גולדה מאיר (מאירסון) ויהודי אירופה בשנים 1930 - 1945 גולדה והצלת יהודי אירופה בתקופת השואה (1944-1942)

גולדה מאיר (מאירסון) ויהודי אירופה בשנים 1930 - 1945 גולדה והצלת יהודי אירופה בתקופת השואה (1944-1942)

מאת: מגן ארז

מקור:
מגן ארז, עמדותיה ופעילותה של גולדה מאיר (מאירסון) בנושא הצלת יהודי אירופה בתקופת השואה (1944-1942), סמינריון, המחלקה לתולדות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן, 2001
סמינריון במסגרת הקורס "האישה היהודיה בשואה", אוניברסיטת בר אילן, ינואר 2001
מגיש – ארז מגן
המרצה – ד"ר ג'ודי באומל

תוכן עניינים:

פרק א - הקדמה
מבוא; ביוגרפיה

פרק ב - המשגה ורקע היסטורי
"הצלה" - המושג; שלבים בהצלה; היישוב העברי בארץ ישראל ערב המלחמה - תיאור מצב; הידיעות על מצבם של יהודי אירופה בשנים 1943-1942; היישוב העברי בארץ ישראל - התגובה הציבורית המאורגנת של היישוב לשואה; הצלה על ידי יהודים ונסיונות היהודים לביצוע משא ומתן עם הנאצים; זאב ז'בוטינסקי - תוכנית ה"אבוקציה" ובעיית צפיית השואה;

פרק ג - עמדותיה של גולדה מאיר בדבר הצלת יהודי אירופה
עמדותיה של גולדה מאיר בנושא תקציב להצלה; גולדה מאיר כנציגת היישוב מחוץ לארץ, בנושא הצלה, ועמדותיה המדיניות; גולדה מאיר וגיוס היישוב; ועידת אוויאן - כנקודת מפנה בעמדותיה של גולדה; פרשת לה-ספציה; ראיון עם ד"ר מירון מדזיני; ראיון עם לו קדר;

פרק ד - סיכום
סיכום; קשיים בעבודה; ביבליוגרפיה; תודות


פרק א' - הקדמה

מבוא

שואת יהודי אירופה, הנה אירוע חסר תקדים בהיקפו ויותר מכל בשל מניעיו – אירוע שהיה בו להשפיע על העולם כולו ועל העם היהודי בפרט. בתוך הנושא הרחב של השואה, נחקר בשנים האחרונות נושא הצלת יהודי אירופה, על ידי יהודי העולם, הקהילה הבין לאומית, גורמי דת, הישוב היהודי בארץ ישראל ואחרים. כנגזרת מהמחקר על נושא זה,  נבחנה מידת מהימנות המידע בדבר מצב יהודי אירופה והיכולת המעשית לקיים את מאמצי ההצלה. בתוך משולש הנושאים; השואה, הצלה והיישוב היהודי, נכנסת האישה היהודיה – גולדה מאיר, כאדם משמעותי ודומיננטי ביישוב העברי בארץ ישראל.

נושא ההצלה אינו יורד מסדר היום הציבורי, תוך בחינת המחדלים השונים של המוסדות: אי הקצאת כספים, העדר מדיניות תקיפה לפתיחת שערי ארץ ישראל, העדר מאמצים ניכרים לביצוע עלייה ב' וכן פיגור בגיבושם של מרכזי הצלה בארצות הנייטרליות. בחינת תגובתה של מנהיגות היישוב מורכבת מאוד ומשקפת את הניסיונות להצלה של הפרט או של המוסד במסגרת ההנהגה .

בכוונתי להתמקד בעבודה זו בעמדותיה של גולדה מאיר בדבר הצלת יהודי אירופה, לבחון עד כמה יכלה גולדה מאיר להשפיע על היישוב היהודי בארץ ישראל, עד כמה הייתה השפעתה הבינלאומית מעשית ובתוך הישוב היהודי בארץ ישראל, שספק אם היה בידיו על מנת להושיע, ליזום ולקיים "הצלה" . יתרה מזאת, בכוונתי לברר עד כמה עצם היות גולדה מאיר אישה, השפיע על עמדותיה ועל דרך השפעתה בשל כך ,בתחום זה, על הגורמים השונים.

בעבודתי, אתבסס על מקורות היסטוריים – ספרים, מאמרים, כתבות מעיתונים, מקורות ראשוניים מהארכיונים השונים וראיונות עם חוקרי התקופה וקרוביה של גולדה מאיר.

גולדה מאיר (מאירסון)

גולדה מאירסון, ששנתה מאוחר יותר את שם משפחתה למאיר , נולדה בקייב שברוסיה. ב1906- היגרה עם משפחתה לעיר מילווקי במדינת ויסקונסין שבארצות- הברית, שם למדה בסמינר למורים. בעת היותה נערה הצטרפה למפלגת "פועלי ציון" ובשנת 1921 עלתה לארץ ישראל עם בעלה, מוריס מאירסון, והייתה חברה בקיבוץ מרחביה עד שנת 1924. מאוחר יותר עברה לתל אביב. בארץ הייתה גולדה פעילה במפלגת אחדות העבודה ולאחר מכן במפא"י , ומשנת 1928 מילאה תפקידים ציבוריים: היא נבחרה למזכירת מועצת פועלי תל אביב ומאוחר יותר כיהנה כמזכירה הכללית של הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית וכראש המחלקה המדינית של ההסתדרות. בתום מלחמת העולם השניה, נמנתה בין עשרת המנהיגים הבולטים ביישוב .

לאחר מעצרם של ראשי הסוכנות היהודית ב"שבת השחורה" , על ידי ממשלת המנדט הבריטי בלטרון, מלאה גולדה מאיר  את מקומו של משה שרת (שרתוק) בניהול המחלקה המדינית של הסוכנות. היא הייתה חברת "מועצת המדינה" הזמנית, וכמה ימים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בה' באייר תש"ח (14 מאי 1948), נפגשה בחשאי עם עבדאללה מלך ירדן במטרה למנוע את הצטרפותו למלחמה נגד מדינת ישראל.

לאחר קום המדינה כהנה גולדה מאיר כציר הראשון של ישראל בברית המועצות . הופעותיה במוסקבה עוררו בקרב יהודי ברית המועצות גל של הזדהות עם המדינה הצעירה. בשנת 1949 נבחרה לכנסת ישראל הראשונה וכהנה כשרת העבודה . במסגרת כהונתה כשרת החוץ  תרמה רבות לקשריה של ישראל עם מדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. אחרי הבחירות לכנסת השישית פרשה מהממשלה ונתמנתה למזכירת מפא"י. עם הקמת מפלגת העבודה הייתה למזכירה הכללית של המפלגה. 

אחרי מות לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, נבחרה גולדה מאיר, במרס 1969, לתפקיד ראש ממשלת ישראל הרביעי. ממשלתה המשיכה את "ממשלת הליכוד הלאומי", שקמה ערב מלחמת ששת הימים. בתפקידה זה נהגה לשתף בהחלטותיה רק כמה ממקורביה, חברי מפלגת העבודה, וקבינט מצומצם זה נקרא לגנאי בפי מתנגדיה בשם "המטבחון של גולדה". היא גילתה תקיפות רבה במדיניות החוץ שלה ובהתנגדותה לנסיגת ישראל מהשטחים, שנכבשו במלחמת ששת הימים ללא הסדר שלום כולל. גולדה אף התנגדה לשיחות בין ארבע המעצמות, שכוונתם הייתה להכתיב הסכם בין ישראל לשכנותיה, תוך נסיגה ללא שלום כולל וחתום. דמותה של גולדה ידועה כנמרצת עם גילויי רגשנות.

מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את גולדה מאיר ואת ממשלתה. בשעת משבר זו גילתה עוז רוח ונחישות החלטה. תוצאות המלחמה הביאו את גולדה להתפטר מתפקידה, לאחר פרסום דו"ח ועדת אגרנט, אף כי לא נמצאה אחראית ישירה למחדל.

מעבר לביוגרפיה של גולדה מאיר, כפי שהוצגה לעיל, ד"ר מירון מדזיני  מתאר בדרך הברורה ביותר את גולדה מאיר – האדם : "במשך עשרות שנים פעלה גולדה מאיר במוקד הזירה הפוליטית בישראל והטביעה את חותמה על התפתחות היישוב והמדינה. היא הייתה אישה מיוחדת, מנהיגה גדולה, בעלת אישיות מקסימה; לכאורה אישה פשוטה - היא הייתה אישיות מורכבת מאוד. לעיתים צנועה ומתבטלת בפני אחרים; לפעמים ארוגנטית, מתנשאת ושתלטנית. היא סימלה את התכונות הטובות ביותר של העם היהודי, אבל לפעמים הבליטה כמה מן התכונות הגרועות שבו. היא החלה את דרכה כמהפכנית, פתוחה לרעיונות חדשים; אבל עם הזדקנותה הפכה לשמרנית וסגורה בפני מחשבות ודעות שלא תאמו את עברה ודעותיה. היא הייתה יעד להערצה בלתי רציונלית. שופעת חום ואהבה, סבתא רכה, ענוגה ושברירית, היא הייתה בעת

ובעונה אחת חיה פוליטית חסרת מעצורים בעלת רצון ברזל. היא הייתה אישה אמיצה, אבל לעיתים מביכה, סוערת, מרגיזה, נרגשת, להוטה, כעוסה ועקשנית. היא שנאה ביקורת וסירבה בדרך כלל להודות בטעויותיה. גולדה כיהנה במרבית המשרות המרכזיות שמפא"י, מפלגת העבודה והמדינה יכלו להציע לה. את מרביתן היא מילאה בכשרון ובכבוד, אבל נכשלה בתפקידה הרם ביותר כראש-הממשלה…" . 

גולדה מאיר נפטרה ב- 8 בדצמבר 1978, ח' כסלו תשל"ט, והיא בת שמונים שנה .

פרק ב' – המשגה ורקע היסטורי  

"הצלה" - המושג

המחקר בנושא ההצלה בתקופת השואה תפס תאוצה החל משנות השישים של המאה ה- 20. מחקרים רבים ומגוונים עוסקים בשאלת ההצלה ובהגדרת המושג "הצלה" . להלן מספר הגדרות אפשריות למונח ההצלה:
· על פי מחקרה של של דליה עופר על "המשלחת הארצישראלית בקושטא": עזרה והצלה כרוכים אחד בשני. הדרך הטובה ביותר לממש את ההצלה היא על ידי הוצאת היהודים מארופה אם כי אין לראות זאת כך, אלא להכניס תחת כותרת זו; העברות יהודים, דחיית גירושים, הארכת חיים. למעשה כל פעולה התורמת באופן עקיף או ישיר להצלת יהודים ולו לזמן מוגבל .
· על פי מארק זבורז'צקי, במחקרו על "הצלב האדום הבינלאומי": כל הפעולות האפשריות לשם הצלת חייהם של הנרדפים היהודים כגון נתינת תעודות חסות, מתן מקלט, דרישה משלטונות "הרייך השלישי" למנוע את ההובלות למוות, ביקורים בגטאות וכו' .
· על פי לוסיין שטיינברג: מכלול הפעולות אשר נעשו או נוסו על ידי אישים, קיבוצים או חוגים, שמטרתם הייתה להבטיח את קיומם הפיזי של היהודים . 
· על פי אבן שושן – "חילוץ מסכנה, ישועה, פלטה" .

פרופ' דן מכמן מציע לקבל את הגדרתו של אבן שושן, שהרי למרות העירוב האפשרי והטבעי בין מושג ה"הצלה" וה"עזרה" קיים הבדל בין השניים. נכון שלעיתים עזרה היא הבסיס להצלה אך יתכן שזו תהיה גם מנוגדת לה. מכמן מחזק עמדתו בדוגמה שההגירה מגרמניה בתקופתו של היטלר נחשבה כ"ויתור לתיאוריה של היטלר" וכתגובה לכך יש לחזק ולבסס את היהודים בגרמניה. שלא מתוך כוונה לשפוט, דוגמה זו ממחישה את הניגוד בין הביצוע לבין המושג "חילוץ". יתרה מכך, הצלה, בשונה מעזרה, מחייבת מדיניות, יעדים והסקת מסקנות.

