מלחמה בטרור בשנות כהונתה של גולדה מאיר כראש הממשלה, אל"מ ליאור לוטן (במיל.), יום עיון לזכר גולדה מאיר, 2005

מלחמה בטרור בשנות כהונתה של גולדה מאיר כראש הממשלה, אל"מ ליאור לוטן (במיל.), יום עיון לזכר גולדה מאיר, 2005

תאריך: 18.12.2005

דובר: ליאור לוטן אל"מ (מיל.), עו"ד

פרסום ראשון

מתוך: יום העיון השנתי לזכרה של גולדה מאיר נערך בשיתוף המרכז הבינתחומי, הרצליה והעמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר.

אסקור את התקופה, כדי לנסות להכניס אותנו גם לעולם מושגים דומה וגם ודאי לגבי חלק מכובד ונכבד מהנוכחים כאן עולים זיכרונות, שבסופו אפשר לייצר תובנה כללית לגבי התקופה, וכפי שנאמר פה, תקופה שהתאפיינה בפעילות טרור מאוד מיוחדת מול מדינת ישראל ובסדרה של תגובות שהגיעו בסוף לכדי מענה ותפיסת הפעלה.

מה שאני רוצה להראות זה שהטרור שלאחר מלחמת ששת הימים, עד לסוף תקופתה של גולדה כראש ממשלה עדכן את עצמו, ושינה את מאפייני הפעילות שלו על פי התגובה הישראלית. אפשר להגיד בהכללה, שתחילת הטרור בהתקוממות וחתרנות למול כוחות צה"ל בשטחים, ביו"ש ובאזור רצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר המענה, ונדבר על חלק ממנו שמדינת ישראל נקטה. למעשה, הטרור הפלסטיני יוצא מתחומי מדינת ישראל ומתחיל לפעול מחוץ למדינה, בעיקר בירדן. בהתחלה באזור בית שאן ואחר כך יורד דרומה. לאחר שישראל מפתחת מענה וכמובן אירועי ספטמבר ב-1970.

הטרור הפלסטיני או ארגוני הטרור עוברים לאזור לבנון ומבצעים ירי לכיוון מדינת ישראל כדי לתת מענה מבחינתם, למכשולים שהושמו בפניהם בחציית הגבול, ברגע שצה"ל ומדינת ישראל מפתחים מתודה של פשיטות עמוקות ונרחבות לתשתיות הטרור מעבר לגבול, גם בירדן וגם בלבנון. ארגוני הטרור מחפשים זירה חדשה ומוצאים אותה בשני מימדים: במימד התעבורה האווירית של מדינת ישראל, מחוץ לגבולות בחו"ל, ובמימד הנציגויות הישראליות, משלחות, משרדי אל על, נציגויות, שגרירויות וכמובן, זכור לכולם, המשלחת של הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972.

ארגוני הטרור חוזרים לבצע מתודה אחרת, מפותחת יותר, של תקיפות בתוך מדינת ישראל. אם נתחיל לנתח את התופעה הזו שבה אנחנו רואים טרור פלסטיני בתקופתה של גולדה שמעדכן את עצמו ומפתח יכולות וטכניקות חדשות.

תחילת ההתקוממות

בתחילה התקוממות וחתרנות למול כוחות צה"ל באזורי עיו"ש. המענה הישראלי בעיקרו מתבסס על כמה רגליים. קודם כל הרחבת המודיעין. הנתון היחיד שאני רוצה לציין כאן, זה שבמרץ 1971 יושבים בבתי הכלא הישראלים 3,400 אסירים פלסטינים שיושבים על פח"ע. נמצאים איתנו בכירים מאוד באגף החקירות בשב"כ, שיכולים להבין את המהות של הצלחת המודיעין כבסיס לתופעה הזו. יש שמועה באותו זמן בחברה הערבית, הפלסטינית, ש-95% מהעצירים הוסגרו על ידי חבריהם. גם אם זה לא נכון, בראיה הפלסטינית, זה מעיד כמובן על רמה גבוהה של מודיעין ישראלי. זהו תחילתו של מודיעין שב"כ, שמתחיל להתבסס ולתת מענה לטרור הפלסטיני שמופעל במה שנקרא אצלם, שטחי הכיבוש.

