פעולות טרור בישראל ובחו"ל

פעולות טרור בישראל ובחו"ל

מאת: מאיר גולדה

מקור:
מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975

והנה, באוגוסט 1970 התממשה הפסקת האש של מר רוג'רס. נאצר אמר שמצדו היא תימשך רק שלושה חודשים, אבל, כאילו היה המועד סימלי, הוא מת בספטמבר ואנוואר סאדאת נעשה נשיא מצרים. לא די שלמבט ראשון נראה היה שסאדאת הוא אדם הגיוני הרבה יותר, שאולי ישקול ביישוב הדעת את התועלת שתוכל לצמוח לעם שלו אם יושם קץ למלחמה, אלא שהיו גם סימנים לכך שאינו מסתדר יפה עם הרוסים. ובירדן, לאחר שהמלך חוסיין שש לתת מחסה למחבלים הפלשתינאים במשך חודשים על חודשים, מצא פתאום שהם מסכנים אותו עד כדי כך שבספטמבר יצא נגדם ומחץ אותם. לכן אם גם היה זה "ספטמבר שחור"  בשביל הפת"ח הרי לי נדמה היה סוף סוף כאילו יש איזה סיכוי צנוע של הצלחה ליוזמת השלום של ארה"ב ולד"ר יארינג. המנהיגים הערביים לא מיתנו בשום פנים את הדיבורים שלהם על ישראל ולא שינו מדרישותיהם לנסיגה מלאה של כוחותינו, אבל היו דיבורים על פתיחתה של תעלת סואץ מחדש ועל שיקום הערים המצריות ההרוסות לאורך חופיה כדי שאפשר יהיה להחזיר אותן לחיים תקינים, וכל זה עורר בישראל מידה של אופטימיות. אם כן, הפסקת האש נמשכה; אנו נשארנו במקום שהיינו; הערבים הוסיפו לסרב להיפגש איתנו או לשאת ולתת איתנו בשום צורה, ומעט מעט גוועה האופטימיות בישראל; אך היה לא נעלמה לגמרי ומלחמה לא פרצה לא ב-1971 ולא ב-1972! אבל גם שלום לא היה לנו, והטרור הערבי הגביר הן את פראותו והן את אכזריותו.

ודאי ששום איש בעולם התרבותי לא ראה בעין יפה איך נטבחו בנמל האוויר של לוד עולי רגל קאתוליים מפורטו ריקו ואחד מן המדענים הדגולים ביותר של ישראל, איך נחטפו ונרצחו בפומבי בצורה איומה ספורטאים ישראלים באולימפיאדה של מינכן, או איך נטבחו ילדים ישראלים שנלכדו בבית ספר של עיירת הפיתוח מעלות. איש לא ראה זאת בעין יפה, ובעקבות כל מעשה זוועה הגיע אלי מבול של תנחומים רשמיים וביטויים של הזדעזעות והשתתפות. ובכל זאת דרשו מאיתנו (ועדיין רבים דורשים מאיתנו) שנבוא להסכם עם המרצחים כמו שבאו איתם להסכם ממשלות אחרות, כאילו יש להרשות לקנאים המתאבדים האלה לסחוט אותנו ולהכניע אותנו. ודאי שהוכח שוב ושוב שכניעה לטרור מוליכה רק לעוד טרור. אולם לעולם לא יידע איש באיזה מחיר עלה הדבר לממשלת ישראל לדחות את דרישות המחבלים ומה היה טיב ההרגשה ששום פקיד ישראלי הפועל בחוץ לארץ אינו בטוח לגמרי ממוות שלוח במעטפת נפץ, שלא לומר מאומה על העובדה שכל עיירת ספר שקטה בישראל יכלה להיעשות (כמו שקרה הדבר באחדות מהן) גיא חזיון לשחיטות שנגרמו על ידי קומץ מטורפים שחונכו על שנאה ועל האמונה שיוכלו ליטול מישראל את יכולתה לעמוד איתנה בפני צער וכאב.

אבל אנחנו למדנו להחזיק מעמד נגד הטרור, להגן על המטוסים והנוסעים שלנו, להפוך את השגרירויות שלנו למבצרים קטנים ולפטרל בחצרות בתי הספר שלנו ובחוצות הערים שלנו. אני צעדתי מאחרי הארונות וביקרתי אצל המשפחות השכולות של קרבנות הטרור הערבי, והתמלאתי גאווה על שאני שייכת לאומה שמסוגלת לספוג את המהלומות האלו הפחדניות והמרושעות, בלי שתאמר "די. דיינו. תנו למחבלים מה שהם רוצים מפני שאין אנו יכולים לשאת עוד". ממשלות אחרות נכנעו לדרישות המחבלים, העמידו לרשותם מטוסים והוציאו אותם מבתי הכלא, בעוד עיתוני החוץ והשמאל החדש קוראים להם "אנשי גרילה" ו"לוחמי חופש". אולם לגבינו הם נשארו פושעים ולא גיבורים, ואף על פי שכל הלוויה היתה עינוי בשבילי, מעולם לא התרשמתי מן "התפארת" של הטמנת מוקשים בסופרמרקטים ובאוטובוסים או מן ה"זוהר" של מלחמת מצווה המחייבת להרוג שבעה יהודים זקנים בבית אבות במינכן. והרגשתי בחילה פיזית פשוטו כמשמעו כאשר הערבים שרצחו את אחד עשר הספורטאים הישראלים באולימפיאדה ב-1972 שולחו לחופשי כעבור שישה שבועות בלבד תוך כדי פרסומת מסנוורת והוטסו ללוב. המדינות הערביות הוסיפו לתת למחבלים כסף, נשק ותמיכה ואחר כך צווחו עד לב השמיים כאשר הבהרנו, בהתקפות שלנו על בסיסי המחבלים בסוריה ובלבנון, שבעינינו הממשלות של המדינות הללו נושאות באחריות למתרחש.

הפיתרון היחיד, הפיתרון האפשרי היחיד, היה שלום, לא רק שלום בכבוד אלא שלום של קבע. והדרך היחידה להשיג זאת היתה להוסיף ולשכנע את הידידים שלנו שעמדתנו נכונה, מאחר שאויבינו לא היו מוכנים אפילו לדבר איתנו, ולבחון כל אחת מן האפשרויות שעשויות להוליך לשיחות. 

חיי, 290-289

X