שלבים בהצלה

ברי כי, מדיניות ההצלה היא פועל יוצא מאופן הבנת המציאות והצורך בהצלה. להלן חלוקה של תקופת השואה (1933 – 1945) לתתי תקופות משמעותיות מבחינת מדיניות ההצלה:

· שנת 1933 – ההלם הראשון – השלב בו הועבר השלטון להיטלר לווה בהלם ובד בבד בתקווה שהרי הנאצים היו מיעוט (37%), כמו כן התקווה לכך שפגישת האידיאולוגיה הנאצית עם המציאות תגרום לריכוכה. במקביל, החלה אוכלוסייה יהודית רבה לעזוב את גרמניה. מינואר 1933 (עת העברת השלטון לידי היטלר) ועד יולי אותה שנה, נרשם שיא בהגירה ולאחר מכן רגיעה ומעבר להגירה מתוכננת ומסודרת. תמונת מצב זו דומה גם מחוץ לגרמניה. המונח "הצלה" מוזכר כבר בתקופה זו במבצע "קרן ההצלה" של הסוכנות . תקופה זו אופיינה  ברעיונות הצלה רבים – רעיונות שלא הצליחו להתממש.

· 1933 – 1938 – רגיעה – לא כולם צידדו בבריחה, אף היו כאלה שהתנגדו לה. לדוגמה "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בעלי הדת היהודית" שמטרתה הייתה לחזק את הקהילה היהודית בגרמניה . אין ספק כי גישה זו השפיע לא מעט בשנים הראשונות שלאחר 1933, בירידת היקף ההגירה. להלן נתוני ההגירה : 1) שנת  1933– 37000 מהגרים. 2) שנת 1934 – 23000 מהגרים. 3) שנת 1935 – 21000 מהגרים. 4) שנת 1936  - 25000 מהגרים. 5) שנת 1937 –  23000 מהגרים. 6) שנת 1938 – 47000 מהגרים. 7) שנת 1939 – 68000 מהגרים.

ניתן כמובן לזהות כי העלייה המשמעותית בכמות המהגרים מגרמניה חלה החל משנת 1938. יתרה מכך, 26% ממהגרי שנת 1933 חזרו לגרמניה בשנים 1934-1935. הסיבה לכך היא שבשנים הראשונות לשלטון הנאצי לא הייתה עמדה נחרצת כלפי היהודים והשנה בה הוקם גוף מרכז אחד, בראשות היידריך,  ש"טיפל" ביהודים הייתה שנת 1939. אין להמעיט מערך הכוונה להגירה מצד הגורמים השונים, אך אפילו אלה העידו על עצמם ככאלה שערכו תוכניות ארוכות טווח, לעשר שנים, ולא לכל היהודים. מעבר לכך, גורמים ציונים היו בין אלה שיזמו עלייה, כמובן מתוך ראיית חשיבות העלייה לארץ ישראל וחיזוק המפעל הציוני. הטריטוריאלים, גם הם יזמו הגירה, אך לא ראו בה פתרון ליהודי גרמניה אלא ליהודים שכבר היגרו ממנה. המושג "הצלה" הוא נדיר בשלב זה. 

· 1938 – 1939 – שינוי בתפיסה – עד גירוש שאכט ממשרד הכלכלה, מוזכרת שנה זו כשנת אינטנסיפיקציה כלפי היהודים  – במסגרת מעשים אלו, העריכו היהודים מחדש את מצבם. האמור בא לידי ביטוי בתזכיר "הנציגות הארצית" לועידת אויאן , בו הצהירו היהודים על כוונתם המיידית לעזוב את גרמניה. משמעות הדבר היא ההכרה בהגירה בעיני היהודים ובעיני גורמים מחוץ לגרמניה, אף שבפועל לא התפתחה הכרה זו לתופעה ממשית ורחבת היקף. מטרת הועידה הייתה לפתוח במשא ומתן למען ביצוע הגירה מסודרת. רבלי , תכנן להעביר לאמריקה  250000 יהודים ולמערב ארופה קבוצה בהיקף דומה, ובכך למעשה רצה להעביר את כל היהודים שבשליטת הרייך השלישי. לראייה, ההצלחה הייתה בשנים 1938-1939, שהאגודה הגרמנית היהודית נתנה ידה לעליה הבלתי לגאלית לארץ ישראל, ובשנים אלה הגרו כ- 115000 יהודים מגרמניה.

· ספטמבר עד דצמבר 1939 – ראשית מלחמת העולם השניה – הלם מחודש – תקופת כיבוש פולין לאו דווקא הובנה כלפי חוץ. בפועל המצב כלפי היהודים הדרדר משמעותית תוך הוצאת צווים, פקודות ופגיעות בגוף. משמעות הדבר הייתה, בריחה של 300000 נפש מרחבי פולין. ניסיון להקביל  תקופה זו לתקופה קודמת, מעלה דמיון בין תקופה זו לבין תקופת עלייתו  של היטלר לשלטון.

· רגיעה מחודשת – חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, נסגרו שערי רוסיה וניתן היה לזהות נסיגה בניסיונות הבריחה וההסתננות של יהודי פולין לרוסיה, ככל הנראה מתוך ביצוע הערכת מצב מחודשת על ידי היהודים, שהרי בשלב זה עדיין לא העלו על הדעת ביצוע פעולות שהן מעבר לדיכוי, כדוגמת רצח, מוות או השמדה. היהודים המשיכו להתקיים כציבור יהודי על אף הקשיים. יהודי פולין, שהיגרו לארץ ישראל, סיפרו עם הגיעם, כי הגרמנים מנסים להפוך אותם לקבצנים – המונח רצח או השמדה כלל לא הועלה . שלב זה מאופיין ב"להחזיק מעמד". בהקבלה, דומה שלב זה לשלב הרגיעה שלאחר עליית הנאצים לשלטון, אם כי תקופה זו הייתה בפועל קצרה בהרבה.

· שלב ההשמדה – שלב זה, מן הראוי היה, שישנה את התפיסה הבסיסית של המונח "הצלה". יחד עם זאת עדיין קיימת בעיה משמעותית של הגדרת תאריך מדויק לתחילת הרצח או למתן הפקודה להשמדה . ידיעות של ממש הגיעו רק חודשיים לאחר פרוץ הרצח השיטתי. האיטיות במעבר המידע נבע בעיקר מהמידור הנאצי ומהעובדה שממקום הרצח לא שבו עדים חיים שיכלו לתאר ולספר את שמתרחש. רק בראשית 1942, עם כיבוש הצבא האדום , דווח באמצעות מולוטוב על רצח אזרחים. אולם הדבר פורסם בעולם רק ביוני 1942. רבות הן הסיבות לאיטיות שהופגנה ב"עיכול" המידע. בפועל, השלב המשמעותי בהבנת המתרחש ובצורך בהצלה חל עם נפילת הרייך השלישי ב- 1945. בשנים אלה קיבלה ההצלה משנה תוקף אם כי כבר לא היה מדובר בהצלה משטח מסוכן ולכן ניתן להגדיר את הפעולות שבוצעו אז כעזרה.

הישוב ערב המלחמה – תאור מצב

ערב מלחמת העולם השניה היו בארץ כ- 470 אלף יהודים . אלה היוו שליש מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל. היישוב היהודי היה מאורגן במסגרת מוסדות ממשל עצמי  ותחת אלה נוהלו ענייני הפנים. המוסד העיקרי בתוך גופים אלה היה "הסוכנות היהודית", נציגתה של ההסתדרות הציונית העולמית וגופים לא ציוניים מחוץ לארץ שאיחדה את המפלגות הציוניות בארץ . ההנהלה הציונית הייתה למעשה הנהלת הסוכנות. בידיה הופקדה המשימה לבניין הבית הלאומי ולטיפול בכל נושא הנלווה לבניית הארץ. בשנות המלחמה, שימש בן גוריון כיושב ראש הנהלת הסוכנות. ארבעה מחברי ההנהלה היו חברי מפא"י (בן גוריון, שרתוק, דובקין וקפלן), ומתוקף כך השפעתה הגדולה של מפא"י על הנהלת הסוכנות, ושאר החברים מן הציונים הכלליים ומהמזרחי וכך למעשה הורכבה הנהלת הסוכנות מקואליציית גושי העבודה והמרכז בהסתדרות הציונית.

בשנים שקדמו למלחמה, הישוב היהודי התמודד עם מספר אירועים כגון: המרד הערבי שהתחולל בשנים 1936-1939, הויכוח על החלוקה כנגזרת מועדת פיל ו"הספר הלבן" ממאי 1939. אירועים אלה, היה בהם מן חישול היישוב ומוסדותיו מחד גיסא, ומפנה במדיניות הבריטים ככניעה ללחץ הערבי וכתוצאה מכך שינוי משמעותי בהכרה בצורך להקמת בית ליהודים בארץ מאידך גיסא. כתוצאה מהמצב המתואר התפלג היישוב בדעותיו לשתי דעות מרכזיות; האחת – תמיכה ב"מאבק אקטיבי" ישיר בבריטים על מנת לשנות את גישתם, והשניה – תמיכה ב"מאבק קונסטרוקטיבי" שמשמעו היה פיתוח היישוב תוך הימנעות מסכסוך . פרוץ המלחמה הביא עמו זעזוע שהשפיע על הימנעות הערבים מפגיעה ביישוב, הדעות השונות ביישוב אוזנו והייתה תמימות דעים באשר לתמיכה בבריטים במלחמה מתוך רצון ושאיפה לסיוע ליהודי אירופה ולהשיג יתרון מחודש בדבר הצורך להקמת בית יהודי.

כשלושה רבעים מהעולים לארץ מאז מלחמת העולם הראשונה היו מאירופה, כאשר 90% מאלה היו מפולין. הגיל הממוצע של אוכלוסיית המדינה היה צעיר מהמקובל ובנוסף האוכלוסייה הייתה מאוד מגוונת.

בתוך כך פרצה מלחמת העולם השניה והיציאה להשמדה המונית נגד עם שהיה באחד מרגעי השפל שלו  בהיבט הליכודי והן ביכולת ההגנה שלו, בעוד שהעולם החופשי, ובעיקר ארצות הברית, טרם הפכו לכוח מדיני בעל השפעה בינלאומית.

הידיעות על מצבם של יהודי אירופה בשנים 1942 - 1943

בניסיון לסכם את קליטת הידיעות בארץ בדבר מצבם של יהודי אירופה עד שנת 1942, ניתן לומר כי הגיעו ארצה ידיעות רבות על הנעשה בשטחי הכיבוש הגרמני באירופה, בעיקר בפולין. ידיעות אשר הגיעו לידי הנהלת הסוכנות, ואולם לא היה בהם כדי לגרום לתחושה של "משהו חריג", בקרב היישוב, וכמובן לא של תוכנית מרחיקת לכת המכוונת נגד היהדות . תחושה זאת שררה, אפוא, גם במחצית השניה של 1941 וניתן לומר כי תחושת הניתוק המשיכה להתקיים. הדבר בא לידי ביטוי באי קיום דיונים ארוכים בנושא, ובמרכז מפא"י הנושא לא נדון כלל בין אוגוסט לדצמבר  1941. יחד עם זאת, שנת 1941 מוזכרת כשנה בא החלה להצטייר תמונת המצב ובד בבד התקווה כי תמונת מצב עגומה זו, מוגזמת. ראשית המפנה מיוחס לתחילת שנת 1942, בה פורסמה בלונדון איגרתו של שר החוץ הסובייטי, מולוטוב, על פשעי הנאצים תוך דגש על הפשעים המבוצעים כנגד היהודים. המגמה נמשכה בסיפורה של מניה שוחט למרכז מפא"י אודות צילומים קשים שראתה ושל "כל ההשמדה של היהודים" (כדבריה).

כפועל יוצא מידיעות אלה ומאחרות, התפרסמו בעיתוני הארץ ידיעות רבות אודות מצב היהודים תחת השלטון הנאצי ובאלה היה כדי לעורר את הצורך בביצוע הערכת מצב ומציאת הדרך לעזרה . חשוב לציין כי יש לקחת בספק את תמונת המצב כפי שנראתה על ידי הנהגת היישוב שהרי בשנת 1941 עלתה בריטניה על מסרים מוצפנים של הגרמנים, בדבר רצח יהודים ברוסיה, וממחקרים בנושא  עולה כי לא הי די בכך בשביל לאפשר לבעלות הברית תמונת מצב אמיתית בדבר המצב בו היו נתונים היהודים. מכאן ניתן ללמוד כי תמונת המצב כפי שנצטיירה בפני הנהגת היישוב בארץ ישראל, הייתה לא ברורה ומעורפלת, אף היא, ומבוססת על שמועות והשערות בלבד .

