עבודתי עם גולדה מאיר, עדות: לו קדר

עבודתי עם גולדה מאיר, עדות: לו קדר

תאריך: 10.07.1986 
RE - 31, תיעוד בעל פה
ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

מראיינת: דרורה בית-אור

תוכן:

  • על עזרתה של לו קדר לאנשים שכתבו על גולדה מאיר וחוסר הכרת התודה שלהם.
  • על מכתבים מאזרחים שהיו מגיעים לגולדה מאיר ואופן טיפולה של לו קדר בהם.
  • על יחסים עם גולדה מאיר; על רצונה של גולדה מאיר בחברתה של לו קדר, על הזמן שהיו מבלות יחד.
  • על עזרתה של לו קדר לאזרחים שהיו פונים באופן אישי לרוה"מ לעזרה – המקרה עם המורה שנפגעה בתאונה.
  • עוד על מכתבים שנשלחו לגולדה מאיר – על המכתב שבו חלום החוזה את מלחמת יום הכיפורים ואשר נשלח מספר ימים לפני המלחמה.
  • על הסרט הבריטי על גולדה מאיר, תחילתו לפני המלחמה וסופו אחריה ועל אלן הארט מפיקו. (בהקשר זה – על ראיונות שהעניקה גולדה מאיר בהשפעת לו קדר); על פיטוריו של אלן הארט מה-B.B.C והסיבה לכך.
  • על מכתבים שהגיעו לגולדה אחרי סיום תפקידה כראש הממשלה; על יחסיה של לו קדר עם גולדה מאיר בתקופה זו; על סרובה של גולדה מאיר לקבל את ההטבות המגיעות לה; על טיפולה של לו קדר בטלפונים ומכתבים שגולדה מאיר הייתה מקבלת לאחר סיום תפקידה כראש הממשלה; על הצעתה של גולדה ללו קדר לערוך ספר מהמכתבים, וסופו של רעיון זה.
  • לו קדר משכנעת את גולדה מאיר לעזור במציאת דירה לעוזרת הבית.
  • על פרסום המכתבים בידיעות אחרונות; בעיית תגמולים שבהם נתקלה לו קדר; על פרסומי העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר.
  • ציוני דרך בדרכה הפוליטית של גולדה מאיר עם ובלי לו קדר.
  • על תכונותיה של גולדה בעניין זה – טיפולה הדיפלומטי בפרשת רצח ברנדוט, בהיותה צירה במוסקבה; ביקורים אצל פצועי צה"ל ועוד.
  • על דרכה של לו קדר להכללתה כחברת צוות הצירות הישראלית במוסקבה. על המפגש הראשון עם מוסקבה וההשתכנות במלון "מטרופול". לו קדר כותבת את המכתב הדיפלומטי הראשון של הצירות הישראלית במוסקבה – תגובתה של גולדה וציפיותיה של גולדה מתפקידה כצירת ישראל במוסקבה – האכזבה והסיבות לעזיבתה את התפקיד לפי לו קדר. על הקשיים שביצירת קשר עם יהודים במוסקבה.

 

על עזרתה של לו קדר לאנשים שכתבו על גולדה מאיר וחוסר הכרת התודה שלהם. על מכתבים מאזרחים שהיו מגיעים לגולדה מאיר ואופן טיפולה של לו קדר בהם.

לו קדר: בפעם הראשונה שעזרתי למרי סירקין לכתוב את הספר שלה על גולדה, אז כשהספר הופיע, זה היה עם תודה לכל אלה שעזרו לה.

ד. בית-אור: ולך לא?

לו קדר: לי לא.

ד. בית-אור: מה את אומרת?

לו קדר: אז כתבתי לה.

ד. בית-אור: מאה אחוז.

לו קדר: כן, שאלתי אותה, מה קרה? היא נורא התביישה. שכחה. במהדורה השניה כבר יש.

ד. בית-אור: כן, יש... כבר כתבה ?

לו קדר: את התודה שהיה לי מרינה סמואל; שאיתה ישבתי שעות ושעות ושעות על ספר של גולדה,

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: שעות ושעות ושעות - פה.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: אז פעם היא שאלה אותי - אמרה; אני לא יודעת איך להודות לך. רגע אחד, יש לך אנציקלופדיה ג'ודאיקה? אז אמרתי, זו, באמת לא. אז היא אומרת, אני יכולה להשיג לך. חכי. אחר כך היא אומרת, אני לא יכולה להשיג לך. טוב, היא לא יכולה, היא לא יכולה. אז היא נתנה לי משהו. וזה אני מתביישת להגיד. חתיכת סבון.

ד. בית-אור: מה?

לו קדר: כן, חתיכת סבון טוב. יש לי עוד הקופסה. אני לא ידעתי איפה להכניס את עצמי בבושה, כשהיא נתנה לי את זה. חתיכת סבון טוב. סבון טוב. אבל... טוב, זהו. זה - כל הדרך. טוב, לא חשוב. אני רוצה לספר לך על גולדה ואחרי זה, אז אני אציע לך לתת לי משהו.

ד. בית-אור: בסדר 

לו קדר: סיפרתי לך על המכתבים אל גולדה? אז גולדה היתה מקבלת הרבה מכתבים. כל השנים שעבדתי איתה, היא היתה - כשהיתה בתפקיד... כשהיתה שרת החוץ למשל. כשהיא היתה מזכירת המפלגה, אני לא יודעת אם היתה מקבלת מכתבים אישיים מאנשים, ובוודאי שהיא היתה ראש הממשלה. המכתבים, היו בקשות שהיא תעזור לעשות פה ושם.

ואני לא יודעת אם זה היה חוק, לפני שהגעתי ללשכה שלה כשרת חוץ, אבל בזמני בוודאי שזה היה. עונים לכל מכתב. כל מכתב אל גולדה; או שהיא רואה את המכתב או שלא רואה, בדרך כלל היא לא היתה רואה. לא היו מכתבים חשובים, ובמילא היא לא היתה יכולה ל... כשהיא היתה שרת החוץ היינו... נהיינו מומחיות, המזכירה של הלשכה ואני - היתה פנינה.