פעולות מבצעיות בשטח, שמאופיינות כפעולות באזורים שהצבא מתמודד למול חתרנות והתקוממות. הפעולות הן בעיקר, מעצרים, חיפושים, תגובות מאוד מהירות של מעצרים לאחר פיגועים כנגד כוחותינו. אלו משבשים בעצם את יכולת בניית תשתית לטרור בשטח מסוג זה ודוחקים אותו לכיוון מזרח ירדן.

בתקופה ההיא גם הענישה המנהלתית היא מאוד מפותחת. בחלקה במימדים שעד היום מעוררים ויכוח. לדוגמה, פיצוץ בתים. רק אחרי 1970, כשטדי קולק, ראש עיריית ירושלים, יוצר משבר פוליטי משמעותי, חלה ירידה משמעותית בהיקף השימוש בטכניקה הזו, ולמעשה, החל מ-1970 נדרש אישור פרטני משר ביטחון, לכל בית של טרוריסט שאמורים לפוצץ אותו.

אמצעי נוסף הוא הגליה. בסוף 1970, 90 מעורבים בטרור פלסטיני מוגלים ממדינת ישראל. יושבת איתנו ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים לעניינים ביטחוניים במשרד המשפטים, עו"ד דבורה חן, שעסקה עד לפרישתה בתחום הזה. בין הכלים, שהמערכת החקיקתית והמשפטית מאפשרת לארגונים שנלחמים בטרור, לבין כמובן, החתירה של מדינה דמוקרטית לשמור על זכויות הפרט ולפעול על פי החוק הבינלאומי והחוק המקומי, וכמובן הגבלות תנועה.
                                                            

הטרור עומד למול צעדי הנגד האלה ונדחק מזרחה לאזור ירדן. בתחילה לאזור עמק בית שאן ולאחר מכן יורדות פעולות הטרור דרומה, לאחר ספטמבר 1970 מגיעות הפעולות גם מכיוון לבנון. הפעולה במאי 1970, בה מצאו את מותם 12 ילדים מהמושב אביבים בתקיפת אוטובוס בית הספר, היא הידועה מבין הפעולות וקוממה את רוב הציבור בישראל. פעולה זו חייבה פעולת נגד שאכן היתה, כיבוש של כל הר דב.

דרכים להתמודד עם חדירות דרך הגבולות

ההגנה כנגד השימוש של ארגוני הטרור בחדירת גבול, היא הגנה דו ממדית. בראש וראשונה, הגנת הגבולות על ידי סדרה של פעולות. קודם כל נבנית גדר מאזור צומת אלמוג בדרום בקעת הירדן כמעט עד למזרח ג'נין. עד למזרח ג'נין לאזור מחסום ועד לג'למה. כל דרכי העפר והדרכים שבאזור הגבול נסללות כדי למנוע פעולות מיקוש, שהסבו לנו אבידות. ואכן, משנת 1972 כמעט שאין אפשרות לבצע לארגוני הטרור פעולות מיקוש, כי רוב הדרכים סלולות. כמו כן, פיתוח מכשול באזורי הגבול שהוא גדר גבוהה יחסית, מיקוש מסלול טשטוש או דרך טשטוש של 4 מטר ואמצעי התראה. ובסוף 1972, 330 מייל של הגבול היבשתי הישראלי באזור ירדן ובאזור לבנון מוקמים עד תום.

מענה של תנועה ושל הפעלת הכוח הוא בעצם פריסת כוחות צבא ופיתוח טכניקות לחימה שנקראות מרדף ובט"ש ומארבים על הגבול. אלו ימי הוד, הדר וגבורה של רבים מלוחמי ישראל ומצד שני ימי שכול רב מאוד של אבדות רבות מאוד. בשנים שבין 67 ל-70 נהרגו 293 אנשים מארגוני הטרור בטכניקות המרדף בבקעת הירדן, ואנחנו ספגנו מעל 134 לוחמי צה"ל שנהרגו במהלך הפעולות הכל כך חשובות אלה.