בפברואר 1942 הוטבעה, על ידי צוללת סובייטית, האוניה סטרומה  בים השחור, וזאת לאחר ביצוע מאמצים כבירים על ידי הסוכנות על מנת להכניס את הפליטים שעל סיפונה ארצה. הטביעה זעזעה את היישוב והמחישה את המצב הרע בו שרויים יהודי אירופה. אירוע זה השפיע באופן ממשי והביא לביצוע מעשים בפועל בקרב הגורמים השונים ביישוב, כגון: עריכת עצרות ומחאות, חיבור תפילה מיוחדת, ישיבות ארוכות של הנהלת הסוכנות, הועד הפועל של ההסתדרות ומרכז מפא"י וכדומה. בכל אלה נטלה גולדה מאיר חלק נכבד: הביעה דעתה נחרצות בדבר הצורך בהצלה תוך מתן דגש על זירוז ההיבט הכלכלי, גיוס היישוב ורתימתו לסיוע, לעזרה ולהצלה; וכמובן גיוס העם היהודי בתפוצות למשימה. גולדה מאיר הייתה מבין חברי מרכז מפא"י שהוזמנה לקחת חלק בשיחות הממושכות שהתקיימו עם פליטים שהגיעו ארצה . גולדה מאיר עשתה כל מאמץ על מנת להיות מעורבת בקליטת הידיעות ובתהליכים שגובשו – דוגמה לכך היא התרעמותה על דובקין , על כך שלא שותפה בדבר פליטי פולין בברית המועצות .  
הודעת הסוכנות מסוף נובמבר 1942 הייתה הראשונה בה אימתה הנהלת הסוכנות את נכונות הידיעות והכריזה כי מדובר בהשמדה שיטתית ומחושבת . 

כעבור זמן קצר, ב- 17 דצמבר 1942, פורסמה בכלי התקשורת במערב הודעה משותפת של בעלות הברית שהוקיעה את השמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים. 

אם לסכם את שנת 1942, ניתן לומר כי בשנה זו הפכה ההשמדה לעובדה ידועה ומאומתת בעולם, דבר הבא ליידי ביטוי בעיתונות, בעיקר היהודית, ובעיקר בחודשיה הראשונים של שנת 1943 . 

משנת 1943, לאחר הפרסום של בעלות הברית, התאפשרה הגעת חומר רב יותר אודות ההשמדה, שכן הצנזורה הבריטית הרפתה ידיה מעניין זה. שליחים רבים נשלחו מהיישוב, שפיתחו דרכי תקשורת עם אירופה הכבושה, והעבירו ארצה ידיעות נוספות ועדכניות . 

ניתן להבחין בשינוי שחל ביישוב בדבר הבנת המצב והערכתו, דבר שבהכרח השפיע על ההלצה, לפי התמורות שחלו ביחס למילים "שואה" והשמדה"; 1938 - ליל הבדולח, מילים אלו נתפסו כהתעללות, מאסרים והרג של עשרות. ב- 1940 – גטאות, רעב, צפיפות, מחלות והרג של מאות. ב- 1941 – מנוסת המונים חסרי כל מזרחה ורק מ- 1942 ביטאו הרג המונים שיטתי . 

ניתן לסכם ולטעון כי את הנושא של הבנת השואה יש לבחון במישור המדיני – לאומי, אך יחד עם זאת במישור הנפשי וההכרתי שהרי הרגש וההגיון לאו דווקא יכולים לקלוט ולהבין את השואה כתופעה . בספר "חיי" כתבה גולדה מאיר: "במובן ידוע, אני מניחה, יש לזקוף זאת לזכותם של אנשים הגונים ורגילים, שלא יכלו להאמין, שאי פעם תתרחש רעה איומה שכזאת".
   
היישוב העברי בארץ ישראל – התגובה הציבורית המאורגנת של היישוב לשואה

ב- 22 לנובמבר 1942 התכנסה הנהלת הסוכנות כדי לדון בידיעות על ההשמדה ועל המשתמע מהן, תוך מתן דגש על האופן בו צריך להביא לביטוי ציבורי את הזעזוע שפקד את היישוב . בישיבה זו עלו מספר הצעות, שעוררו תמיכה בקרב חלק מהנוכחים ובד בבד התנגדות של אחרים. יום לאחר מכן, ה- 23 נובמבר 1942, התפרסמה בעיתונות הודעתה של הנהלת הסוכנות על ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה . הנהלת הועד הלאומי, בתמיכת הנהלת הסוכנות, הכריזה על שלושה ימים של "אזעקה מחאה וקריאה" . שלושה ימים אלה היו מיוחדים במינם בהופכם להפגנה ספונטנית של אחדות עד כי ניתן לומר שהם היוו "קו מפריד" בתודעת היישוב . ערב ועידת ברמודה, פתחה הנהלת הועד הלאומי בהכנות לכינוס יישובי נוסף, בהתאם להחלטת הסוכנות. דוד רמז  וגולדה מאיר הציעו לוועד הלאומי פעולה שתחרוג מהכינוסים היישוביים ואספות הנבחרים השגרתיים. המלצתם הייתה לבצע החתמה של כלל היישוב על גילוי דעת שתפרסם אספת הנבחרים. החתמה זו יועדה להיות בממדים גדולים, כך שהמוסדות ישביתו פעולתם במשך יומיים וכך תושג המטרה של הכנסת אווירת עשייה במקום אווירת חוסר אונים מחד גיסא, והנחלת הרגשה לציבור, שהמנהיגים חשים בכאבם, מאידך גיסא. גולדה אף קיוותה שאפשר יהיה לבצע את ההחתמה בארצות הברית, אנגליה ודרום אפריקה, בין יהודים ולא יהודים, כך שבסופו של דבר ייאספו כשניים עד שלושה מיליון חתימות – דבר שללא ספק יהווה מכבש לחצים על בעלות הברית . בפועל, ההתנגדות של רוב חברי הנהלת הסוכנות וחלק מחברי הנהלת הועד הלאומי, מנעה את קיום ההחתמה ההמונית ורק לאור לחץ של דוד רמז מונתה ועדה לבדיקת ייתכנות ההחתמה. בפועל החלה ועידת ברמודה , ללא אירוע ציבורי בקרב היישוב. כידוע, ועידת ברמודה שהסתימה שבוע לאחר מכן, אכזבה קשות את היישוב שהרי הועידה דחתה את כל דרישות היישוב שהוגשו לה. גולדה מאיר אמרה באסיפת הנבחרים : "מה אנחנו רוצים מהגויים, אם היישוב היהודי טרם הרעיש עולמות" ? 
עוד הוצע בהנהלת הסוכנות לשלוח נציגים למדינות שונות – נציגים שיהיו מצוידים בחומר מתאים. בן גוריון  התנגד ורצה לקיים בארץ ישראל כינוס ציוני, שידון בסכנה הצפויה ליהדות אירופה. הסיכום בפועל היה – לשלוח נציגים לחו"ל ובמקביל לטפל בהצעת בן גוריון. מכאן התפתחו קשיים פנימיים בשאלה – מי ייסע? מרכז מפא"י תמך בשליחת ברל כצנלסון או גולדה מאיר בעוד שאנשי המזרחי רצו לשלוח את הרב מאיר ברלין , . כך ניתן להסיק מתמצית הדברים מתוך הפרוטוקול של ישיבת המרכז מיום ה- 30/11/42, כי בן גוריון מעלה דרכים לקידום נושא ההצלה, אחריו א. דובקין שטוען כי המאמצים שנעשו עד כה בתחום ההצלה הם בגדר הצעות בלבד ויש חובה לבצע מעשים קונקרטים ומעשיים יותר – משמע לשלוח נציגים ללונדון ולאמריקה למטרת קידום האינטרסים בנושא ההצלה מהשטח ולא באמצעות הטלגרף והעברת אינפורמציה בלבד. דובקין אף מעלה את שמם של ב. כצנלסון וגולדה מאיר שהיו בעלי  ויזות לאמריקה כשליחים פוטנציאלים למימוש השליחות. א. קפלן , ל. שקולניק, א. גולומב, אף הם תמכו בהצעה לשלוח נציגים לאמריקה ולפיכך, להלן סיכום הישיבה; 1) "לשלוח אדם מיוחד לפולניה, שיתראה עם יהודים, יספר להם, ישמע מפיהם על הנעשה ויודיע לנו על כך". 2) "הכרחי שגולדה תסע מיד לאמריקה" . ישיבה זו למעשה ממחישה את המעמד הבין לאומי שהיה לגולדה מאיר, אם בהשפעתה כלפי חוץ ואם בדרך בה נתפסה בעיני מרכז מפא"י בפרט וביישוב בכלל.

בינתיים דעת הקהל היהודית בוושינגטון ובלונדון סערה עקב הגעת הידיעות בדבר ההשמדה ההמונית, ואלה לחצו על הממשלות לעשות מעשה למען הצלת היהודים. ב- 17 דצמבר 1942 קרא שר החוץ הבריטי  הצהרה בפרלמנט בדבר ההשמדה, הצהרה שגררה ממשלות רבות להצטרף לגינוי. בארץ ישראל ראו בהצהרה זו הצלחה של שלושת ימי האבל.

סמוך להצהרה הגיעו לארץ ידיעות בדבר החלטתו של הימלר לחסל את שארית יהודי פולין עד ה- 1 בינואר 1943, ומכאן היה ברור כי הזמן קצר למדיי. התגובה המיידית הייתה של הועד הלאומי, יד אחת עם הנהלת הסוכנות, והוחלט על 30 ימי אבל  מתוך כוונה שכפי שצלחו שלושת ימי האבל, כך יתרמו ימי האבל המתוכננים על מנת לסייע לנותרים בחיים.

הצלה על ידי יהודים וניסיונות היהודים לביצוע משא ומתן עם הנאצים

בשנת 1940 שררה בריטניה במצב מעורער ברחבי המזרח התיכון וכל התנהגות או תגובה שהייתה שונה ממדיניות "הספר הלבן", שמשמעו – דאגה לערביי ארץ ישראל והטיית הכף לטובתם, הייתה פסולה. בתוך כך – העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. הסוכנות, לעומת זאת, הייתה מוכנה לשתף פעולה עם הבריטים בהבאת עולים ולאו דווקא לארץ ישראל, אלא לכל מקום ברחבי האימפריה הבריטית – וכל הפעולות הנ"ל תחת הכותרת של הצלה . הבריטים, מצידם, לא הסכימו לכך וראו בצעד זה שיתוף פעולה בין היהודים לגיסטפו ומעצם כך – חבלה בבריטניה ובמזרח התיכון. המצב גרר עמו חילוקי דעות בקרב היישוב היהודי - היו שטענו כי יש להגיע ליידי פתרון אסטרטגי עם הבריטים, בעוד שאחרים טענו שיש להעלות את מספר היהודים בארץ ישראל, גם אם מדובר במספר זעום, בכל הזדמנות ובכל דרך אפשרית . בפועל, "דריאן" הייתה האונייה האחרונה  עד לתקופת שלהי המלחמה .

דוגמה להצלה על ידי יהודים, או במקרה כפי שיוצג להלן, ביוזמה יהודית, היא פרשת ניסיונות ההצלה מליטא. לליטא הגיעו בראשית המלחמה 14 אלף פליטים, בעיקר אברכים, רבנים, בני נוער ועם אלה אנשים מוכרים ומפורסמים. השאלה העיקרית שהעסיקה את ההנהגה של פליטים אלה הייתה כיצד לעלות לארץ. ביוני 1940 כבשו הסובייטים את ליטא וכך נסתם פתח היציאה של אלה . ליהודים אושר להיכנס לקוראסאו, אך אלה נדרשו לעבור דרך רוסיה, שאישרה דרכה מעבר ובלבד שהיעד הסופי הוא יפאן. יפאן אישרה כניסה לתחומיה להתיישבות זמנית בלבד, ובתנאי שישנו יעד סופי אחר. עקב כך הופנתה בקשה ליפאן לאשר כניסת יהודים לשטחה ומשזו התמהמה מלהשיב, בשלב קריטי שהרי קונסוליית יפאן בקובנה יועדה להיסגר באוגוסט, פנו היהודים לקונסול יפאן בקובנה, סמפו סוגיהארה הבהירו לו את תמונת המצב וביקשו את סיועו. משלב זה החל הקונסול, לחלק אשרות כניסה ליפאן, יום לאחר הגעת הנחיה מטעם יפאן האוסרת על המשכת חלוקת אשרות הכניסה. סמפו סוגיהארה הבין שהוא מציל חיי אדם והמשיך ככל שיכל ובפועל ניפק כ- 3000 אשרות. בשלב מאוחר יותר הועמד לדין, פוטר ונפטר לאחר שנים אחדות. בסיכומו של דבר, בין בשל עזרה יהודית עצמית ובין בזכות עזרת הקונסול היפאני ועוזרו הגרמני, ניצלו 3500 יהודים כאשר 2400 מהם הגיעו ליפאן ו- 1100 הגיעו לבסוף לארץ ישראל. גם במקרה זה תמיכת היישוב ניכרה אם כי כתמיכה מרחוק, תוך הרצת מכתבים ומברקים ופניות רבות לשר החוץ הבריטי .