ד. בית-אור: פנינה, אני מכירה אותה.

לו קדר:: כן.

ד. בית-אור: פנינה מור.

לו קדר: אז פנינה, באופן מיוחד, היא היתה זריזה, ככה, במחשבה והכל. אבל שתינו, היינו מומחיות להשיג קיוסק לאנשים שביקשו. ביקשו קיוסקים. והגענו למצב כזה שידענו בדיוק - את יודעת אנגלית?

ד. בית-אור: כן, בטח.

לו קדר: אז - The roaps. We knew the roaps. אז, באופן אוטומטי, היינו משיגים... כשהיינו רואות שזה משהו שבאמת שווה, כן, אז קיוסק. אבל, דברים אחרים גם כן.

ד. בית-אור: לאיזה אנשים, למשל, הייתם דואגים לארגן איזה 'קיוסק', בלאיזה מקרים, לא לאנשים, לאיזה מין, איזה מקרים היו משיגים את זה מבחינתכם?

לו קדר: אנשים שלא היתה להם עבודה מפני שהם היו, או נכים, לא היו... יותר מדי זקנים או קרה משהו במשפחה. מי שהיה מבקש. מי כבר מבקש להיות בעל קיוסק?

אני לא יודעת. העיקר, השגנו, תמיד. ענינו לכל דבר. היו דברים נורא, נורא משונים. מכתבים של... שום דבר לא היה הולך אל גולדה, אבל היינו קוראות את זה ועונות. פעם למשל לא ידענו - האיש הזה משוגע לא משוגע. אמרתי לפנינה, יש כתובת, תנסי לטלפן לשם ותראי. לא היה שם, אבל היא מצאה מספר טלפון. טלפנה, בית משוגעים זה היה. אז לא, לא טעינו. היו דברים פנטסטיים.

אז הייתי שומרת את זה, אולי יש לי עוד. איך קראתי את ה... העולם המוזר. לא תמיד הייתי מספרת לגולדה.

ד. בית-אור: זאת היתה הוראה שלה שיענו על הכל, אבל היה לה זמן להתעסק עם הדברים האלה?

לו קדר: אני אומרת לך, זה לא היה מגיע אליה, היא לא ידעה אפילו.

ד. בית-אור: אף פעם, אף פעם? לא היה איזה דברים שפתאום הייתם מוצאים לנכון להגיד לה?

לו קדר: אולי, אולי לפעמים, אבל כמעט שלא; אז הייתי מספרת לה. הדבר השתנה כשהיא היתה ראש ממשלה. אז היא קיבלה מכתבים יותר מעניינים וגם מחוץ לארץ, מכל מיני מקומות. אז, זה היה אנשים שכתבו לה, לברך אותה על משהו טוב שהיא עשתה או להיפך, אבל בדרך כלל זה היה מכתבים, בדרך כלל, מעניינים ונחמדים. הרבה מאמריקה, גם מאנגליה, צרפת, גרמניה, אפריקה. מכל מיני מקומות.

אז, בודאי, שהיו עונים וזה בלשכה. המזכירה לבנה, בדרך כלל, היתה מעבירה לי את זה, והייתי נותנת הוראות איך לענות. בדרך כלל, הרבה מהם, אני בעצמי הייתי עונה. אם זה היה באנגלית או בצרפתית, בוודאי שאני הייתי עונה. בעברית, היא לא... היא כמעט שלא היתה מעבירה אלי; זה, כבר מישהו אחר היה עונה. המכתבים בעברית היו פחות מעניינים והיו פחות גם... אני חושבת, אינני יודעת.

ד. בית-אור: אבל זה, זה לא היו בקשות, את אומרת, פחות בקשות?

לו קדר: היו, היו הרבה בקשות של חתימות שלה. אז עם זה היה לנו עסק, מפני שהיא לא רצתה לחתום. לא על מעטפות בולים ולא על ניירות ועל כלום. על תמונות שלה - לא. אז הייתי עושה כאילו שזה - אני חותמת. עניינים היו איתה עם זה. לא רצתה לחתום.

אבל מכתבים... המכתבים היפים, שאני מצאתי יפים, הייתי עונה. אבל הייתי שומרת את המכתב האורגינלי, ו... בארנק שלי. היה לי ארנק תמיד, בגודל לא רגיל עם... בשביל... שהיה יכול לספק את הצרכים שלה ושל השומרי ראש. כדורים נגד זה ונגד זה, ומברשת וחוט ומחטים ומספרים כאלה... את לא יודעת מה שהיה בארנק שלי.

ד. בית-אור: בית.

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: גם של שומרי ראש? גם להם?

לו קדר: מה זאת אומרת, כשהיה חסר להם כפתור, אז לאן הם היו רצים - אלי.

ד. בית-אור: זה נחמד.

לו קדר: היתה מימרה כזו Allways ask Lu Kedar. אז כי, גם ידעתי לענות על לכל מיני שאלות וגם ידעתי לספק כל מיני דרישות.

אז המכתבים היפים היו נכנסים גם כן. זה לפעמים הייתי קוראה לך כשהיינו לבד וכשהיתה במצב של,

ד. בית-אור: נינוח.

על יחסים עם גולדה מאיר; על רצונה של גולדה מאיר בחברתה של לו קדר, על הזמן שהיו מבלות יחד.

לו קדר: כן, בשבתות למשל. אז הייתי קוראה לה את זה והיא היתה נהנית נורא.

ד. בית-אור: בשבתות? הייתן גם נמצאות יחד בשבתות?

לו קדר: הבחורים היו מוציאים אותי מהמיטה. בשבתות, כשהיא לא הייה ברביבים, אז היא היתה פה. אז היה לי סקנדלים עם הבחורים. בשמונה כבר מתחילים; לו, מתי, מתי לבוא לקחת אותך?