עיקר הטרור אחרי ספטמבר 1970, עבר לטכניקות נוספות שעיקרן ירי מנגד. ירי מרגמות ומטל"רים וקטיושות מלבנון ומהמזרח. המענה של מדינת ישראל לירי הזה, הוא ללכת לעומק, לחצות את הגבול בכוחות צבאיים גדולים יחסית, לערוך פשיטות משוריינות ולתקוף את תשתיות הטרור במקום שבו ישבו. בהתחלה משתמשים בתקיפות אוויריות וארטילריה עד לאזור אירבית בירדן. מעל 330 גיחות חיל אוויר באזור ירדן. אפשר לחשוב על זה בהשוואה למוגבלות שלנו היום, במענה לטרור שניזון ממדינה תומכת. כמובן לא בירדן הנוכחית.

לצד ההגנתי יש למעשה 3 מימדים: גדרות סביב כל הישובים, מיגון ומיקלוט כנגד תופעת הירי מנגד. ב-1975 בכל יישובי הגבול, גם במזרח וגם בצפון, במרחק של 15 ק"מ מהגבול, הסתיים תהליך המיגון. חלק מהישובים היו מטרות לתקיפות עד ל-1975. כולנו זוכרים את התקיפה בקרית שמונה ב-1974, מרץ, החזית הדמוקרטית, 3 מחבלים נכנסים ברחוב יהודה הלוי, ומבצעים מסע הרג שעולה לישראל ב-17 הרוגים ו-18 פצועים מהם ילדים רבים.

ארגוני הטרור נתקלים בשחיקה, בכתישה משמעותית. הפעולה הראשונה מהסוג הזה, היא פשיטה לאזור, כדי למנוע כניסה של המחבלים מאזור ההר אל צפון הגליל. הר דב, שעד היום הוא מוקד להתנקשויות מזוינות בין ישראל לבין הארגון שפועל כרגע בלבנון, ארגון החיזבאללה.

לאחר מכן, פעולת כרמה המפורסמת במרץ 1968, בירדן, פעולה משוריינת בשילוב חיל אוויר, רגלים ושריון אל עומק השטח של מדינת אויב בימים ההם, שנותנת סיוע בתשתית לארגון טרור ופגיעה קשה בארגון. מבצע תופת, שבסופו 156 מחבלים הרוגים ולצערנו, גם 25 חיילי צה"ל מצאו את מותם בפעולה המאסיבית הזאת.

ארגוני הטרור מנסים למצוא זירה נוספת כדי להשיג את מטרתם האסטרטגית. בסוף שנות ה-60, שנים ספורות לאחר הקמת אש"ף המטרה היא, ברמה האסטרטגית, הקמת מדינה פלסטינית במקום שנמצאת בו מדינת ישראל. ברמה הטקטית והאופרטיבית, כמובן מתן לגיטימציה לאג'נדה הפלסטינית, הן על ידי ביצוע פיגועי מיקוח שיחייבו את מדינת ישראל להכיר בארגון שביצע את הפיגוע לשאת ולתת איתו, ועל ידי כך להכיר גם בציבור ששולח אותו או באג'נדה שמכוחה ביצע את הפיגוע. זאת המטרה האופרטיבית.

טרור מול מערך התעופה העולמי

ארגוני הטרור יוצאים החוצה מתחומי המזרח התיכון ומנסים לבצע פעולות למול שני נדבכים של מדינת ישראל התעופה האווירית והנציגויות הישראליות. בראש וראשונה התעופה האווירית.