מעבר לדוגמות שהועלו, עוסק י' באואר  בשאלת ההצלה על ידי משא ומתן והאם היה רצון נאצי לויתור על רצח היהודים למען גירושם. לשם כך חשוב לזכור כי מדיניות הרצח ההמוני התחילה בהדרגה משנת 1933 והחלטה מפורשת בנושא לא התקבלה לפני דצמבר 1940 – מרץ 1941. הרצח ההמוני החל בפועל עם פלישת גרמניה לרוסיה ביוני 1941. עד לתאריכים אלה, ניתן לציין את חלון הזמנים של השנים 1933 – 1938 כשנים בהן הייתה מגמה גרמנית לעידוד הגירת היהודים משטחה. מהשנים 1938 – 1940 המדיניות שונתה להגירה בכפייה תוך החרמת רכוש. לאחר סיפוח אוסטריה , נקלעו 200 אלף יהודים נוספים ברשת הנאצית. 

בחודש יולי, אותה שנה, התקיימה ועידת אוויאן ביוזמתו של רוזוולט . ועידת אוויאן  לא פתרה את בעיית היהודים אף שהחליטה על הקמת ה- I.G.C.R (הוועדה הבין ממשלתית לפליטים) בראשות ראבלי (Rubllee). ראבלי ניסה לשכנע את הנאצים להניח ליהודים להגר עם חלק מרכושם, על מנת שיהיו אטרקטיבים לקליטה במדינות אחרות. בגרמניה היו חילוקי דעות ושאכט  גיבש המלצה לשחרור 150 אלף צעירים יהודיים עם רבע מהונם. לאלו יצטרפו 250 אלף ילדים והוריהם, בשלב מאוחר יותר. 250 האלף שנשארו, תוכננו להתקיים משלשת רבעי ההון שנשאר בגרמניה . שאכט אומנם התפטר, אך גרינג, מחליפו, קיבל קווי התוכנית וזו אושרה באותה שנה על ידי היטלר.

באותה שנה הוקם "המשרד המרכזי להגירת יהודים" בראשותו של גרינג, אך בפועל הופעל על ידי היידריך וה- ,S.S בדרך נבזית, תוך כדי גניבת ציוד וגירוש יהודים. המדיניות הנאצית הייתה: אם ניתן לגרש היהודים למדינות אחרות – מה טוב, אם לאו היהודים יגורשו בכוח. תוכנית שאכט הייתה תלויה בקרן בינלאומית שמטרתה יישוב היהודים בארץ היעד. רזוולט ויהודי ארצות הברית לא הצליחו לגייס קרן זו. גם לאחר גיוס כסף על ידי ארצות הברית ובריטניה, לא נמצאה מדינה שהייתה מוכנה לקבל את היהודים תחת חסותה, בטוענה הרווחת כי כבר מולאו כל מכסות הקליטה האפשריות. בספטמבר 1939, פרצה המלחמה, כך שבפועל לא התממשה התוכנית. חיפוש אחר המניעים שגרמו לכישלון התוכנית מעלה מספר אפשרויות: ראשית, ייתכן כי שאלת היהודים לא הטרידה את מנהיגי המערב וכפועל יוצא מכך תהליכי קבלת ההחלטות לא התחשבו בצורכי היהודים. שנית, המשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית, כך שהכספים שנאספו בג'וינט הספיקו למימוש פחות מעשירית מהתוכנית. ביולי 1941 הוחלט על מניעה מוחלטת של יציאת יהודים משטחים שבשליטה גרמנית.

ניסיון משא ומתן נוסף היה של גיזי פליישמן  וויסמאנדל  מול איש ה- S.S דיטר ויסליצני, לפיו יקבל ויסליצני 50 אלף פראנק, ובתמורה יפסיק השילוחים של יהודי סלובאקיה לפולין . ויסליצני נימק את עיכוב השילוחים בכך שהסלובקים ביקשו ממנו שהיהודים יישארו כי אלה חיונים לעבודה. בפועל, אכן נעצרו השילוחים לזמן רב, לאחר קבלת חצי הסכום, ועם עיכוב התשלום השני, יצאה רכבת אחת. משהגיע התשלום, נפסקו השילוחים עד 1944. ייתכן כי מלבד הכסף היו סיבות נוספות ל"הצלחה", אך אין ספק כי הכסף הוא המרכיב המרכזי בפרשה זו. וויסמאנדל הגדיל לעשות ופנה לויסליצני ושאל מה יהיה מחיר הפסקת השילוחים באירופה כולה. להפתעתו, ברלין לא פסלה את ההצעה – ודרשה סכום של שני מליון דולר בכפוף לכך מדובר על אירופה כולה, למעט גרמניה, אוסטריה ופולין. ספקנות הגורמים המעורבים בדבר אמינות מימוש ההסכם ואי איסוף הכסף הנדרש – מנעו את ביצועו. כשנאסף הכסף, בשלב מאוחר יותר, כבר היה מאוחר. "תוכנית אירופה" הוצגה להימלר. ב- 19 במרץ 1944 נכבשה הונגריה ובה 800 אלף יהודים. המשא ומתן על "תוכנית אירופה" המשיך מול ויסלצני כאשר נציגי היהודים היו קסטנר ויואל בראנד. 

ניתן לסכם ולומר שהייתה נכונות נאצית לשחרר יהודים ומדובר על הצלת 600 אלף יהודים מארצות מרכז אירופה – נכונות שלא הגיע ליידי מימוש. את האמביוולנטיות הנאצית ואת ההסכמה המפתיעה הזו לשחרור יהודים ניתן להסביר בכך שבראיית הנאצים יש יתרון לגירוש היהודים, שהרי השתכנותם של היהודים בארצות האויב, רק תועיל לגרמניה.

זאב ז'בוטינסקי – תוכנית ה"אבוקציה" ובעיית צפיית השואה

על אף שזאב ז'בוטינסקי לא פעל בתקופה בה אתמקד במחקר זה, ועל אף שאינו קשור למאמצים של גולדה מאיר להצלת יהודים, אני מוצא לנכון לשלבו, כחלק מניסיונות היישוב להצלה ויותר מכך – כמייצג את בעיית צפיית השואה וכפועל יוצא מכך, הניסיונות שנעשו בפועל. 

שאלת צפיית השואה, מתעוררת כבר בשנות ה- 30. חסידיו של ז'בוטינסקי טוענים כי האחרון זיהה את המצב בו מצויים יהודי אירופה ואת עתידם. כבר בשנת 1932, הציע ז'בוטינסקי תוכנית שמטרתה להביא לארץ המוני יהודים מאירופה ובשנת 1935 אף השתמש במונח – "אבוקציה" . בשנת 1938, התקבלה תוכנית זאת באופן רשמי על ידי הצעת חוק , . בתוכניתו ציין כי יש כ- 3-4 מיליון יהודים המשוועים להצלה . תוכנית זו נקשרה לתוכנית העשור, לפיה תוך 10 שנים יהיה רוב יהודי בארץ ישראל – רוב על פני הערבים. כמובן שגם הוצאה לפועל של התוכנית – הייתה בגדר עיכוב, שהרי תוכננה ל – 1938 – 1948, אם כי בדיעבד, העיכוב השתלם. שאלה נוספת שעלתה בתקופה זו הייתה שאלת המועמדים לעלייה לארץ ישראל . לפי ז'בוטינסקי, ארץ ישראל בנויה לקלוט שכבת נבחרים. העדפה הייתה לבני 23 – 37 עם הכשרה מתאימה להגשמה הציונית . יחד עם זאת, התוכנית "התאימה את עצמה למצב" שהרי עם קבלת הידיעות בדבר החמרת היחס כלפי היהודים בשנים 1938 – 1939, תוכנית זו קיבלה נופך אחר לפיו יש משמעות לסייע ליהודים המצויים בסכנה, ללא קשר לגילם .

שאלה חשובה היא שאלת הפוטנציאל למימוש תוכנית זו או שמא הייתה בלתי הגיונית. ראשית, חשוב לציין כי ז'בוטינסקי רצה להעלות לארץ ישראל את יהודי גרמניה לשם השגת יעדי "תוכנית העשור" ופחות מתוך מגמת הצלה. ז'בוטינסקי אף ניתקל בהתנגדות ממספר מדינות ושינה את התוכנית למצב בו תוכנן להביא ארצה כ- 200000 מגרמניה – פעולה או דרך חשיבה הממחישה את אי קריאת המצב נכונה. 

ניתן לסכם ולומר כי התוכנית לא יצאה לפועל, אם כי זאב ז'בוטינסקי היה אחראי לעלייתם של רבבות רבות בדרך לגאלית ובלתי לגאלית.

פרק ג' - עמדותיה של גולגה מאיר (מאירסון) בדבר הצלת יהודי אירופה

עמדותיה של גולדה מאיר בנושא תקציב להצלה ( בדיונים על הקצבת כספים להצלה)

גולדה מאיר נטלה חלק פעיל במיוחד בכל הקשור לגיוס כספים למטרת הצלה מתוך הבנה כי בכסף טמונה היכולת להציל חלק מיהודי אירופה, אם על ידי פדיונם ואם על ידי הכנסתם לארץ ישראל, על אף ההגבלה הבריטית - שנבעה מהספר הלבן: "יש בטלגרמה זו קריאה אחרונה לעזרה מהירה בשלוש צורות: חילופין, העברת כסף, הצלה. בידינו לעשות במישרין רק דבר אחד: להעביר מיד כספים…" . ביסוס לכך היא העובדה שגולדה נמנתה על האנשים שנאמו בערבי תרומה  על מנת לספר על הצורך בכספים. גולדה מאיר לא השלימה עם זה שהיישוב, פועלים ועשירים כאחד, לא נרתם למטרת איסוף הכספים להצלה: "…לעומת זאת, לא השלמתי ואינני משלימה עם האמירה, שאי אפשר להתגבר גם על הפועלים וגם על אותם עשירים. אני בטוחה שעל ידי טיפול נמרץ של חבר המזכירות בעזרת עוד חברים, אשר יקבלו על עצמם במשך שבועיים או חודש ימים לעבור על סל מקומות העבודה שאינם ממלאים את חובתם למגבית…" . ועדת המגבית קבעה לעצמה ליעד, איסוף סכום של 100,000 – 120,000 לא"י. 

כאשר הגיעו במרץ 1943 ידיעות על התארגנות מרד בגטו וארשה, העלתה גולדה הצעה שהתקבלה, לשלוח מייד כסף, ולאסוף כספים נוספים . 

בתחילת פברואר 1943 הגיע ארצה מנחם בדר  וטען: "באתי להודיעכם, שידינו ריקות, ודרוש כסף לנסות ולקנות בו תחנות הפוגה כלשהן ואחינו הכושלים במרוצם הנואש עם הזמן הדורס ועם המוות הקוצר". עוד אמר מנחם בדר כי השעה דוחקת ושהשיקול שמא תאבדנה כמה עשרות אלפי לירות מהו לעומת יהדות אירופה "המוטלת על קרן הראם" . בעקבות דבריו החליטה מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות לעשות ניסיון נוסף על מנת להניע את הנהלת הסוכנות לפעולה באמצעות התראה, תוף תביעה ממנה להקציב מיד 250,000 לא"י להצלה. לשם כך נבחרה ועדה כאשר גולדה מאיר מונתה כמרכזת הועדה . הועדה עם הקמתה הקדישה שבוע לניהול משא ומתן, עם הסוכנות ועם מגבית ההתגייסות, לגייס כספים בתוך המשק ההסתדרותי "כדי להוציא את זה פשוט מהמצב, שאין יודעים מדוע שום דבר אינו יוצא לפועל". דברים אלה, ובתוכם מתיחת הביקורת על הנהלת הסוכנות, מדגישים את ההגעה של הנהגת היישוב לקצה גבול סבלנותם. ועדה  זו נחלה הצלחה, למרות שהפיקוח עליה מצד מגבית ההתגייסות הצר את צעדיה, ולטענת גולדה, לא אפשר גישה חופשית לעשירים.