אז השיחה הולכת ככה: היום לא באים לקחת אותי, זה שבת, ואלוהים לא רוצה שאני אעבוד בשבת. לא, אבל גולדה תקום עוד מעט ויהיה לה משעמם. אז אמרתי: זה נכון, יהיה לה משעמם. אולי היא תיקח ספר? היא יודעת לקרוא. לו, את יודעת שאת צריכה לבוא. לא, אני לא יודעת שאני צריכה לבוא ואני רוצה להגיד לך - זה היה אחד, אדם, באופן מיוחד - אני לא אבוא. טוב, אז שמונה וחצי. אז אמרתי: אל תבוא בשמונה וחצי, אני במיטה. אז הוא אומר: יש לי מפתח, אני אוציא אותך.

ד. בית-אור: זה היה בטלפון, השיחות?

לו קדר: כן, כן. לא, לא היה עוזר לי, כן.

ד. בית-אור: הוא היה מצלצל אליך, אליך ביוזמתו, כי הוא ידע,

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: שגולדה עוד מעט תבקש אותו ממילא,

לו קדר: היא לא תבקש, היא תתבייש. היא תגיד לו, מה עושים בשביל להביא את לו? אתה לא חושב שלו תבוא?

ד. בית-אור: אז היית בסוף מגיעה אליה גם בשבתות?

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: והיית יושבת איתה כל השבת?

לו קדר: לא. לא. לפעמים היא היתה... אז היא היתה נהנית נורא. כשהיא ראתה שאני באה' לו, יש ארוחת בוקר. עוד לא אכלתי ארוחת בוקר, בואי.

אני כבר אכלתי את ארוחת... לא חשוב. אז היא היתה עושה לי טוסטים. היא לא ידעה איך לפנק אותי.

ד. בית-אור: אז היית נשארת איתה עד הצהריים?

לו קדר: כן, בוודאי.

ד. בית-אור: ולא הייתם עובדות?! פשוט, ככה, נמצאות יחד?

לו קדר: הייתי מנצלת אותה בשבת, שהיא תעשה את הדברים שהיא לא רצתה או לא היתה יכולה לעשות במשך השבוע. לחתום על ספרים למשל.

ד. בית-אור: אז היא היתה מוכנה?

לו קדר: בשבת, כל דבר שהייתי מבקשת. היא היתה כל כך greatfull.

ד. בית-אור: כן, מעניין.

על עזרתה של לו קדר לאזרחים שהיו פונים באופן אישי לרוה"מ לעזרה – המקרה עם המורה שנפגעה בתאונה.

לו קדר: והיו מקרים, מקרי סעד שהם... היה משרד קטן אצלנו עם שלוש נשים שעבדו רק על ענייני סעד, אבל לפעמים מישהו היה בא אלינו בענייני סעד שהיו למשרד הזה, ללשכה הקטנה; האישה שהיתה בראש, היא מתה, מסכנה, בינתיים, לא היה לה לב. פשוט, לא היה לה לב.

ד. בית-אור: היא היתה רעה?

לו קדר: היא יכולה לעזור, מפני שזה נכנס ל__ זה וזו. אם לא, אז -Fini. ואני אף פעם לא יכולתי לסבול דברים כאלה. אז, זה הייתי שומרת גם כן לשבתות, עם גולדה.

ד. בית-אור: אבל זאת מורשת שלך ממשרד החוץ; גם שמה טיפלת בכל מיני דברים כאלה,

לו קדר: אני רוצה להגיד לך דבר אחד שאנחנו טיפלנו. כאשר שיינה שכבה בבית חולים,

ד. בית-אור: כן,

לו קדר: שהיתה כבר... אז בהתחלה, אני הייתי הולכת עם גולדה לראות אותה בכל שבוע. עד שכבר לא יכולתי. לראות את, את ה... הכל היה מסביב - לא יכולתי. אם כי, הבחורים התחננו לפניי, לו, בואי גם כן. אמרתי, זה לא. אני לא יכולה. אני לא יכולה. וזה היה יום ששי בצהריים; לפעמים חזרתי הנה. לא, אני לא רוצה.

ביום בהיר אחד, אדם, אחד, ראש חולית האבטחה, אומר לי, היה אינצידנט כמעט לא נעים בבית החולים. בחורה על כסא גלגלים רצתה לגשת אל גולדה ואני לא נתתי לה, והיא צעקה וגולדה שמעה, ו... אבל, בכל זאת, לא נתתי. אז בשביל להשקיט את הבחורה הזו; בחורה צעירה - הוא אומר. אמרתי לה שהיא תכתוב מכתב. אז היא אומרת, היא תכתוב לגולדה. אז אמרתי, לא תכתבי מכתב, אבל אני אתן את זה, יש גברת קדר, אחת, על יד גולדה, בדרך כלל היא באה; היום לא באה. אני אתן לה והיא תעשה מה שהיא יכולה. היא תעשה יותר מגולדה.
אז הבחורה אמרה: בסדר, אני מאמינה לך, פעם הבאה יהיה המכתב מוכן. שבוע אחרי זה, אדם קיבל את המכתב, זה היה ביום שישי. ביום ראשון הוא מספר לי את זה ונותן לי את המכתב. ואני קוראת את המכתב ובאמת אפשר להשתגע. בחורה צעירה, היא היתה אז בת עשרים, שגמרה... הולכת לגמור את הלימודים בשביל להיות מורה באיזה בית-ספר.

קיבלה איזה שליחות מהסוכנות לקנדה, לשנה. והיא ממשפחה מרובת ילדים ומצב המשפחה - פיננסי - מאוד לא טוב. אז היא חשבה, שנה בקנדה וללמוד אנגלית, ולהיות מורה שם - נהדר. היא נסעה. כעבור איזה... היא הכירה גם יהודים אחרים, ישראלים אחרים.

בחור אחד פעם מזמין אותה לצאת לטיול באיזה יום ראשון, יש לו אוטו, נוסעים - מסכימה. אקסידנט - היא נפצעה נורא קשה שמה. מכניסים אותה לבית, לבית חולים. אחר כך... בעבור איזה זמן רואים שכבר אין מה לעשות. היא משותקת לגמרי. חוץ מהראש עם... והידיים, נדמה לי, משותקת לגמריאז היא בבית החולים הזה איפה ש... איך קוראים לזה...?