ביולי 68 נחטף מטוס אל על בטיסה מרומא והונחת באלג'יר. המטוס שהה 29 יום באלג'יר. למעשה, לישראל יש אפשרות לבטא את מדיניותה כנגד פיגועי טרור והיא מסרבת לשאת ולתת עם הארגון. הדרישה של מבצעי הפיגוע מהחזית העממית היא, לשחרר כל האסירים הפלסטינים שמוחזקים על ידי ישראל. לאחר שהופעלו מספר מנופים. המטוס המריא מרומא, נחת באלג'יר, מדינה ריבונית. ארגון התעופה העולמי לוחץ על אלג'יר והאו"ם לוחץ על אלג'יר. איטליה משמשת מתווך בעל עניין, כי המטוס המריא מרומא. מושגת עיסקה, וכל הישראלים חוזרים לארץ, ולאחר שבועיים ישראל משחררת 24 אסירים מהשטח שלנו. אף אחד מהם לא עם דם על הידיים כמחווה הומניטרית. כלומר מצד אחד, רגל ראשונה במדיניות הדקלרטיבית הישראלית, ומצד שני ראייה פרגמטית שמנסה לפתור את העניין כמו שהוא.

כך נראתה תמונה של הצוות חוזר לארץ אחר 29 ימים בשבי. הטיס הראשון, זה טייס המשנה, קפטן מעוז פורז, שבנו ניר פורז נהרג בניסיון חילוץ של נחשון וקסמן ממחבלי חמאס ב-1994. מעוז נהרג ביום כיפור כטייס בחזית מצרים. אגב, עמדתו היתה התנגדות לכל עיסקה עם מחבלים, גם בהיותו בשבי.

לאחר חטיפת מטוס אל על לאלג'יר, נעשתה תקיפה של משרד אל על בציריך, של מטוס אל על בציריך. נהרג טייס ומאבטח. מרדכי רחמים מצליח להרוג את אחד מהמחבלים. חטיפת מטוס TWA לדמשק, הנחתתו. שחרור כל הנוסעים למעט 6 ישראלים. 4 נשים שוחררו ביום למחרת. 2 ישראלים גברים מוחזקים בשבי בדמשק עד דצמבר 69. ומשוחררים בדצמבר כנגד החזרה של 2 טייסים סורים לסוריה. לאחר מכן, תקיפת משרדי אל על באתונה.

אנחנו מגיעים לתקיפת מטוס אל על בשדה התעופה במינכן ב-1970. פיצוץ מטוס SWISS AIR בדרך ללוד בפברואר 1970 על ידי החזית העממית, במחיר של 47 חללים. ונחיתת מטוס סבנה בלוד כשבפעם הזו, במאי 1972, 4 מחבלים של אש"ף, 2 גברים ו2- נשים, למעשה מביאים את תופעת הטרור כנגד התעופה האווירית העולמית בכלל, (כי ב-1969 ו-1970 נחטפו מטוסים שוויצרים ומטוסים אמריקאיים הונחתו בירדן), לפיתחה של מדינת ישראל.

מענה אקטיבי לטרור התעופה

לאחר הפיגוע כנגד מטוס אל על באתונה ב-1968 ישראל מבצעת פשיטה מאוד מרשימה ומתוחכמת אל שדה התעופה בבירות, ומפוצצת 13 מטוסים של חברות תעופה ערביות בבירות.

לאחר נחיתת מטוס סבנה, למעשה המענה שניתן על ידי ישראל הוא מענה אקטיבי שמביא לידי ביטוי את הרגל השנייה של המדיניות הישראלית למול תופעת הטרור בשנים ההן, שכשיש אופציה צבאית ושכשיש אופציה רלוונטית לתקוף את הטרור ולסכל אותו, ישראל תנקוט באופציה הזו.

המטוס למעשה נוחת ב-8 למאי בנמל תעופה לוד. מי שאחראי לנהל המשא והמתן שר התחבורה שמעון פרס ומשה דיין, כמובן שר הביטחון, מדבר מטעם השב"כ, ויקטור כהן ראש אגף חוקרים אז. דרישת החוטפים, 317 אסירים. מקריאים את השמות שלהם. לאחר כמעט 24 שעות, בצוהרי יום שישי 9 למאי, כשמתברר שהיצף הסד"כ של החוטפים שמבצעים, למעשה הטייס יורד עם פיסת חומר נפץ כדי להראות רצינות כוונות. הטייס נחקר מתושאל. מבינים שיש 4 חוטפים. מתגבשת אופציה מבצעית, וסיירת מטכ"ל בשנים ההן, בפיקוד אהוד ברק, מבצעת פשיטה על המטוס שבסופה יש בן ערובה אחד הרוג. יחסית פעולה מוצלחת ביותר שמפגינה את המדיניות הישראלית בתקופה ההיא.