מקרה נוסף בו בלטה גולדה מאיר והעלתה את נושא ההצלה ובעיקר את הצורך בהבנת מהות ההצלה הוא כאשר מזכירות הועד הפועל החליטה לדרוש מן הסוכנות להקציב 50,000 – 60,000 לא"י לפעולות הצלה, זאת על ידי העלאת התשלום הקבוע של כל שכיר למגבית ההתגייסות מ- 4% ל – 5%, או לפחות ל- 4.5%, או על ידי הוספת גרוש למס אחיד. גולדה מאיר, ביחד עם רמז,  נזעקו למשמע ההצעה, שהרי זו עמדה בניגוד מוחלט לכאב ולהזדהות, שחש היישוב עקב הטרגדיה הפוקדת את עמו בוארשה, וטענו: "התשובה שלנו למורדים תהיה חצי אחוז?!", "חצי אחוז לעניין ההצלה זוהי בושה!", "זה לא עניין לגרושים או למס אחיד!". לפיכך, תבעו גולדה ורמז מגבית נפרדת לנושא ההצלה. לאחר ויכוח הושגה פשרה לפיה, יש לתרום יום עבודה אחד "לעידוד המרד והמתגוננים" , , ולהעלות את ארבעת האחוזים לארבעה וחצי אחוזים לפועלים, ולחמישה אחוזים לבעלי התעשייה. "יש לי הכרה ברורה שיכולנו לעשות את עניין ההצלה לעניין גדול ויש לי הרגשה של בושה עמוקה שאני חושבת איך עבר השבוע הזה, השבוע של ועידת ברמודה. אמנם כן, לא היו לנו אשליות בנוגע לועידה זו, לא התכוננו לנצח בה, אבל חשבנו ורצינו שהיישוב יחיה את השבוע הזה, יגיב על ברמודה ולא כן היה – יום יום נתקבלו טלגרמות על מהלך ועידת ברמודה  והחיים כאן נמשכו כאילו לא קרה כלום" . בועידת ברמודה לא התקבלה אף אחת מן ההצעות שהגישה הנהלת הסוכנות. גולדה המאוכזבת הטילה חלק מן האשמה על חוסר הפעולה של מוסדות היישוב. בישיבת הועד הפועל הציוני שדנה בעניין התגובה על ועידת ברמודה, תקפה גולדה בחריפות את שליחי מפלגתה בוועד הלאומי . יתרה מזאת התקבלו דברי גולדה, שההסתדרות היא חלק מן המפעל הכולל של הישוב להצלה, ואסור שיווצר הרושם כאילו היא אוספת כספים לעצמה.

גולדה מאיר אף תמכה בשיגור נציגים למדינות השונות למטרת איסוף כספים להצלה: "אני תומכת בהצעת דובקין, שיקום איש וייסע לאמריקה על מנת להתמסר חודשיים שלושה אך ורק לגיוס כספים למען ההצלה . 

מתוך המקורות השונים, ניתן לזהות כי מוטיב, החוזר על עצמו רבות, הוא אכזבתה של גולדה מאיר מקצב ההתנהלות של מאמצי ההצלה ומהיקפם, בעיקר בתחום הכספי. לראייה, בראשית מאי 1943, ערכה ההסתדרות כינוס גדול של פועלים ובו עלה הפער בין קצב ההשמדה לבין הישגי ההצלה והחובה של סיוע לאחים בגולה. במהלך הכנס הוכרז על שבוע תרומה, במהלכו יתרום כל אחד שכר יום עבודה. מארגני הכנס, ובייחוד גולדה, התאכזבו מהכנס הואיל ולא נכח בו אף גורם מהסוכנות ולטענת גולדה, ציבור הפועלים לא עמד בציפיות שהרי אלה היו משתמטים ומתמקחים על גובה התרומה. בסך הכל נאספו 27000 לא"י, שהיו כשלושה רבעים מהסכום הצפוי . היו שטענו כי היה צורך בפעילות הסברה טובה יותר, להם השיבה גולדה כי נושא זה כלל אינו טעון הסברה שהרי תגובת ציבור הפועלים צריכה להיות "אנושית ואינסטינקטיבית" . את היחס של הציבור, שלא סייע, ואת יחס הנהלת הסוכנות סיכמה גולדה כך: "מאז התקופה שהתחלנו מרגישים שאפשר לעשות דבר מה בענייני הצלה – ישנה איזו אי הבנה טרגית מצד החברים בהנהלת הסוכנות…לא מחוסר להט או רצון – זו אי-הבנה". דבריה כוונו בעיקר לבן גוריון, שרתוק  וקפלן, חברי מפא"י בהנהלה. 

הניסיונות להצלה של גולדה מאיר באו ליידי ביטוי בשכנוע נשיאות המגבית, כחלק מהניסיון לאיסוף 250,000 לא"י. גולדה טענה בפניהם שהישוב מזועזע, ואינו עני כמקודם ושהעוסקים בהצלה הגיעו למסקנה  כי קיימת אפשרות טובה יותר לסייע למהלך ההצלה ושכל עזרה היא בגדר הצלה.

שאול מאירוב הגיע מקושטא לספר על האווירה וטען "שמה שאפשר לעשות היום אי אפשר לעשות מחר" ודרש 100,000 לא"י על מנת לצייד את "המתכוננים להגן על עצמם". בקשתו התקבלה פה אחד בעיקר לאור לחצה של גולדה, שכאמור עמדה בראש ועד ההסתדרות לגיוס כספים להצלה, וראתה עצמה מחויבת לכך שההסתדרות תסייע.

חשוב לציין כי את פועלה של גולדה מאיר בנושא ההצלה, העריכו כבר בו בעת. דוגמה לכך היא בתקופת החלת המגבית המיוחדת שנקראה "הישוב להצלה" , באמצעותה נאספו כ- 200,000 לא"י. לכינוס שפתח את המגבית לא הגיע כמעט אף חבר הנהלת הסוכנות למעט גולדה "שעשתה הרבה והייתה היחידה שאפשר היה לפנות אליה" .  
מאמציה של גולדה מאיר לאיסוף כספים למטרת ההצלה לא הופנו כלפי היישוב בלבד, אלא גם כלפי הקהילות היהודיות בעולם. כך לדוגמה, באוגוסט 1943, הגיע לארץ ד"ר יוסף (ג'ו) שוורץ, הממונה  על אירופה מטעם הג'וינט – נציג שחיכו לביקורו כארבע שנים. בפגישה עם הועד הלאומי הגן שוורץ על מדיניות ארגונו וטען כי אם הג'וינט היה פועל באופן לא חוקי, הוא היה מסכן את הפעילות החוקית המתנהלת בנושא. שוורץ שמע דברים קשים מפי חברי ועד ההצלה. גולדה מאיר טענה כי ביישוב יש הרגשה שארץ ישראל צריכה הייתה לסכן הרבה יותר כספים, ויחד עם זאת – "מתוך צל של תיקווה שלחנו חברים, עשינו את כל מה שאפשר לעשות, את האסור, את הבלתי אפשרי, את כל מה שכל אדם בעל הכרה צלולה היה חושב לאבסורד" ואילו היהדות בארצות הברית יכלה לעשות הרבה ולא עשתה, מתוך דאגה לעצמה. "בשביל יהודי העולם אין עכשיו לא חוקים ולא גבולות – יש רק חוק אחד: מיליוני יהודים נשמדים, וארצות גדולות וחזקות מחוקקות להן חוקים משלהן ואינן נוקפות אצבע כדי להציל את היהודים האלה. ואם אנחנו לא נעשה – אין מי שיעשה" .  בכל אופן, הדגישה גולדה מאיר את הערכתה לג'וינט אך יחד עם זאת עמדה על כך שלא יתכן כי הג'וינט יופיע בתור מציל העם היהודי, ולא ההסתדרות הציונית והישוב העברי בארץ ישראל . 

מאמצים רבים אף נעשו בקרב הקהילה היהודית במצרים, שעד לשנות ה- 40 לא הייתה בה הסתדרות ציונית מאורגנת ופעילה. לאחר מספר פעולות הסברה, שבאו בעקבות הבלבול וחוסר הארגון במצרים, שמנעו איסוף מגבית מאוחדת, הצליחו להגיע לשיא - הכנסות ממצרים – 140,000 לא"י. תרומה נכבדה זו הייתה תוצאה של זעזוע התושבים מתיאורי השליחים על המצב באירופה. גולדה מאיר אמרה: "יהודי מצריים, עם כל זרותם, נתנו עכשיו כסף לזירה, להצלה. איש לא חלם שאפשר יהיה לאסוף שם משהו" . 

לסיכום מאמציה ופעילותה הכלכלית של גולדה מאיר, בתוספת הפרקטיות שלה, היכולת המעשית והרצון העז להשגת כספים כפתרון מיידי להצלה, ברצוני להביא קטע מדבריה בישיבת מזכירות הועד הפועל ביום ה- 11 פברואר 1943: "…עלינו לבחור בועדה שתתחיל ממחר לעסוק בדבר אחד – גיוס 250,000 הלא"י של ההסתדרות, והם צריכים להיות בימים הקרובים ובמזומנים…הייתי רוצה שכעבור שבועיים יחזור בדר ויגיד לנו שנחוצים עוד סכומים גדולים ואני אציע שההסתדרות תיתן אותם. אל יהא לנו עיכוב כספי, ואל נטען אחד לשני כעבור שבוע מדוע לא עשינו זאת לפני שבוע. אני מוכנה להסכים לכל סכום אשר יידרש מאתנו…" .

גולדה מאיר כנציגת היישוב מחוץ לארץ בנושא ההצלה ועמדותיה המדיניות

את הפרק אודות פעילותה של גולדה מאיר כנציגת הישוב היהודי, בהיבט המדיני, ברצוני לפתוח דווקא במדיניות בן גוריון, שהיה שותף חשוב ומרכזי בקבלת המידע על המתרחש, והיה גורם חשוב בשיקול ובהכרעה. בן גוריון ניהל בעצמו את המשא ומתן על הקמת ועד ההצלה והשתתף בפולמוסים השונים, שהתפתחו בישוב סביב סוגיית הסיוע וההצלה. בן גוריון בעצמו התייחס למידע שהגיע באופן רציני ביותר, אך יחד עם זאת לא חזה את השואה. הפתרון שראה בן גוריון כמקיף ויסודי, טמון היה בפתרון מדיני דחוף ליהודי אירופה – היינו, מדינה שתחזיר ליהודים את השליטה על גורלם . אחרי שנודע על הרצח ההמוני באירופה, חידד בן גוריון את הצורך בעליה לארץ ישראל כאמצעי מרכזי להגשמת הציונות, אך לא אמצעי יחיד להצלת היהודים באירופה . בן גוריון ראה במקרים רבים, בשל יכולותיה האישיות וקשריה המדיניים, את גולדה מאיר כנציגת הישוב בכל הקשור להסברה בנושא ההצלה וכן כנציגה בועידות הצלה ובמשימות אחרות. להלן מספר דוגמות לפעילותה: ויכוחים רבים שעלו בתקופה זו בין הישוב העברי בארץ ישראל לבין הג'וינט, לא דנו רק בנושא ההצלה עצמה, אלא – מי מייצג את יהדות הגולה בפני השלטונות השונים, ובמי תראה יהדות הגולה עצמה, את מסייעיה. המצב הוחרף ובאביב – קיץ 1944 הוחלט על ידי הג'וינט לפתוח בקושטא בפעילות עצמאית, דבר שקומם את היישוב. חברי מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות החליטו להבהיר לג'וינט שיתנהל מולו מאבק בארצות הברית ולשם כך הוחלט לשגר את גולדה מאיר ואליהו דובקין לארצות הברית.

יתרה מזאת, לאור הודאתו של משה שרתוק (שרת), שהנהלת הסוכנות אינה שולטת במצב העניינים בקושטא, לאחר ביקורו במקום, הוחלט על שיגור אישיות שתהיה מקובלת על הכל, לקושטא על מנת להסדיר את היחסים בין השליחים ועל מנת לנהל פעילות מדינית לצורכי הצלה. גם במקרה זה הועלה שמה של גולדה מאיר כמועמדת המתאימה ביותר .