ד. בית-אור: שיינה.

לו קדר: איפה ששיינה; ושם אומרים לה, רוצים, גם כן, לזרוק אותה משם. אין כבר מה לעשות, ואין לה לאן ללכת, ואין מי שיתן לה פרוטה. הסוכנות לא הכירה שזה... היא אחראית. היא לא אחראית, מה ?! ולא היה ביטוח. היא אבודה. נו, אז מה יהיה? ולה יש רעיון. אפשר להציל אותה.

אם עושים... אם מבטיחים לה עבודה 'בבית-ברל'. יש מה... היא יכולה לתת שיעורים לעברית, לעולים חדשים, היא, יכולה להיות מורה. לגמור את הלימודים שלה כמורה ולהיות מורה. אבל היא צריכה לגור שמה, אז צריכים לסדר לה מגורים. היא לא צריכה הרבה, 'קיטשנט', מקום לרחיצה וחדר אחד, אבל שלא יהיה מדרגות. אז זה ברור, כן. זה, צריכים לסדר את זה. מי יסדר את זה ? אני סידרתי לה את זה.

ד. בית-אור: מה את אומרת ?!

לו קדר: אדם, זה-אדם, עמד לי על הראש. קודם כל, קראתי את זה והזדעזעתי. אז חשבתי' זה לא מקרה בשביל העובדת סוציאלית שלנו, כן, כן. זה, זה לא, לא נכנס לשום דבר. אבל גולדה צריכה לסדר את זה.

ד. בית-אור: אה, נעזרת בגולדה?

לו קדר: סיפרתי לה את העניין ואמרתי לה, גולדה, אני רק רוצה דבר אחד. תגידי לי שאת רוצה שזה יסודר. אז לכל אחד אני אומרת, ראש הממשלה דורשת את זה. את לא צריכה, לא לכתוב שום דבר. אני כותבת בשמך. תבטיחי לי שאת רוצה את זה. אז היא אומרת בשתי הידיים, תעשי את זה. נו, אז יש לי... אני לא כמו האחיות, שאני צריכה את זה בכתב, כן. גולדה אומרת: כן, לו תעשי את זה.

עשיתי את זה. עשיתי את זה. זה לקח כמה חודשים. גם הסוכנות נתנה כסף, בית ברל, מי לא נתן? כל אחד שהייתי פונה בשם ראש הממשלה - הסכים.

ד. בית-אור: היו מקרים מהסוג הזה, נאמר, שאת החלטת שאת לא פונה אליה וגם לא פנית?

לו קדר: לא פניתי.

עוד על מכתבים שנשלחו לגולדה מאיר – על המכתב שבו חלום החוזה את מלחמת יום הכיפורים ואשר נשלח מספר ימים לפני המלחמה.

ד. בית-אור: כי, את פה... משהו שכל כך... ? כי הרי בסך הכל, כל אדם מהרחוב יכול לבוא ולפנות אל ראש הממשלה, תמצאי המון אנשים עם סיפורים טראגיים, שאף אחד לא עלה בדעתו, בכלל, לפנות לראש הממשלה ושהיא תעזור; במקרה הבחורה הזאת

לו קדר: לא. הרבה, הרבה היו פונים. זה היה הולך ללשכה הזו שלה- ?

ד. בית-אור: כן, כן, אבל שמה הטיפול הוא היה מהסוג של סחבת הרבה,

לו קדר: שגרתי.

ד. בית-אור: שגרתי, עד שמסדרים ואם מסדרים, אז זה לא זה. לסדר חבו - אדם, זה דבר נפלא. אני חושבת שזה יוצא מהכלל. אבל...

לו קדר: היית צריכה לראות את המכתב שכתבה לי אחר כך. לה לא היו אילוזיות, היא ידעה שגולדה לא שמה את האצבע בזה. אני הייתי מטלפנת לה לפעמים

ד. בית-אור: לבחורה ?

לו קדר: כן. ידעתי איפה אני יכולה... מתי אני יכולה למצוא אותה, כי הייתי צריכה עוד פרטים.

ד. בית-אור: והיא הסתדרה והיא עובדת, והיא גרה שם. מה קורה?

לו קדר:: עכשיו אני לא יודעת, אבל אז...

ד. בית-אור: כן, היא גרה והיא לימדה, והיא גמרה את הלימודים?

לו קדר: כן, כן, כן. היא טלפנה לי משם.

ד. בית-אור: הצלתם אותה. ממש הצלתם אותה.

לו קדר: זה - אדם, אני רוצה להגיד לך. כל שבוע היה שואל אותי, נו, איך זה הולך?

ד. בית-אור: לא, אבל באמת...  רגע, אז נחזור למכתבים.

לו קדר: אז, היו מכתבים... מכתבים מכל המינים. לפעמים הייתי באמת... מכתב אחד... כן, זה... אני קופצת. מלחמת אוקטובר.

אנחנו בלשכה בתל-אביב; ושתי בחורות מהלשכה שלנו נשארו פה בירושלים. ואנחנו בקשר... אני מטלפנת יום, יום, כמה פעמים, הן עובדות כל היום. אני עובדת ביום, בערב, בלילה.

אחת מקבלת את הדואר שמגיע הנה ושולחת לי את זה כל יום במעטפה צהובה גדולה על ידי הנהג של גולדה שהייתי שולחת. הוא היה כל יום בא וחוזר. ב... איזה שבועיים וחצי אחרי התחלת המלחמה, כאשר הכל היה כבר הרבה יותר פשוט והרבה יותר שקט, וראינו כבר, בכל זאת, בסוף ה- ? לילה אחד בערך בשתיים, אני מחליטה שמספיק לי. אני הולכת למלון. אני גרתי במלון דן.

אז אני מתחילה לסדר את הדברים על שולחן שלי, ופתאום אני רואה - את המעטפה הצהובה לא פתחתי.

ד. בית-אור: אוי ואבוי.