זה לגבי תקיפת הטרור את מערך התעופה האווירית העולמי, ובהקשר ספציפי ומדוייק את התעופה הישראלית.

טרור מול נציגויות ישראליות

במקביל בשנים האלו, מתבצעות פעולות טרור למול נציגויות ישראליות.

בספטמבר 1969 נזרקים רימונים על שגרירות ישראל בבון ובהאג ועל משרד אל על בבריסל. 3 עובדי אל על נפצעים. בנובמבר 1969, רימונים על משרד אל על באתונה. באיסטנבול נעשית התנקשות בקונסול ישראל. שגרירות ישראל בבנגקוק מותקפת על ידי טרוריסטים פלסטינים, שלאחר מכן נכנעים בלחץ ובפעולה מסויימת של הממשל התאילנדי. בלונדון, מעטפת נפץ נשלחת לשגרירות והקונסול החקלאי מוצא את מותו. ב-1970 שגרירות ישראל בפרגוואי מותקפת על ידי מחבל של הפת"ח. עובדת משרד החוץ נהרגת. ולבסוף, ביולי 1973 הנספח הימי בוושינגטון, ג'ו אלון, מוצא את מותו בהתנקשות. והשיא של טרור זה, הוא כמובן, 8 המחבלים שתוקפים 11 ספורטאים ישראלים בכפר האולימפי במינכן. הורגים 2 מהם בשלב ההשתלטות, נושאים ונותנים עם השלטונות הגרמנים בדרישה לשחרר 200 אסירים פלסטינים.

מטרת הטרור: לשבור את מדיניות ישראל

האם מישהו שם לב, לדפוס? ב-68 דורשים לשחרר את כל האסירים. בסבנה 317, במינכן 200. אנחנו עוצרים כאן מפאת העובדה שגולדה מאיר ז"ל, סיימה את תפקידה כראש ממשלה. אבל אם נלך קדימה, נראה שבאירוע מעלות עדיין תחת אחריות גולדה מאיר, דרשו לשחרר 20 אסירים בלבד. אגב הפעם היחידה שממשלת ישראל קיבלה החלטה לענות לדרישות, לדבר.

שנה אחרי זה, בפיגוע סבוי במרץ 1975, דרשו לשחרר 11 אסירים בלבד. ביניהם 2 כמובן ערכיים מבחינתם. ארכיבשוף קאפוצי ואודי אדיב. כלומר, אנו רואים גם תופעה שארגוני הטרור הפלסטיני מחפשים דרך לא רק להסב נזקים לציבור הישראלי. לא רק לעלות את הנושא שלהם על סדר היום, כמו בפיגוע סבוי, שמטרתו היתה לסכל את מסע הדילוגים של קיסנג'ר בין ישראל למצרים, אלא מחפשים דרך להביא את ממשלת ישראל לשבור את המדיניות שלה שלא להיענות לטרור, לא להיענות לסחיטה ולהילחם בטרור בכל מחיר. הם מנסים לעשות זאת, על ידי מציאת מאזן בין איום משמעותי על ישראל, אחזקת בני ערובה, העמדת האיום אל מול הממשלה, הצבת מחיר שבראייתם, ניתן לשלם. רק 11 אסירים פלסטינים. כמו כן, הם ישיגו גם קבלה של ארגון הטרור, על ידי ביצוע העסקה מולו, ועם קבלת הארגון, גם קבלת הציבור השולח והאג'נדה שלו.