שילחים רבים מקושטא פנו להנהגת היישוב, בעיקר לאור הצלחת ביקורם של שרתוק וקפלן ותבעו "נוכחות זמנית" של חבר מרכזי בהנהגת הישוב, ולאו דווקא מהנהלת הסוכנות. פומרנץ ושינד, אף פנו לבן גוריון וביקשו את תמיכתו  לשיגורה של גולדה מאיר, במידה והיא לא תצא לארצות הברית לשם איסוף כספים .

תחת כותרת זו אציין גם את פעילותה של גולדה בפועל מול גורמי חוץ. מחשבותיה של גולדה מאיר התמקדו בהצלת שרידי השואה, תוך הבנה כי היכולות בפועל מצומצמות בשל חוסר האונים בו היה נתון הישוב. חוסר אונים זה בלט בפגישתה עם המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, מק פרסון. גולדה מספרת: "באתי אליו ואמרתי שאפשר להביא אלפי ילדים מהונגריה, ומה שנחוץ זו אוניה. הוא הסתכל בי כך, קצת בבוז: 'את לא יודעת שיש מלחמה ושכל האוניות נחוצות לנו למלחמה?' 'כן שמעתי שיש מלחמה. אבל אני רוצה לשאול אותך – לו אלה היו ילדים בריטיים, היית מוצא אוניה?' ואני תמיד אמרתי לזכותו שהוא לא שיקר ולא ענה…" .

ציטוט נוסף מדברי גולדה מאיר, ממחיש שוב את מדיניותה הברורה והחד משמעית בכל הקשור לתביעות ממדינות העולם וכמובן, מהיישוב עצמו: "…נכון שיש עכשיו סרטיפיקטים לחמשת אלפים ילד והילדים עוד אינם, אבל אנחנו דורשים עכשיו מכל העולם, שיתנו לנו לקלוט 50-100 אלף ילדים…צריך לעשות הכנות לקבלת חמשת אלפים, שיש תקווה שיגיעו בקרוב: וצריך להתכונן לקראת מספרים יותר גדולים…אני שואלת את עצמי: מה היינו דורשים מיהדות אחרת? אין לי ספק, שהיינו דורשים מיהדות אנגליה או אמריקה לקבל את הילדים ולא היה מתקבל על דעתנו שהם יעשו חשבונות. מבחינה זו איננו עניים מכל יהדות אחרת. ותשובתנו הראשונה צריכה להיות" נקבל את הילדים!" .

גולדה מאיר וגיוס היישוב

כאמור, גולדה מאיר הייתה אקטיביסטית ותכליתית בכל הקשור ליעדי ההצלה, ובין אלה הדגישה לא פעם את החובה המוטלת, בראש ובראשונה, על היישוב העברי. היא ראתה ביישוב היהודי בארץ ישראל את הראשון מבין שאר העולם הנדרש לקיים מאמץ רציני לקיום ההצלה: "…טענתי ואני טוענת: לא דרום אפריקה, לא אמריקה ולא מצריים – יש עתה בשביל פעולה זו די כספים בארץ ישראל. ועם כל הערכתי למגבית ההתגייסות אני מוכרחה לקבוע, שטרם עשינו את הניסיון הקל ביותר להגיע בארץ לכספים גדולים, לא באנו ליהודים לבקש חצי מיליון בבת אחת. וכל פעם שאנחנו מעתיקים את נקודת הכובד מהארץ לחוץ לארץ – יש בזה משום כשלון. אינני אומרת שלא צריך לפנות גם לאמריקה ולמקום אחר. אבל יש בארץ די כסף ויהודי ארץ ישראל אינם גרועים מיהודי אמריקה ומצריים" . עוד אמרה גולדה מאיר: "…ואמרתי לא פעם לחברים שיש לי אמונה מלאה, כי יכולנו להרים את מגבית ההצלה מבלי מאמצים מיוחדים. אם כל ביקורתי לגבי היישוב בכלל ולגבי חלקים מסוימים בתוך ציבור הפועלים, לא קיבלתי ולא אקבל שיישוב זה לא ייתן להצלת יהודים" . 

את פעילותה של גולדה מאיר בתחום זה ניתן לחלק לשני רבדים עיקריים: הראשון – מול הנהגת היישוב, במוסדות השונים - מול אלה הביעה לא פעם את מורת רוחה מהעובדה שלא נעשים מספיק מאמצים למימוש ההצלה. הרובד השני - אל מול תושבי היישוב עצמם, שגם מולם הביעה בהפגנות וכינוסים רבים את הצורך בתמיכתם. דוגמה לעמדותיה הנחרצות, כפי שהובאו בפני הנהגת היישוב והמוסדות השונים, ניתן למצוא בדבריה בישיבת הועד הפועל מיום ה- 7 מאי 1943 : "הכרחי שהכינוס מחר לא ייגמר רק בדיבורים. יש לדאוג שגם הדיבור יחיה מעלה את הציבור. אבל חשוב בעיקר שהכינוס ייגמר בהרגשה, שאת הניתן בידינו לעשות נעשהו במהירות ובצורה שהעניין ראוי להם…". דוגמה לעמדה כפי שהוצגה בפני תושבי היישוב קיימת בדבריה, כפי שהובאו בפני קהל המשתתפים בהפגנת הענק של פועלי ארץ ישראל למען הצלה: "החובה הראשונה מוטלת עלינו, על הישוב העברי, על ציבור העובדים, על המעטים שידעו ליצור כוח ממלכתי. ידענו תמיד: אין זכות קיום לנו, אין עתיד ואין ערך למפעלינו, אם בוניו לא יהיו אלה שיבואו מהגולה. עלינו לרכז את מחשבתנו באלה שלא הספקנו להעלותם…ואם עוד מכרסם הספק, אז יש אפשרות, ואפשרות זו מחייבת. למדינות הגדולות אין אוניות להציל יהודים, אבל ציבור העובדים בארץ ימצא לו אמצעים, כי את כל אשר לו הוא מעמיד לרשות הפעולה הזאת. כל פועל יהיה עתה נימוק נוסף למילוי חובתו למגבית ההתגייסות, באשר בה גם חלקו בהצלה" . בתוך כך דרשה גולדה מכל פועל, להרים שכר עבודה למטרת ההצלה.

עמדות ההצלה של גולדה מאיר, אם כן, היו ברורות וחד משמעיות, ובאו ליידי ביטוי גם בגישתה לנושא העלייה. במפא"י התגבש קונסנסוס, וגולדה נמנתה על מנסחיו שקבעו, שיש לזנוח את מבחן ההתאמה לעלייה ולנסות להעלות כל יהודי – לא מפני שהוא חלוץ או איכר, אלא משום "שהוא יהודי וחי בגטו" . כשהחלו להגיע לארץ ראשוני הניצולים ביולי 1944, עלתה על פני השטח שאלת היחס הרגשי והמעשי לפליטי השואה, אלא שלא הדחף הציוני והחלוצי הביאם לארץ. כשהתפרסם הדו"ח על תנאי חייהם הקשים במחנה נזעקה גולדה ודרשה פעולה מיידית וטענה: ש"בשום שטח אין אסון השגרה כמו בשטח ההצלה וקליטת יהודים", ו"כי לו העז משהו בחוץ לארץ להקים מחנות כאלה לפליטים יהודיים, היינו צועקים נגד כל העולם כולו", ותבעה שהמפלגה תטיל "גיוס חובה" לסייע לניצולים .

ועידת אוויאן – כנקודת מפנה בעמדותיה של גולדה 

לאחר השואה התבטאה גולדה מאיר: "שנאת הגויים מובטחת לנו בכל התנאים, כל זמן שנשארו יהודים בעולם" . קודם להתבטאות זו, פיתחה גולדה מאיר מרירות כלפי היחס לבעיית היהודים בעולם. יחסה של גולדה מאיר אל סיכויי קבלת העזרה מעמים אחרים נקבע כבר בוועידה הבינלאומית לענייני פליטים, שהתכנסה באוויאן ב- 6 ביולי 1938 , ושמשלחת ציונית, במעמד של משקיפים, הייתה נוכחת בה. הועידה שזומנה על ידי רוזוולט הייתה אמורה להציע פתרונות לקליטתם של יותר מ- 200,000 הפליטים היהודיים, שגורשו או נמלטו מגרמניה ואוסטריה. 

גולדה מאיר ראתה בועידה זו את החשובה ביותר לעם היהודי:”A few days later Golda came home and told her children that they would be staying with their Aunt Shana for several weeks during the summer. ‘Why?’ said Menachem. ‘Are you going away again?' Golda nodded. Menachem moaned. Sarah scowled. ‘Another conference, Mother?’ Sarah asked. ‘This,’ said Golda, 'will not be just – another conference. It may turn out to be one of the most important conferences in all of Jewish history” .  חברי המשלחת הציונית  קיוו להעלות על סדר היום את הפתרון הציוני, שבריטניה התנגדה לו בחריפות. בועידה נוכחה גולדה כי לא רק הפתרון הציוני נדחה, בשל התנגדות בריטניה להגדלת מכסות העלייה, אלא שלא הוצעו פתרונות אחרים . את הועידה פתח השגריר הצרפתי, בתור המארח, ונשא נאום ראוי ובעל ערך, וגולדה חשה כי תקוותיה נענות . עם עליית השגריר של ארצות הברית חל מפנה חד בתחושתה של גולדה, שהרי זה פתח בכך שארצות הברית העלתה את מכסת הקליטה, של פליטים מגרמניה ואוסטריה, לשטחה ל- 27,370 כל שנה. גולדה ידעה שנתון זה לא עונה על הצרכים של היהודים שהרי אלה מחכים זמן רב ברשימות המתנה – יהודים שצריכים להימלט באופן מיידי. במילים אלה לא היה ממש, אלא מילים מנופחות וחסרות תכלית . לשם הדגמה – רק בוינה חיו 176,000 יהודים, שהיו זקוקים לצאת את גבולות גרמניה באופן נואש ומיידי. גולדה שמעה יום אחר יום, את נאומי המשלחות והבינה שלנאום של השגריר האמריקאי הייתה השפעה מוחצת, וכך - בזו אחר זו עלו המשלחות השונות וסרבו לתת מקלט לפליטים היהודיים, אם כי כולם ציינו כי הם מבינים, ערים וכואבים את הבעיה .

לחציה של המשלחת האמריקאית על מדינות דרום אמריקה דלילות האוכלוסין לא הועילו, למעט הרפובליקה הדומיניקנית, משום שמדינות אלה חששו שקשריהן הכלכליים עם גרמניה יפגעו כתוצאה מהסכמתם לקלוט יהודים. לגולדה הכאיבה לא פחות הופעתם של הארגונים היהודיים מהמדינות השונות, "בפני ועדה של גויים, שכל אחד מהם אינו רוצה יהודים בארצו". אלה סירבו להתלכד תחת הדגל הציוני, ולחתום על תזכיר הממליץ על הפתרון הציוני להצלת יהודים. בתום הועידה, שהסתיימה ללא קבלת החלטה מסכמת, כינסה גולדה מאיר מסיבת עיתונאים והכריזה: "יש לי אידיאל אחד נגד עיני. יש דבר אחד שאני רוצה לראות בהתגשמותו בטרם מותי, וזה שעמי לא יזדקק עוד להצהרות תמיכה" .

כשחזרה גולדה ארצה רואיינה, ונשאלה אם היא מאמינה ביכולותיה של הועדה הבין ממשלתית – בראשות ג'ורג' ראבלי, שעל הקמתה הוחלט בועידה. גולדה ענתה שהיא פגשה בראבלי ושלפי דעתה הוא ראוי ומסור .
לאחר הועידה, בצעד יוצא דופן אצל גולדה מאיר, שלא אהבה לכתוב אלא העדיפה לעשות, כתבה מאמר בעיתון "דבר בפועלת" , ב28 במרץ 1939 , בו טענה כי אין ברירה לעם היהודי אלא להסתמך על כוחותיו שלו ולהכין עצמו לקליטת הנרדפים, במיוחד את הילדים שביניהם. להלן מספר ציטוטים מתוך המאמר המאפיינים בצורה המיטבית את תמונת המצב, כפי שנצטיירה על ידי גולדה מאיר, את אכזבתה ואת דרך הפעולה שבה יש לנקוט: 
"יום יום מקיפות הגדירות מאות אלפים חדשים, ואנחנו, האמהות, יודעות שילדי ישראל מפוזרים בעולם כולו ואמהות יהודיות בארצות שונות מבקשות רק דבר אחד ויחידי: קחו מאתנו את ילדינו, קחו אותם לכל פינה שתרצו, ובלבד שתצילו אותם מגיהינום זה!…"

"…אנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו את האחריות לא רק בעד המעשים שאנחנו עושים, כי אם הכרחי שנרגיש כי על היישוב כולו ועלינו…".