לו קדר: הבנות מטלפנות. הן היו על הטלפון כל הזמן. היה לנו line - direct line - טוב, אז אפשר לחכות למחר. אבל, מוסר כליות. לא, אני אפתח. אז אני פותחת. יש כמה דברים באמת לא חשובים. ומכתב מודפס עם פתק למעלה. הפתק זה,

ד. בית-אור: מאחת מהבחורות ?

לו קדר: מאחת משתי הבחורות. היא כותבת לי באנגלית: Lu, read the following.
If you like it, sign it, if you don`t like it, tell me what to write, what to answer and I'll change the letter.

אז אני חושבת, היא משוגעת? מה, עושים קורספונדנציה בזמן המלחמה? מה פתאום? אבל אחר-כך אני חושבת: רגע, האישה הזו היא לא אידיוט.

ד. בית-אור: כן, את מכירה אותה.

לו קדר: אם היא, אם היא כתבה מכתב, אם היא ראתה מכתב וחשבה שאני צריכה לענות לזה עכשיו, כנראה שיש משהו. אני אקרא את המכתב. אז קודם, אני, אני קוראת את המכתב שהיא קיבלה.

מכתב מאנגליה וזה מתחיל... בנייר כחול, תכלת. כתוב ביד. כתב יד פשוט, טוב, נקי, יפה כזה: Dear Missis Meir.  או Dear Missis Prime Minister. היא כותבת שהיא ראתה משהו בחלום. והיא אומרת... וזה היה נורא מוזר. זה היה על שפת מים. מצד אחד, היה משהו שהיה נראה כמדבר. אני אף פעם לא ראיתי דבר כמו מדבר. אני, הכי מזרחה נסעתי לשווייץ. ראיתי שם חיילים ופתאום ראיתי איזה סירה קטנה שעוברת איזה, איזה מים, מגיעה לצד השני ושם יש פיצוץ גדול. והיא ממשיכה והיא מספרת את כל המלחמה.

אחר כך היא אומרת:  and then I was on a mountain  and I heard cries of:  ווס'Golan', 'Golan', and I did not know what it was.  כל המלחמה היתה שם. אני קוראת את זה ורועדת. לוקחת את העמוד הראשון, מסתכלת. היא כתבה מאיזה עיר, אני כבר לא זוכרת.

ד. בית-אור: באנגליה?

לו קדר: כן. שני לאוקטובר.

ד. בית-אור: שני לאוקטובר, יום לפני המלחמה.

לו קדר: ארבעה ימים.

ד. בית-אור: ארבעה ימים, כן. מה את אומרת? ועל המעטפה, גם כן היה... ממש לפני המלחמה?

לו קדר: אפשר להשתגע. אז אני כבר קוראה, מה ש... זה לא נעמי שמה... שהמזכירה כתבה.

ד. בית-אור: אה, המזכירה?

לו קדר: המזכירה. היא ענתה יפה מאוד. תראי, זה גם כן פה. לקחתי את זה איתי. לא חשוב. לא קראתי את זה לגולדה תיכף, אם כי תמיד בצהריים, בערב הייתי לבד איתה. זה לקח לי עוד כמה ימים עד ש...

ד. בית-אור: שעיכלת את זה. כן.

לו קדר: כן. פעם אחת היינו בצהרים, הביתה לבד, אז אני קראתי לה את זה. היא הזדעזעה גם כן, ואמרה לי, לו, במקום לקבל את זה שלושה שבועות אחרי שזה נשלח, היינו מקבלים את זה ב-4 לאוקטובר, המלחמה התחילה ב-6, מה היית עושה? אז אמרתי, גולדה, זה לא יפה מה שאת שואלת, כן. אני הייתי זורקת את זה לפח.

ד. בית-אור: בטח.

לו קדר: אבל העיקר, מה את היית עושה? כן. היא לא רצתה לענות.

ד. בית-אור: היתה זורקת את זה לפח, גם כן.

לו קדר: טוב, אז זה אחד המכתבים. אז היו מכתבים לא מעניינים כמו זה, אבל בכל זאת.

ד. בית-אור: אתם עניתם לה משהו אחר כך, שהמכתב זה - שלה התגשם?

לו קדר: כן, כן, כן, כן, כן

ד. בית-אור: לצערנו הגדול.

לו קדר: כן. העיקר, מכתבים המשיכו לבוא,

ד. בית-אור: וקיבלתם ממנה עוד משהו, איזה...?

לו קדר: אני אספר לך אחר כך. הייתי רוצה לספר לך על זה. אחרי... טוב, המכתבים המשיכו לבוא. למשל היה סרט עליה, שבפנורמה, הם עשו. אחרי זה - המונים מכתבים, באו מאנגליה. דברים נורא, נורא יפים. זה עשיתי,

ד. בית-אור: כזה תיק.

לו קדר: כן, תיק מיוחד.

על הסרט הבריטי על גולדה מאיר, תחילתו לפני המלחמה וסופו אחריה ועל אלן הארט מפיקו. (בהקשר זה – על ראיונות שהעניקה גולדה מאיר בהשפעת לו קדר); על פיטוריו של אלן הארט מה-BBC  והסיבה לכך.

ד. בית-אור: איזה סרט? לא סרט...? הסרט גולדה?

לו קדר: כן, כן.

ד. בית-אור: שאינגריד ברגמן משחקת?

לו קדר:: לא, לא, לא, לא של ה-BBC

ד. בית-אור: כן, דווקא זה חשוב לי לזכור. החברה!!! והסרט קיים אצלם, בטלוויזיה הבריטית?

לו קדר: שעה וחצי, פנטסטי,

ד. בית-אור: מתי, באיזה שנה? אחרי המלחמה?

לו קדר: לא. זה התחיל לפני המלחמה וזה נגמר אחרי המלחמה. האיש שעשה את זה - גם כן מכתבים ממנו אלי ואל גולדה - אלן הארט. עם אלן... אלן הארט היה אחד העיתונאים שהיו - אולי סיפרתי לך עליו - זה ששלח את השושנים לגולדה מפני שהוא רצה ראיון איתה.

ד. בית-אור: לא.