אירוע מינכן הסתיים באסון גדול מבחינת ישראל. למעשה הגרמנים, ויושב פה צבי זמיר, שבוודאי יפרט. הגרמנים מבצעים פעולה צבאית כושלת על ידי שירותי משטרה שלא היו ערוכים ומוכנים לסוג כזה של פעולה מבצעית, ובסוף הפעולה כל 9 הספורטאים שלנו מוצאים את מותם במסוקים שהובילו אותם למטוס, שהיה אמור על פי ההונאה הגרמנית לקחת אותם אל מדינה ערבית.

המענה הישראלי – הקמת מערכי אבטחה

מדינת ישראל נותנת מספר אפשרויות תגובה לטרור מול התעופה האווירית והנציגויות הישראליות בחו"ל: לאחר אירוע חטיפת מטוס אל על לאלג'יר, ישראל מקימה מערך אבטחה אזרחי למטוסי אל על. המערך הזה בא לידי ביטוי בתקיפת מטוס אל על בציריך, שבו מאבטח מצליח לבלום את ההתקפה ולהרוג מחבל. לאחר הפיגוע בשגרירויות ישראל, ישראל מקימה מערך אבטחה לנציגויות ישראל בחו"ל. ולאחר הפיגוע הנורא במינכן, ישראל מקימה מערך אבטחה למשלחות ישראליות בחו"ל.

בכך ניתן מענה אבטחתי, הגנתי אקטיבי לתופעה הזו, והטרור חוזר ומוצא את זירת הפעילות הבאה שלו בתוך תחומי מדינת ישראל, כשבעצם הכוונה היא לבצע פיגועים, גם פיגועי מיקוח וגם פיגועי הרג. ישראל נותנת מענה לתופעה הזו בעיקר בממדי אבטחה והגנה.

מערך אבטחה אזרחי

לאחר פיגוע מעלות שהתקיים במאי 1974, שבו חדרו 3 מחבלי החזית הדמוקרטית אל שטח ישראל ושהו בה לילה ויום. הם הגיעו למעלות, הרגו משפחה, הגיעו לבית הספר והשתלטו על 89 ילדים שחלקם הצליחו לברוח. אגב, רוב המורים הצליחו לברוח, ואחר כך היתה ועדת חקירה של משרד החינוך למה מבוגרים ברחו והילדים נשארו.

בשנים אלו, מקימה ישראל בעזרת חקיקה, מערך אבטחה אזרחי בעיקרו על ידי הורים, על בתי ספר. ב-1975, היו קרוב ל-6,564 בתי ספר שבהם אבטחו מדי יום 10,000 הורים. ב-1975 אותם 10,000 הורים היו 1% מכוח העבודה הרלבנטי במדינת ישראל. זה היה טיפה פחות ממיליון. זה היה המענה שניתן בחקיקה ומודעות הציבור לאבטחת בתי ספר.

מערך אבטחה אזרחי נוסף היה מערך סילוק פצצות מאוד מקצועי, שמוקם על ידי המשטרה והעלאת מודעות הציבור. כולנו זוכרים את הקמפיין עם חפץ חשוד וכו' וכו', וחקיקה שמסבירה את האחריות לביטחון פנים ומשיתה אותה למעשה על המשטרה. החל מ-1974, הופכת המשטרה לגוף שחלק מההיערכות שלו היא סמי צבאית. יש לו יכולות השתלטות על מצבי בני ערובה. יש לו יכולות התקפיות, יכולות איסוף מודיעין אופרטיבי ומשטרה הופכת לארגון שבתוקף אחריותו שותף גם בסיכול אירועי טרור בשטחי מדינת ישראל. עם זאת, מכוח חוק והחלטת ממשלה, צה"ל חייב לשמר לעצמו יכולות רלוונטיות למלחמה בטרור, במידה והמשטרה תמצא את עצמה לא כשירה לסוג האירוע, ותבקש מהצבא לקחת אחריות. כך קרה מספר פעמים, בין היתר באוטובוס הדמים ב-78 בכביש החוף ובקו 300 באפריל 1984, אוטובוס שנחטף על ידי 4 מחבלים מאזור עזה.

