגעים עקיפים, אך מתמידים, באמצעות שליח האו"ם למזה"ת ד"ר גונאר יארינג ומשרד החוץ האמריקאי, וכן היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב פרופ' הנרי קיסינג'ר. והרי הם להלן:

אין הטבלה כוללת את המגעים עם המצרים באמצעות יארינג ארה"ב.

הפסקת האש – "מלחמת ההתשה"

על המאמץ הדיפלומטי החשאי, בדרך כלל, הוטל צל כבד על-ידי צעד צבאי משמעותי שנקטו המצרים להפרת הפסקת האש עם לידתה כבר ב-7 באוגוסט 1970. 

הפסקת האש שסיימה את "מלחמת ההתשה" קבעה 3 תנאים מוסכמים על הצדדים שהושגו בתיווך אמריקאי:
א. הפסקת אש מלאה בחזית המצרית.
ב. הקפאת המצב הצבאי משני עברי התעלה (תעלת סואץ) עד לעומק של 30 ק"מ מכל צד. 
ג. הפסקת האש תימשך 3 חודשים במהלכם תתבצע שליחות התיווך של נציג האו"ם ד"ר יארינג למימוש החלטת האו"ם 242 עם מצרים וירדן. 

עיקרה של החלטה זו: שטחים תמורת שלום, עם שינויי גבול מוסכמים שיושגו במו"מ בין הצדדים (ישיר כתביעת ישראל או עקיף כהסכמתן המסויגת של מצרים וירדן).

הפרת הפסקת האש על-ידי המצרים

בו בלילה – הראשון להפסקת האש בחזית המצרית הזיזו המצרים ויועציהם הסובייטים את מערך טילי הנ.מ. שלהם לעבר התעלה ופרסו אותו בצפיפות – תוך מספר לילות – כך שימנע פעילות חיל האוויר הישראלי, לא רק בחוף המערבי של התעלה אלא גם בסיני לעומק של כ-30 ק"מ בערך. 

צעד זה שהמצרים – סובייטים ניסו לממש מחודש אפריל 1970 ונהדפו על-ידי תקיפות חיל האוויר – תוך אבדות לשני הצדדים, בוצע בלא הפרעה בשלושת השבועות הראשונים של הפסקת האש.

ישראל נמצאה בדילמה אמיתית: האם למנוע את הזזת הטילים על-ידי פעולה צבאית ובכך לחדש את מלחמת ההתשה או להשלים עם היתרון הצבאי שהשיגה מצרים ולאזן אותו בצורה אחרת באמצעות פעילות מדינית. צעד שאכן בוצע על-ידי הזרמת נשק אמריקאי לישראל במטרה לשמור על מאזן הכוחות הצבאי בין מצרים לישראל.
הפרה זו של ההסכם חדדה את חוסר האמון בצומתי ההכרעה בישראל, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי, בכוונת המצרים להגיע להסדר מדיני בדרכים דיפלומטיות. הסכנה – שכל צעד יביא קודם כל להישגים צבאיים למצרים אם באמצעות ההסכמים או באמצעות הפרתם. מודעות זו קיננה במוחותיהם של שרי ישראל מכאן ואילך עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. גם "יונים" צחורות בהשקפתם המדינית בסכסוך הערבי – ישראלי כמו שר האוצר פנחס ספיר וח"כ משה סנה הקומוניסט היו שותפים לדילמה זו ונתנו לה ביטוי גלוי אם בישיבת ממשלה ואם בכנסת.

מאמצים דיפלומטיים להסדר מדיני

מבין המאמצים הדיפלומטיים להשיג הסדר מדיני בשנים הללו, אזכיר רק שניים עליהם קיימת אינפורמציה מספקת:
- הסכם הביניים להפרדת כוחות בתעלת סואץ.
- היוזמה הרומנית למפגש בכיר חשאי בין מנהיגי ישראל ומצרים או שלוחיהם.

ההצעה לסגת מתעלת סואץ, לאפשר למצרים לפתוח את התעלה לשיט בין-לאומי ולשקם את ערי התעלה שנפגעו בהתשה, הועלתה לראשונה על-ידי ח"כ גד יעקובי, מקורבם של דיין ופרס, בביקורו בארה"ב בספטמבר 1970 בפני אנשי משרד החוץ האמריקאי כהצעה בלתי רשמית ואישית. הרעיון הודלף לתקשורת בישראל בשמו של שר הביטחון משה דיין.