לו קדר: אז אני אספר לך. אז בזמן מלחמת אוקטובר - אם אנחנו כבר מדברים על זה - אלן הארט, איש ה-BBC היה גם כן בין העיתונאים שבאו. כמעט כל העיתונאים גרו במלון דן. אני גם כן גרתי במלון דן. אז היו כמה שהכרתי. כמה צרפתים הכרתי. אחד גרמני הכרתי, אלן הארט ועוד אחד. היו כמה. הם היו מחכים לי. הייתי חוזרת בשלוש בבוקר, בארבע בבוקר, הם כולם היו יושבים. אז יש כאלה שהיו נו, Missis Kedar, when do we talk to the Prime Minister  וכאלה שהיו בצרפתית. לא, לא מדברים.

אלן הארט, שבא מלונדון באופן מיוחד, ושגולדה מאוד אהבה, מפני שבזמן שהוא עשה את הסרט, הוא היה ממש מותק, אבל הוא לא גמר את הסרט, הוא עשה... כי לא היה לה זמן.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: כמה וכמה פעמים היא שיחקה את ה... ואחר-כך הוא אמר... הוא היה במילווקי, הוא היה בכל מקום, כן, בשביל.... ברוסיה, נדמה לי. בכל מקום הוא הלך בשביל לעשות את הסרט, שהוא סרט פנטסטי.

לילה אחד הוא מחכה לי ו... לא. לא. יום אחד, כשכבר העניינים היו הרבה יותר שקטים, גולדה אומרת לי במשרד, לו, אולי היום נלך לאכול הביתה. אז אמרתי, אם את רוצה, אבל אין מה לאכול אצלך בבית. העוזרת לא יכולה להגיע. העוזרת היתה גרה בחולון ובכלל לא היתה תחבורה. אז היא אומרת, נמצא משהו באחד הארונות. אני כל כך שמחתי שהיא רוצה כבר לצאת. נסענו הביתה.

ד. בית-אור: לרמת אביב?

לו קדר: לרמת אביב. אז יש גן שמה, ודאי מכירה. היה שוטר שישב ליד הדלת בגן - Serounded by roses - העיניים יצאו לנו. אז הוא אומר לנו: מישהו הביא את הפרחים אבל לא נתתי... לא הכנסתי אותם בפנים, מפני שאני לא רוצה שהבחורים יצעקו עלי. נכון, הבחורים לא נתנו ששום דבר יכנס.

אז הם התחילו לחפש בין השושנים אם אין חומר נפץ. לא היה חומר נפץ. אז הם הכניסו את זה בפנים, ושמה היה פתק: מאלן הארט טו מיי פייבוריט Allen Hurt to my favourite P.M. with love. זה הכל.

בינתיים, גולדה ואני מחפשות ואזות. אין. בדליים שמנו את הכל. אז גולדה צוחקת ואומרת, אם הוא חושב שבגלל זה אני אתן לו ראיון - הוא טועה. אני לא אתן לו.

באותו לילה, לאלן אמרתיGolda received your roses, they are beautifull, Allen, they are beautifull.  don't think you'll get interview. I don't mind. We'll see.

גולדה החליטה שבאחד הימים, היא תתן ראיון לאמריקאים, רק לאמריקאים. לצרפתים היא נתנה אחר כך, מפני שאני עשיתי לה את המוות. השגריר שלנו בפריז עשה לי את המוות. כל יום היה מטלפן, לו, את מוכרחה לסדר שגולדה תיתן ראיון  אנשי 'Le Monde'. הם כותבים דברים איומים עלינו. את מוכרחה לסדר. סידרתי. גולדה עשתה לי טובה. לאמריקאים, באמת - היו המונים. מטלוויזיות שונות ומעיתונים שונים. אז היא נתנה.

לילה אחד כשחזרתי, נדמה לי, בשתיים או משהו, אז אלן הארט הבריטי, אומר לי, לו, עכשיו, לא כדאי לעשות קונצים, המלחמה נגמרה ואתם -on top. בואי לאכול ארוחת ערב איתי בחג. אמרתי: בסדר. אז הוא אומר, בתשע אני אהיה פה, אני אקח אותך. הוא לקח אותי למסעדה שאני כבר לא זוכרת איפה, כי לא היה אף אחד שמה. 'טרשיק', על שפת הים, נורא יקר. שמחתי גם כן, לצאת מהמלחמות ומהקצינים. אני יושבת ואוכלת. מגישים עוד משהו ואינני יודעת, וזה נורא יקר. אני רואה את המחירים, כן. אז אני אומרת לו: אלן, אני מקווה שיש לך... שזה ה-BBC משלם את כל זה? אז הוא אומר, זה אני כבר לא יודע, אני כבר לא עובד ב-BBC. אז אמרתי, סליחה? אז הוא אומר, כן. את רוצה לדעת מדוע? אז אמרתי, כןהוא הוציא מהכיס שלו פורמולות של מברקים, והוא אומר לי: אני התלוננתי כמה פעמים בלונדון, ב-BBC על הקולגה שלי בדמשק, שכתב דברים נוראים על מה שקורה בארץ - דברים לא נכונים. אז הם לא כל כך אוהבים אותי שם. והנה המכתבים האחרונים שקיבלתי וששלחתי. יש העתקים.
מברק אחד מ-BBC לונדון לאלן הארט, ממלון דן; Try and get interview from P.M.
אז התשובה שלו, זה היה: יום - number so and so -P.M. doesn't give interviews
אז עוד מברק אחד מה-בי.בי.סי; P.M. gave interviewes to American correspondents
התשובה של אלן הארט; Yours, number so and so. They gave her Pantoms, I gave her roses.
הוא קיבל מברק; You are dismissed

ד. בית-אור: מה את אומרת?!

לו קדר: הוא הראה לי את זה. ראיתי את זה.

ד. בית-אור: ואז, נתת לו, סידרת לו ראיון איתה?

לו קדר: היא לא רצתה לתת לו.

ד. בית-אור: ואיפה הוא היה אחר כך? הוא היה שייך לאיזה...?