"…ועוד אמת קשה ומרה עלינו לדעת…ידענו שיש גם עם יהודי בגולה, שישנן ארצות עם קבוצים יהודיים גדולים בעלי כוח – והם יבואו לעזרתנו. מחובתנו בימים הקשים האלה לדעת גם את זאת, שאין תקווה רבה לעזרה נשקפת ממקורות אלה".

"…ואשר לדעת הקבל הלא יהודית בעולם, נעשה נא לנו גם את החשבון הזה…קטנה העזרה שאנו יכולים לקוות ולקבל מן החוץ…".

"…ונדמה, כי למרות כל הצרות וכל החשבון השחור הזה, יכולים כל הגורמים האלה – כוח המפעל אשר כבר יצרנו בארץ…לצאת למלחמה קשה מאוד…מתוך הרצון הכביר ליצירה ולחופש, לאחדות ולליכוד, ומחדש ניתן את האות לעולם כולו – לחופש, לשחרור, ליום יפה, ליום של יושר וצדק".

ניתן לסכם ולטעון כי מהלכי ועידת אוויאן ותוצאותיה, הותירו אצל גולדה מאיר רושם מר מאוד, ממנו בחרה לצעוד לכיוון ברור – כיוון של יוזמה והצלה עצמית, ללא תלות בגורמים אחרים.

פרשת לה-ספציה 

בראשית אפריל 1946 נודע על עצירתן של האוניות "פניציה" ו"פדה" בנמל לה-ספציה שבאיטליה , , בידי חיילים בריטים. באוניות אלו היו אמורים להפליג לארץ ישראל 1,014 ניצולי מחנות ריכוז . שיירת המשאיות שהובילה את הפליטים לאוניות נעצרה על ידי המשטרה האיטלקית, שחשדה שהנוסעים הם נאצים המנסים להימלט. לבסוף הורשו לעלות לאוניות, אולם הטיפול בעניינם הועבר לחיילים הבריטים. עד שהתבררה זהותם האמיתית, התבצרו הפליטים על סיפונה של "פדה", שכבר הייתה מוכנה להפלגה. הבריטים שהבינו כי מדובר  בניסיון הפלגה לארץ ישראל, הודיעו כי הוחלט על העברתם למחנה ליד גנואה. הפליטים הכריזו על שביתת רעב, עד שהבריטים יאפשרו להם להפליג. הפליטים, ובניהם כמאה וחמישים נשים הרות, לא הפסיקו את השביתה .

גורל פליטי "לה-ספציה" הסעיר את גולדה. ברור היה לה כי היישוב חייב לעשות את כל שביכולתו, ומעבר לגינוי הרגיל. תוכנית הפעולה שהציעה התקבלה על ידי הנהגת מפא"י והנהלת הועד הלאומי – ההנהגה קיימה שביתת רעב סולידית והתחייבה להתמיד בה עד לשחרור האוניות. כל האוכלוסייה היהודית קיימה שביתה כללית ליום אחד. גולדה קיוותה שתגובה זו תגרור הדים בעולם, ובאמצעות דעת הקהל יוחלט על שחרור האוניות. במשך 101 שעות צמה צמרת הנהלת הועד הלאומי בראשותה של גולדה מאיר. הפקידות הבריטית הבכירה הגיבה בזלזול, אף נשאלה גולדה על ידי המזכיר הראשי אם היא באמת חושבת שממשלת הוד מלכותה תשנה את החלטתה בגלל שהיא לא אוכלת. גולדה ענתה לו באופן מוחץ שהיא בטוחה שזה לא ישנה כלום שהרי גם הרצחם של שישה מיליון לא שינה לבריטים מהומה . גולדה מאיר, שמצבה הבריאותי לא היה תקין, יצאה אל המפגינים ודיברה ללא שנכרו בה סימני הצום המתיש. רחל ינאית, שכתבה על שהייתה "במחיצתם של שובתי הרעב", סיכמה כי גולדה הייתה זו "שהעלתה בלהט נפשה את הנשק העממי הוותיק של עמינו" . 

המערכה העיקרית בלה-ספציה הסתימה ב- 26 באפריל 1946, בניצחון כמעט מלא של המעפילים. מאבקם זכה להתעניינות ציבורית רבה וכעבור שלושה שבועות הודיעה הממשלה הבריטית כי תתיר לכ-שש מאות פליטים להפליג לארץ ישראל, אולם הפליטים סרבו, ודרשו שיותר לכולם להפליג בשתי אוניות.

בהנהלת הסוכנות חששו כי התעקשותם של המעפילים להשיג ניצחון מלא ועקרוני יסכן את ההישג המדיני. מאבק המעפילים באיטליה עורר הד באירופה, ואילץ את הבריטים להיכנע לדרישותהם. ב- 26 באפריל הודיע ממשלת בריטניה כי מתירה לכל הפליטים להפליג על חשבון מכסות העלייה העתידיות. שמן של האוניות הוסב ל"דב הוז" ול"אליהו גולומב" והפליטים הגיעו בשלום לנמל חיפה כעולים ליגאלים . 

ניתן לסכם ולטעון כי באמצעות 1,014 מעפילים חסרי כל, הוכח שאפשר להתמודד עם האימפריה הבריטית .

ראיון עם ד"ר מירון מדזיני 

ד"ר מירון מדזיני, בדרך של תשובות לשאלותיי, מספק תמונת מצב ונקודת מבט שונה בכל הקשור לעמדותיה של גולדה לנושא ההצלה. לפי דבריו, גולדה מאיר שימשה בין השנים 1939 עד 1946 כחברה בועד הפועל של ההסתדרות ומתוקף כך הייתה אחראית על הקשר עם המנדט הבריטי. מעבר לכך הייתה גולדה מאיר בעמדת הנהגה במפא"י אך לא בסוכנות, ובפועל שימשה כזרועה המבצעת של היישוב. גולדה מאיר הייתה פרגמטית מאוד והבינה בשלב מוקדם כי היישוב כבול וחסר יכולת מעשית משמעותית בכל הקשור להצלה. גולדה מאיר הייתה מוטרדת מאוד ממצב היהודים באירופה, אך יחד עם זאת עסקה ביום יום בנושאי כלכלה, תעסוקה ומגעים עם נציגי השלטון הבריטי וניתן לסכם כי לא מילאה תפקיד מרכזי, באופן היום יומי, בהצלת יהודי אירופה, כפי שבאה ליידי ביטוי במאמצי היישוב לממשם. ד"ר מדזיני מציין כי חוסר מרכזיותה בא לידי ביטוי גם במובן המעשי של ההצלה וגם בהשוואה לבן גוריון, משה שרת (שרתוק), טדי קולק, ראובן שילוח ולאישים נוספים כגון וניה הדרי שהיה בקושטא.
כתשובה לשאלתי – האם עמדותיה של גולדה מאיר הושפעו מעצם היותה אישה – השיב ד"ר מדזיני כי גולדה מאיר לא אהבה שייחסו לה ולמדיניות שלה נופך נשי. אף סירבה לאורך כל הדרך לספק ראיונות על "גולדה כאישה". גולדה מאיר הגיעה למעמדה מעצם התמדתה, אישיותה ונאמנותה לבן גוריון, ללא כל קשר לעצם היותה אישה.

ד"ר מדזיני מציין כי משפחתה של גולדה לא נפגעה בשואה, הוריה חיו בארץ ונפטרו בה, אחותה הבכורה חיה גם כן בארץ, ואחותה הצעירה בארצות הברית, בשונה ממנהיגים אחרים כדוגמת מנחם בגין ויצחק שמיר שמשפחותיהם נספו במהלך השואה, כך שגם עובדה זו לא היה בה כדי להשפיעה על עמדותיה של גולדה מאיר. גולדה מאיר חשה הזדהות עמוקה עם יהודי מזרח אירופה, במיוחד בהיותה ילידת קייב, אידיש הייתה שפת אמה והיא הייתה למעשה יהודיה מזרח אירופאית לכל דבר.

ראיון עם לו קדר

לו קדר, יד ימינה של גולדה לאורך שנים רבות, נעתרה לבקשתי לערוך עמה ראיון בנושא . הקשר הראשון שהתקיים בין השתיים היה בקיץ 1948, "לאחר שנולדה המדינה", כאשר בן גוריון שלח את גולדה מאיר לשמש כנציגה הראשונה של מדינת ישראל ברוסיה. גולדה מאיר חיפשה עמה אנשים שיהיו מוכנים להצטרף עמה לאתגר הלא פשוט, ובפרט חיפשה דוברי צרפתית. בתקופה זו היו מעט מאוד דוברי צרפתית, ביניהם לו קדר. מעבר לכך, לו קדר, שנולדה, גדלה וחונכה בפאריז, נהגה לבצע עבודות עבור הסוכנות ובהתנדבות ומכאן היה לה "שם טוב", דבר אשר סייע ל"חיבור" בין השתיים.

מהשנה, בה נפגשו השתיים, ניתן ללמוד כי הידיעות שנשאה עמה לו קדר בדבר ניסיונותיה ועמדותיה של גולדה בדבר הצלת יהודים בשואה – היו מעטות. יחד עם זאת, יכלה לו קדר לענות לי על שתי שאלות הקשורות למגמה הכללית ותכונות האופי של גולדה. 

לשאלתי האם גולדה מאיר התייחסה לנושא השואה, ובפרט לנושא ההצלה כערך מיוחד ושונה מכל נושא אחר, ענתה לו קדר כי גולדה מאיר "לקחה ללב" את כל נושא השואה ולאורך זמן נטלה עמה את הכאב של חוסר ההצלחה הממשית לקיום הצלה בהיקף נרחב. לו קדר אף ציינה, מתוך סיפור שסיפרה לה גולדה מאיר, כי חוסר ההצלחה של ועידת אויאן, גרם לתחושה קשה אצל גולדה מאיר, והיווה נקודת הבנה כי יכולת ההצלה היא אפשרית, אך בממדים מוגבלים בלבד.

לשאלת הנשיות של גולדה מאיר, כגורם משפיעה על התחושות וניסיונות ההצלה השיבה לו קדר כי גולדה מאיר סירבה להיות מושפעת מעצם היותה אישה, וזו המגמה ששידרה לאורך כל הזמן. יחד עם זאת יתכן שברמה האישית הפנימית עובדת היותה אישה השפיעה, אך כאמור זה לא הופגן כלפי חוץ.

פרק ד' – סיכום

סיכום

את הסיכום לעבודתי, ברצוני לפתוח בהתבטאות של גולדה, שלדעתי טומנת בחובה את הגישה הכללית של המנהיגה לנושא ההצלה, את מאמציה ואת החשיבה הפרקטית והפרגמטית שלה: "אין עכשיו ציונות אחרת מחוץ להצלת יהודים. הסוכנות הייתה צריכה לדאוג לכך שהפעולה הזאת תהיה מרוכזת אך ורק בידיה" .

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר לקראת שנת 1940, החלה המלחמה להבליט צד אחר – הצד של הקשר עם יהדות אירופה. ההסתדרות עמדה במצב קשה, הן בשל המצב הכלכלי הרעוע והן בשל הצפייה שהופנתה להסתדרות להצלת יהודי אירופה. גולדה מאיר הייתה בין אלה שקיבלו חומר שוטף על מצב היהודים, ואף נהגה להיפגש עם פליטים שהצליחו לחמוק מאירופה, ואולם קשר זה לא יצר אצל גולדה ואצל אחרים ביישוב תמונה על גודל הקטסטרופה המתרחבת – תמונה שלא נצטיירה גם לאחר שהחלה ההשמדה השיטתית , .

ידיעות על תחילת ההשמדה החלו להגיע לארץ, אך נתקבלו בספקנות מרובה. לידיעות שפורסמו אף הוסיפו עורכי העיתונים את המשפט "לידיעה זו יש להתייחס בספקנות" . 