כבר בספטמבר 1970 שאלה גולדה מאיר את פרופ' קיסינג'ר – אז היועץ לביטחון לאומי בארה"ב – על דעתו בנידון זה בשיחה עמו באוקטובר 1970! משה דיין העלה פעם נוספת את הרעיון בפני קיסינג'ר בפגישתם בוושינגטון בדצמבר 1970! (היוזמה שסאדאת ייחס לעצמו בפברואר 1971 החלה אם כן כגישושים בלתי מחייבים של ישראל אצל ארה"ב). 

הצעה זו אומצה על-ידי הנשיא סאדאת באופן פומבי בפברואר 1971, אם כי תוך התעלמות מהיוזמה הישראלית והצגתה באופן מטעה כיוזמה אישית שלו להסדר מדיני.

עמדה זו נתקבלה ברצון בארה"ב על-ידי חוגי משרד החוץ והתקשורת האמריקאית וכך "נשתלה" בזיכרון ההיסטורי כיוזמה מצרית נועזת לקראת הסדר שלום, בפרט לאחר שצוינה בזיכרונותיו של סאדאת.

הפערים בין ישראל למצרים באשר להגשמת ההסכם

במספר תחומים נתגלו פערים בין ישראל ומצרים באשר לתנאים להגשמת ההסכם. פערים שלא גושרו עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים:
א. תביעת מצרים לנסיגת כוחות צה"ל מהתעלה כשלב ראשון לנסיגה כללית של צה"ל מהשטחים במסגרת החלטת האו"ם 242, על-פי הפירוש הערבי – סובייטי. במקביל יחדש ד"ר יארינג את התיווך שלו במזה"ת. 

ב. תביעת מצרים לנסיגה עמוקה של כוחות צה"ל בסיני. הוזכרו קווים שונים החל ממעברי ההרים הג'ידי והמיתלה ועד לקו אל עריש – שרם א-שייך בעומק סיני. ישראל הייתה נכונה לנסיגה קצרת טווח: בין 10 ל-40 ק"מ מזרחית לתעלה. 

ג. דרישת מצרים להעביר כוחות צבא לשטח שיפונה על-ידי צה"ל ממזרח לתעלה, על מנת לאבטח, כביכול, את עבודות הניקוי והשיקום של התעלה ושיקום הערים המצריות שלחופיה. בפגישתה בירושלים עם שר החוץ של ארה"ב ויליאם רוג'רס במאי 1971 הגמישה רוה"מ מאיר את עמדתה והסכימה לנוכחות פועלים וטכנאים מצריים ממזרח לתעלה ואחר כך לנוכחות כוח משטרה מצרי. 

ד. תביעת ישראל להפסקת אש ממושכת של 18-24 חודש לפחות בלא קשר לתוצאות המו"מ שינוהל על-ידי יארינג. 
באוקטובר 1971 הציעה ארה"ב "שיחות קרבה" בין ישראל ומצרים בניו-יורק כאשר שליח אמריקאי יתווך בין הצדדים שישהו באותו מלון. ישראל הסכימה לכך בפברואר 1972, אולם לא הייתה תגובה חיובית ממצרים, שגררה רגליים בעניין התחלת השיחות הענייניות לקראת הסכם עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
הזדמנות אחרת למו"מ חשאי ואמיתי נתקבלה בהתעלמות מצרית אף היא.

יוזמת נשיא רומניה

בראשית 1972 הגיע סגן שר החוץ של רומניה לישראל ודווח כי בביקורו של הנשיא צ'אושסקו במצרים קיבל מסר חשוב מהנשיא סאדאת ואותו הוא מבקש למסור ישירות ובחשאיות מוחלטת לגב' מאיר אישית. בעקבות זאת נערך ביקור רשמי של גולדה מאיר ברומניה במאי 1972 ובו פגישות ממושכות עם צ'אושסקו. נשיא רומניה מסר על נכונותו של הנשיא סאדאת לנהל מו"מ ישיר עם ראש ממשלת ישראל. גולדה הגיבה מיד בחיוב ונקבעו דרכי קשר לקראת המפגש בין הבכירים או נציגיהם. אולם סאדאת לא השמיע הגה בעניין ולא הגיב על הנכונות הישראלית למו"מ חשאי.

למעשה, ידוע לנו מזיכרונותיו של ראש אגף המבצעים בצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים ולימים שר המלחמה המצרי, המושיר (פלדמרשאל) עבד אל ע'אני גמאסי, כי בספטמבר 1972 החליט סאדאת על מלחמת יום הכיפורים וכל המחוות והגישושים הדיפלומטיים שימשו כנראה רק כחלק מהונאה מצרית גדולה לקראת המלחמה. 
 
על המחבר:
זהר לבקוביץ, היסטוריון צבאי, כתב מאמרים וארבעה כרכים על המערך הלוגיסטי בצ

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X