לו קדר: הוא כתב... לא, לא, הוא כתב לי עוד. הוא נהיה, הוא נהיה פרילאנס.

על מכתבים שהגיעו לגולדה אחרי סיום תפקידה כראש הממשלה; על יחסיה של לו קדר עם גולדה מאיר בתקופה זו; על סרובה של גולדה מאיר לקבל את ההטבות המגיעות לה; על טיפולה של לו קדר בטלפונים ומכתבים שגולדה מאיר הייתה מקבלת לאחר סיום תפקידה כראש הממשלה; על הצעתה של גולדה ללו קדר לערוך ספר מהמכתבים, וסופו של רעיון זה.

לו קדר: מכתבים באו מכל המקומות. כאשר גולדה גמרה להיות ראש הממשלה, מכתבים המשיכו לבוא וזה היה מגיע אלי. הייתי שולחת לה, לא שולחת לה. הייתי רואה אותה לעתים קרובות מאוד או הייתי שומרת את זה. היא היתה באה כמעט כל שבוע. כן, כל הטיפול הרפואי, בכל זאת, היה נמשך בירושלים. אז היא היתה מטלפנת לי שהיא תבוא ביום זה וזה. אז אני הייתי נוסעת ל'הדסה' והייתי מחכה שהיא תגיע.

ואחר כך מ'הדסה' או שהיינו באות הנה והייתי שולחת את הנהג להביא אוכל סיני ופה היינו אוכלים, או שהיינו אוכלות באיזה מסעדה ואחר כך היא היתה באה לנוח פה. ואז הייתי מראה לה את המכתבים.

גולדה, עם כל הפיקחות שלה, הייתה סתומה לכמה דברים. כשהיא גמרה להיות ראש הממשלה, היא לא רצתה לשמוע ממזכיר הממשלה, מה מגיע לה באקס. זה לא מעניין אותה. אבל הוא, הוא סידר את זה וזה היה כתוב שחור על גבי לבן. איזה פנסיה היא תקבל ואוטו. ו... היא לא רצתה לדעת. אז הוא אמר לי ונתן לי רשימה. ואני כן הכנסתי את זה.

איך אני אסע לשם? אמרתי, גולדה, יהיה לך אוטו ונהג. אני לא רוצה. אמרתי, יהיה נהג כל יום. שום דבר. ובוודאי שהיא לא צריכה מזכירה. אז אמרתי, את כן צריכה מזכירה. אני שאלתי את לבנה ביום האחרון של גולדה. זה היה נורא. היה מישמש גמור בלשכה. איני יודעת, היא לא אמרה לי שלום. לא חשוב. שכחה, כן, כן. היא היתה נורא נרגשת כשהיא עזבה את המשרד.

אבל למחרת שאלתי את, את לבנה, מה, מה גולדה אמרה ביחס לטלפונים; אם מישהו רוצה לדבר איתה. אז היא אמרה, היא אמרה לתת את מספר הטלפון ברמת-אביב. כעבור כמה ימים גולדה טלפנה לי, ואמרה לי, לו, את יודעת שמטלפנים אלי יום ולילה. אז אמרתי: מגיע לך. איזה דבר?! מה אמרת ללבנה לתת את מספר הטלפון שלך? אז לא... זה לא רק שרים שמטלפנים, חברי כנסת כל העולם. מי שרוצה לדבר. את כבר לא ראש הממשלה, רוצים לדבר איתך. נתת את מספר הטלפון שלך – מטלפנים. אז היא אמרה, מה עושים? אז אמרתי לה, אני אחליף לך את מספר הטלפון ואל תתני אותו. אז ביקשתי. אני לא ידעתי איך עושים את זה, אבל מזמן לזמן היינו מחליפים. היא לא צריכה מזכירה. טוב, אז מכתבים המשיכו לבוא. מכתבים חשובים, לא חשובים.

ד. בית-אור: ולאן הם היו מגיעים? ללשכה של משרד ראש הממשלה? לאן זה היה מגיע?

לו קדר: כן, כן.

ד. בית-אור: היו אוספים?

לו קדר: בן-אדם בא... כן, היו שולחים לה יום יום. וגולדה לא פתחה... לא הייתה פותחת מעטפה, לא היתה פותחת. נשאר אצלה. כשהיו לה כבר הרבה, היא התביישה לבקש ממני. אז היא סיפרה לכמה מהידידים שהיו באים הביתה. לאחד מהם - זה היה צביקה זמירלשהיה ראש השב"כ אז.

אז הוא אומר, הוא ישלח לה, לה מזכירה. הוא רצה באמת לעשות לה טובה, אז הוא שלח לה את המזכירה שלו, שהיא בחורה נחמדה אבל פשוטה ולא ידעה אנגלית, ולא ידעה שפה ובכלל. טוב, אז היא באה לעבוד אצל גולדהלא היה לה מושג שהיא צריכה לענות על למכתבים, גולדה לא עונה, כן. היא צריכה. אז שבועות עברו ויום אחד גולדה שאלה, מה קורה עם המכתבים? אז היא אומרת, הם פה, גברת מאיר. ונתנו לה את המכתבים. אז גולדה הבינה שמשהו לא... אז על כל מכתב היא כתבה משהו, נא לענות, נא לענות, נא לענות. ומסרה את זה למה שמה, יפה.

ד. בית-אור: יפה ורדי?

לו קדר: כן. אצלה בבית לא היה מקום. יפה לא ידעה שהיא, שהיא יפה, צריכה לענות. גולדה כתבה: נא לענות. היא לא ידעה למי, היא לא שאלה אותה, לא כלום. אז פעם גולדה שאלה, מה עם המכתבים האלה? ואני אגיד לך תיכף מדוע היא שאלה - מפני שהיו כמה חשובים מאוד.

אז יפה אמרה לה, אני לא יודעת. אני צריכה לענות? אני לא יכולה לענות על זה. לא היה לה מושג. אז גולדה הביאה לי את זה פעם, ואומרת, תראי, הטפשה הזו. לו, אני משאירה לך את זה.

ד. בית-אור: אוי ואבוי. בטח היתה ערימה כזו.