גולדה מאיר והטרור  

תקופת גולדה מאיר, כראש ממשלה מתאפיינת בפעולות טרור, בעיקר טרור פלסטיני למול ישראל במספר מימדים וזירות. תחילה בזירה המקומית, ובהמשך במבצעים חודרי גבול מירדן ולבנון, ואז בירי מנגד. לאחר מכן בטרור בתחבורה אווירית ומול הנציגויות הישראליות בחו"ל, ואז חזרה לתקיפת מטרות בתוך שטחי ישראל. ממשלת ישראל מעמידה מענה ב-2 רמות. בראש וראשונה ברמה האסטרטגית. התפיסה היא תפיסה של הרתעה ושל הטלת אחריות על מדינות ערב. למרות, שאנחנו רואים כאן שבוצעו פעולות שאפשר לסווג אותן לעולמות תוכן שונים, התקפה, הגנה, רמה משפטית, רמה חקיקתית. למעשה, התפיסה הכללית אמרה, שהאיום הקיומי על מדינת ישראל הוא במדינות ערב. אנו מכירים וזוכרים כמובן את כל הז'רגון ברדיו, וההסתה והאיומים הפומביים כלפי מדינת ישראל, וכמובן מערך התקפי צבאי גם של מצרים וסוריה, שהיווה איום קיומי בראיית הממשל הישראלי.

הטרור נתפס על ידי הציבור הישראלי כאיום מהותי בגלל האפשרות של כל אחד יכול להיפגע ממנו, אך עם זאת לא כאיום הקיומי. הרמה הראשונה היתה להרתיע ולהטיל את האחריות על מדינות ערב. גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי אומרת, כי המדינות הערביות הוסיפו לתת למחבלים כסף, נשק ותמיכה, בעינינו, הממשלות של המדינות הללו נושאות באחריות למה שמתרחש. זאת הרמה האסטרטגית של המדיניות כלפי הטרור.

ברמה הטקטית, 3 מימדים. בראש ובראשונה, פגיעה ביכולות הטרור על ידי פגיעה בתשתיות. ומאוחר יותר, פגיעה במבצעים עצמם ובראשיהם.

במימד השני, צמצום הפגיעות על ידי הגנה פיזית, הגנה פסיבית ומאוחר יותר גם פעולות ענישה, שמהוות חלק ממערכת ההגנה. ופגיעה במוטיבציה בעיקר על ידי הרתעה וענישה.

יש דיון שלם האם הפשיטות, פשיטות העומק הישראליות תרמו להפחתת הטרור או לא תרמו. מצד אחד, עצם העובדה שבפשיטות היו פגיעה מהותית בציבור אזרחי פלסטיני, עורר תמיכה והגביר את התמיכה ברעיון הפלסטיני בעולם. יחס השחיקה ואבידות היה גרוע מבחינת ישראל. ישראל סבלה אבידות רבות בפשיטות האלה. ויתכן שחלק מהפשיטות האלה הביאו את ארגון הטרור, כמו תמיד, לפתח ולהתאים לעצמו שיטות אחרות. בין היתר אולי, גל פיגועי המיקוח שתקף את ישראל באמצע שנות ה-70.

ראש הממשלה גולדה מאיר מבינה שההגנה אינה מספקת. הרתעה אינה תמיד ב-100%, ויש לעבור ממה שאנחנו קוראים היום "רשת הביטחון של הדייג", להלך הרוח של הצייד. גולדה מורה לארגוני המודיעין הישראלי לבצע את הסיכול הממוקד למול מנהיגי טרור מעורבים וגם מנהיגי טרור שהיו מעורבים בפיגוע מינכן. היא אומרת, מלחמתנו נגד הטרוריסטים הערבים אינה יכולה להיות מוגבלת לאמצעים הגנתיים, לשמירה ולהגנה עצמית, אלא עליה להיות אקטיבית. גילוי רוצחים וגילוי מנהיגיהם, פעולותיהם, מבצעיהם. להכשיל את ניסיונותיהם, תוכניות סיכול, ובמיוחד להשמיד את הארגונים.