כבר בסוף שנת 1942, הועלתה במרכז מפא"י המחשבה לשגר משלחת של היישוב לארצות הברית ולאנגליה, וכמו במקרים רבים אחרים, עלה שמה של גולדה מאיר כמועמדת לשליחות זו . המצב הכללי בו עמד היישוב בכל הקשור להצלה היה טרגי, שהרי בפועל הושמדו יהודי אירופה, והיישוב עמד חסר אונים כנגד מצב זה, אם כי גולדה לא קיבלה את הבעיות, ובעיקר את בעיות התקציב של היישוב כמכשול להשגת המטרה - ההצלה וטענה: "אין גבול לכסף שאפשר להשיג" . לאורך כל התקופה הרגישה גולדה מאיר כי ראשי הסוכנות וראשי מפא"י לא עושים די בנושא ההצלה. גולדה מאיר בלטה לאורך התקופה כמובילה בכל הקשור לארגון פעילויות ובפרט תרומות למען המטרה החשובה. גולדה אף הצליחה לארגן פעילויות מסוג זה, אם כי גם הצלחות אלה לא השקיטו את מצפונה ואת יעדיה הברורים בתחום זה – ביצוע פעילות ממשית ופרקטית למימוש ההצלה. גולדה אמרה: "אין לנו עניין בעולם נאה, אם לא יישארו יהודים שייהנו ממנו". ועוד "לא יקום עולם מתוקן אם יושמדו מיליוני יהודים" .  

בסוף שנת 1943 ובתחילת שנת 1944, החלו ממדי האסון להתברר. בשנים אלה כבר היה ברור כי אין בצעקה כדי להשפיע על ממדי ההצלה, אלא באופן מזערי בלבד. דווקא ממדי האסון הבהירו בדרך הברורה ביותר את צדקת דרכה של הציונות, שטענה כי אין מקום ליהודים אלא במדינה עצמאית, שחשיבותה כפולה שהרי היא זו הנדרשת לקבל לזרועותיה את שארית הפלטה. אדישות בעלות הברית, אף הגבירו את הצורך בהקמת בית ליהודים.
גולדה מאיר אמרה: "בחשבון סופי הרי יהודי אירופה שנלכדו, שנידונו לאבדון ונשמדו, הם שלימדו אותנו אחת ולעד שעלינו להיעשות אדונים למפעלנו אנו" .

המלחמה הסתיימה במאי 1945 ורק אז הבין היישוב והעם היהודי את משמעותה של השואה. בשלב זה ההנהגה נתקפה ברגשות אשמה ועסקה בשאלה, האם ניתן היה לעשות יותר למען הצלת היהודים. יחד עם זאת, המלחמה חישלה את המנהיגות היישובית ומעמדה התחזק בארץ ומחוצה לה . היעדים שעמדו בפני ההנהגה הם שניים: הבאת שרידי השואה לארץ ישראל והנחת היסודות להקמת המדינה, כיעד ארוך טווח. בהשגת שני היעדים, מילאה גולדה מאיר תפקיד מרכזי, דבר שלא הותיר ספקות בשאלת מעמדה הבכיר בהסתדרות ובהנהגת מפא"י . 

ניתן לסכם ולטעון כי גולדה מאיר נמנתה על הזרם האקטיביסטי של הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל, בכל הקשור להצלת יהודי אירופה, כמו כן הייתה חדורת רצון ומוטיבציה, "להפוך כל אבן" להצלת יהודי אירופה בכלל, בפרט תוך דאגה לעלייה לארץ ישראל ושימשה ראש חץ בתחום זה. יתרה מכך, ניתן להסיק מעבודתי, כי עובדת היות גולדה מאיר אישה, לא היה בה כדי להוות גורם מניע להתעסקות מרובה בנושא זה. ד"ר מרון מדזיני מציין באופן חד משמעי שלגולדה מאיר הייתה תמיד רגישות מיוחדת לילדים ובמיוחד לילדים יהודיים, נתון המצטייר כסטירה לכך שגולדה לא רצתה שיתייחסו אליה, להחלטותיה ולמדיניותה כאל אישה. אין לי ספק, כי המקורות המציינים שגולדה מאיר לא הושפעה מעצם היותה אישה, לא תואם את התנהגותה והדאגה האמאית שהוצגה לאורך כל התקופה. 

אסכם בכך שנושא ההצלה הוא קשה לכימות ומדידתו סובייקטיבית כך ש"משקל" תרומתה של גולדה מאיר להצלה, יכול להשתנות בין חוקר אחד למשנהו. דעתי, לאור החומר שנאסף והוצג בעבודה זו, מובילה לכך שגולדה מאיר, בהתחשב בנסיבות ויכולות היישוב, עשתה רבות בתחום ההצלה, אומנם לא בהצלחות מוחשיות בסדר גודל שהיא בעצמה ציפתה, אלא בעצם העלאת הנושא לסדר היום הציבורי והניסיונות הרבים למצוא כל דרך למימוש ההצלה. 
חוסר האונים של היישוב בסיוע של זרים, הוביל את גולדה מאיר לגיבוש מדיניות כשר חוץ ובעיקר כראש ממשלה – שאסור לסמוך על אף אחד, אלא על עצמנו בלבד. אסור שהעם היהודי יגיע למצב של חוסר אונים ומכן תמיכתה בעוצמתה הגרעינית של ישראל.  

קשיים בעבודה

בראייתי, הנושא של האישה היהודיה בשואה, במיוחד כפי שהוצג על ידי הסטודנטים השונים במהלך השנה, הוא נושא חשוב ואף מרכזי בבחינת תהליכים חברתיים והסטורים בתקופה זו. יחד עם זאת, הנושא שבו התמקדתי בעבודתי, הכולל שלושה גורמים מרכזיים; נושא ההצלה, בתוכו ניסיונות ההצלה על ידי היישוב היהודי ותוך כך ניסיונות ועמדות ההצלה של האישה המרכזית ביותר ביישוב היהודי ומאוחר יותר בתולדות מדינת ישראל, הוא נושא ששילוב שלושת הגורמים גם יחד – בעייתי. הבעייתיות נובעת מכך שכל אחד מהנושאים בעייתי למחקר, אם מהסיבה שאינו נמצא בליבת נושא ה"שואה", אם מכיוון שהיישוב היהודי בארץ ישראל היה מוגבל ביכולותיו ואם כיוון שגולדה מאיר לא הייתה בתקופה זו בתפקיד כזה שיכלה ליישם את המלצותיה.

אם כן, הבעיות לפניהן עמדתי במהלך העבודה הן איסוף חומר ספציפי בענייני הצלה, ענייני הצלה ביישוב היהודי וכן ענייני הצלה ביישוב היהודי עליהם השפיעה גולדה מאיר והייתה מעורבת בהם. הבעיה הקשה ביותר בה נתקלתי, היא גיבוש החומר הגולמי למסקנה  בדבר עמדותיה ובפרט מעשייה הפרקטיים של גולדה מאיר בענייני ההצלה. קושי זה, מקורו בעובדה כי נושא זה הוא סובייקטיבי, שהרי העובדות מצביעות על גולדה כמעורבת, "דוחפת" לכיוון ההצלה, ממריצה ובעלת מוטיבציה בנושא, אך הגיבוש למסקנה נחלק בין שתי דעות מרכזיות: האחת שלא נעשה מספיק, ושלא הייתה אפשרות לעשות יותר והשניה שגולדה הייתה "ראש חץ" ומובילת מהלך בנושא חשוב זה. 
חשוב לי לציין כי הקושי, כפי שמצוין, באופן אישי רק הוסיף לי עניין בדרך הבנת העובדות והמהלכים, ובעיקר את הדרך בה העובדות מתפרשות. 

ביבליוגרפיה

· אשכולי ח', "היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה, עמ' 194-205.
· באואר י', תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה – הצלה על ידי יהודים.
· באואר י', המידע החדש-ישן, כתבה מעיתון הארץ, 1 דצמבר 1996.
· באואר י', השואה: היבטים היסטוריים – הצלה על ידי משא ומתן – ניסיונות היהודים למשא ומתן עם הנאצים.
· גולדה – צמיחתה של מנהיגה (1956-1921), מכון גולדה מאיר לחקרי עבודה וחברה, אוניברסיטת בר אילן, הוצאת עם עובד, תשנ"ד, 1994. עמ' 193 – 199, א' קופמן.
· גולדה מ', "הערכות", "דבר הפועלת" – תוספת לעיתון דבר, 28/3/1939, הסתדרות העובדים העברית הכללית בארץ ישראל, מועצת הפועלות. 
· גולדה מאיר – שנה למותה, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, רשת "עמל", תש"מ, דצמבר 1979.
· וגמן-אשכולי ח', "עמדת המנהיגות היהודית בארץ ישראל להצלת יהודי אירופה".
· וייץ י', בן גוריון והשואה: חיזוי והצלה.
· וייץ י', "יישוב, גולה ושואה – מיתוס ומציאות, עמ' 133-150.
· זהר ל', הרכש במלחמת העצמאות – גולדה מאיר נוכח המחסור באמצעים, העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, מהדורה שניה, 1997.
· זרטל ע', זהבם של היהודים – ההגירה היהודית המחתרתית לארץ ישראל, 1945-1948, הוצאת עם עובד.
· מאיר ג', "חיי", פרק 6 – "אנו נילחם בהיטלר", ספריית מעריב, 1975, תשל"ה, ת"א.
· מדזיני מ', היהודיה הגאה – גולדה מאיר וחזון ישראל, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1990.
· מכמן ד', השואה וחקרה – המשגה, מינוח וסוגיות ייסוד.
· פורת ד', הנהגה במלכוד – היישוב נוכח השואה 1942 – 1945, הוצאת עם עובד, תל אביב.
· פרילינג ט', חץ בערפל, "בן גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות ההצלה בשואה".
· צחור ז', פרשת לה - ספציה, עלייה ב' – מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, מרכז רחל ינאית בן צבי ללימודי ירושלים לנוער, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ג, 1982.
· מכמן ד', השואה וחקרה – זאב ז'בוטינסקי – תוכנית ה"אבוקציה" ובעיית צפיית השואה.
· עיתון "דבר":
א. גיליון 5714, "הישוב החגיגית של מועצת פועלי ת"א", 2/5/1944.
ב. גיליון 5879, "לוחמים אמיצים 'בבית ההתנדבות' ", 16/11/1944.
ג. גיליון 5713, "הקבלנים למפעל ההצלה המיוחד", 30/4/1944.
ד. גיליון 6208, "עם זכר השליחים הצנחנים", 20/12/1945.
ה. גיליון 5961, "עמדנו במערכה הקשה, הגיע הזמן להכיר במאמצינו", 20/2/1945.
ו. גיליון 5694, "הויכוח המדיני במועצת ההסתדרות", 6/4/1944.
ז. גיליון 8585, "בועידת ההסתדרות", 23/11/1944.
ח. גיליון 5884, "ועידת ההסתדרות ה- 6", 22/11/1944.
ט. גיליון 5669, "ישיבת הנעילה במועצת מפא"י", 8/3/1944.
י. גיליון 5947, "קריאה אל פועלי העולם", 4/2/1945. 
· קואל א', ניו יורק טיימס, כתבה שפורסמה בעיתון הארץ ב- 24 בנובמבר 1996, "חוסלו 3274 יהודיים, אבדותינו: אפס".
· ראיון אישי עם ד"ר מירון מדזיני.
· ראיון אישי עם לו קדר.
· תדהר – אינציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו.
· P’ Mann, Golda – The Life of Israel's Prime Minister, London, 1971.

"…אין ציונות אחרת עכשיו. זוהי הציונות. אין עבודה אחרת להנהלת הסוכנות. זה תוכן פעולתה עכשיו. אין תוכן אחר. הנהלת הסוכנות צריכה במשך 24 שעות לכנס לחדר אחד 100 יהודים מארץ ישראל והיהודים האלה לא יעזבו את החדר כל זמן שכל אחד מהם לא יעשה דבר פשוט: יחתום על צ'ק של 1000 פונט. יש מאה יהודים כאלה ביישוב והם יעשו את זה בלי מעשי אלמות ובלי שום לחץ. אני בטוחה שבמשך שעתיים שלוש אפשר לצאת מהחדר הזה עם 100000 פונט ושלא תגרע פרוטה לא מקרן היסוד, לא ממגבית ההתגייסות ולא משום דבר אחר…" .

תודות

תודתי נתונה לרשומים מטה על שתרמו מזמנם והביעו נכונות ורצון לתרום מהידע הרב שלהם.
· ד"ר מירון מדזיני
· שרה רחבי
· לו קדר
· ד"ר יהודיתרייפן-  רונן
· פרופ' דן מכמן
· ד"ר ג'ודי באומל

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X