הייתי אומר, שראש הממשלה גולדה מאיר קובעת כאן רף ואני לא יודע, אני סקרן מאוד לשמוע האם זה היה רף שניתן גם כהנחיה שהיום מקובל על העוסקים בדבר, חוקרים בחלקם ותיקי המערכת לשעבר, שהרף הזה הוא רף בלתי ניתן להשגה. הוא גם לא רף נכון, בגלל שהוא מפתח אסטרטגיה פחות יעילה. למעשה. המטרה האסטרטגית למול הטרור, היא הפחתת היקף הטרור לרמה נסבלת שמאפשרת חיים. אני חושב שהיום, כשהטרור הוא יותר מורכב וכולל אלמנטים דתיים אידיאולוגיים לצד האלמנטים הלאומיים, שהיו כל כך אופייניים בתקופה ההיא, יש לדון בו ברף הזה, ולבדוק שוב האם הוא הרף הנכון לבסס על פיו את אסטרטגיית הפעולה הישראלית.

סיכום

הממשלה הישראלית הפעילה מערכת של יכולות בהתקפה בפעולות חוצות גבול, פשיטות, תקיפות וארטילריה. בעיו"ש, מעצרים, מחסומים חיפושים. פעולות בחו"ל, סיכול ממוקד ומלחמה חשאית .

בהגנה הופעלו בעיקרם, מבצע "אביב נעורים" ב-1973, שבו פגעו בראשי מחבלים בביירות במקומם. בהגנה פיזית, מיקלוט, הגנת יישובי הספר וסלילת הגבולות, והמכשול מערך אבטחה שלם על נציגי ישראל בחו"ל. ברמה הצבאית משטרתית, רמה גבוהה מאוד של יכולת התמודדות עם מטעני נפץ ותו"ל שלם של לחימה באזור בט"ש, מארבים סיורים וכדומה.

בתקופת ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר ז"ל, בוצעו כ-3,000 פעולות טרור למול מדינת ישראל. רק כדי לסבר את האוזן, מאז האינתיפיאדה השנייה, מספטמבר 2000, ישראל סבלה מ-25,000 פעולות טרור כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות. לישראל היו 40 הרוגים ו-800 פצועים. ב-5 השנים האחרונות לישראל יש מעל 1,100 הרוגים. מעל חצי מהם, מעל 500 מהם, נפגעו מפיגועי התאבדות מ-146 פיגועי התאבדות.

הטרור נתפס בישראל כאיום מהותי אבל לא כאיום קיומי. האיום הקיומי בשנים האלה הושת מכיוון מדינות ערב והתממש עד תום במלחמת יום כיפור. והמדיניות הישראלית היתה מדיניות תגובתית, שרואה את הטרור כאיום שיש לנהל מתוך שאיפה להכריע אותו, בעיקר על ידי פגיעה ביכולת ללא עיסוק במימד שאנחנו מכירים, והוא מימד המוטיבציה. חוקרי הטרור היום מבינים שלחימה אפקטיבית בטרור, חייבת לעסוק במימד היכולת, במימד המוטיבציה, ולהגיע למצב ששני הקווים האלה מתנגשים בנקודה שנסבלת על ידי הציבור המתגונן.

בתקופה ההיא הטרור היה טרור פלסטיני. האג'נדה הפלסטינית כמובן לא הוכרה על ידי ממשלת ישראל כפי שזכור לנו. עצם הקיום של הציבור הפלסטיני והזיקה הלאומית שלו, נתפסו כאיום משני בסדר גודל לאיום הקיומי הישראלי מצד מדינות ערב. האסטרטגיה, כיוצא מכך, היתה לנהל, לשמר ולפגוע ביכולת, מבלי לעסוק בכלל ברמת המוטיבציה, אלא עיסוק שנועד להרתיע את המוטיבציה מלהצטרף לפח"ע.


החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

RE - 121

תיעוד בעל פה
ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

X