לו קדר: לא. ממי היו מכתבים? מכל ראשי הממשלות מאירופה. מקנדי... מכל, מכל הנשיאים האמריקאים. קנדי כבר היה מת, אבל ממשפחת קנדי. מאישים שכתבו לה. השבועות עברו. נו, אז אמרתי לה, גולדה, עכשיו, בינינו, תעזבי הכל שטויות. שיפה הזו תענה לטלפונים, היא צריכה לענות לטלפונים כן. גם כן, היא היתה מבלבלת עם, עם -  Roundevouz - לא חשוב. אבל,

ד. בית-אור: היא צריכה מזכירה, מה זה, איזה מין...? אז היא לקחה עוד מישהי?

לו קדר: לא. אבל אני התחלתי לעבוד. אז כל המכתבים היו באים אלי. ואני עוד עבדתי. אני עבדתי בגנזך.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: אז, קודם כל, אמרתי, אני לא עובדת בגנזך, אני עובדת בשביל גולדה. אם נשאר זמן, אז בגנזך. אבל חצי יום, לפחות, עם גולדה. אז, זהו..., אז אני התחלתי לעשות את העניינים. אז הייתי כותבת את המכתבים והייתי שולחת אותם ליפה שהיא תדפיס אותם, ושהיא תתן אותם לחתימת גולדה. גולדה היא בכלל... אף פעם לא שינתה מילה אחת. אם זה היה בעברית, אז הייתי מבקשת שהיא, שהיא תכתוב. הייתי אומרת לה בטלפון מה לכתוב. אבל בדרך כלל זה היה באנגלית. בצרפתית, גולדה סמכה עלי. מכתבים הגיעו אחר כך כל הזמן. באופן מיוחד כשהיא היתה חולה. בשנה האחרונה של חייה היא היתה הרבה ב...

ד. בית-אור: בירושלים, בבית חולים, ב'הדסה'.

לו קדר: אז הייתי מחכה והייתי קוראה לה שלושה מכתבים בבת אחת. והיא התחילה להגיד, המכתבים האלה נורא יפים והייתי רוצה שיפרסמו אותםלו, את צריכה לעשות את זה. אולי תעשי מזה ספר ותקבלי כסף על זה. היא ידעה שאני חיה על משכורת. אף פעם לא ביקשתי, לא העלאה במשכורת ולא כלום, ולא שעות נוספות ובכלל, ושאין לי אוטו, אין לי שום הנאה... שום דבר מהמשרד. כן, משלמים לי את הטלפון, זה הכל. אבל...

והיא ידעה שלא מהמשפחה... להיפך, שאני לפעמים צריכה לעזור. אז היא נורא רצתה שאני אקבל כסף. כן, היא ידעה שאני עוזרת לבת אחותי שלמדה אז בארצות הברית. אני חשבתי שגולדה יכולה לעזור לה, אבל לא חשוב. אז היא דיברה על זה - להוציא לאור את המכתבים ושאת הכסף אני אקבל. ובכל פעם היא היתה שואלת: מתי תעשי את זה?

אז התשובה שלי זה היה, גולדה, כשאת שוכבת בבית החולים, אני לא יכולה לעבוד. אני יושבת על ידך, אני מפטפטת איתך. כשתהיי בריאה, חזרה הביתה, אז נעשה את זה. אני אעשה את זה. או שהאמינה, לא האמינה. כמה פעמים, ככה, הייתה שיחה כזו בינינו, והיא מתה. והמכתבים היו אצלי. אני ל... בשנה הראשונה, שנה שנייה, לא יכולתי לטפל בזה, אבל כאשר באו לעשות את הסרט על גולדה, פתאום היה לי רעיון. אולי עכשיו אני אעשה את ה... אני אברר. אני אסדר את המכתבים, והם כל כך מעוניינים ב'פרמונט' לעשות 'טרסק' גדול מהסרט הזה, אולי הם יקחו על עצמם לפרסם את זה.

המנהלת של הסרט - 'פרמונט' - נורא התלהבה כשסיפרתי לה את זה, ולקחה אפילו גם... הדפיסה כמה מהמכתבים, לקחה - שום דבר לא יצא מזה.

בינתיים, אני גמרתי לעשות תיק ממכתבים ואני כתבתי שזה יקרא - Dear Golda - כי רובם מתחילים - Dear Golda -

אז פה יש המכתבים שגולדה קיבלה ויש גם מכתבים שהיא לא קיבלה, שכביכול אני כתבתי לה. אז יש מכתב אחד או שניים שכן כתבתי לה. אחד שבמקרה מצאתי בין הניירות שלה. ויש מכתבים שאני כתבתי ל... או לקלרה אחותה, או למרי סירקין ואני מספרת על דבר שקרה לגולדה,

לו קדר משכנעת את גולדה מאיר לעזור במציאת דירה לעוזרת הבית.

למשל, היתה לה פה, בבית עוזרת. מסכנה, מסכנה, אידיוטית. עוזרת לעוזרת. שהבחורים פעם איימו עלי, שאם אני לא מסדרת לה דירה, הם, הם יעשו לי דברים איומים. מפני שהבחורה הזו, עם הילדה הקטנה שלה ישנו בגראז' של גולדה. לא היה לה לאן ללכת, כן.

ד. בית-אור: איך היא הגיעה לעבוד אצל גולדה בבית?

לו קדר: מפני זה... אני, פחות או יותר, הכנסתי אותה. והאמא שלה היתה מנקה במשרד ראש הממשלהאני הכרתי אותה. והיא פעם באה להגיד לי, גברת לו, יש לי בת בצרות.

ד. בית-אור: ללאה שהיתה המנהלת של ענייני הבית של גולדה.

לו קדר: היא היתה מבשלת. ואם היא מוצאת חן בעיני לאה, אז לאה תיקח אותה. היא באמת צריכה מישהו. ככה היא נכנסה.

ד. בית-אור: היתה לה ילדה?

לו קדר: היתה לה ילדה קטנה. היא היתה גרושה. והיא היתה לפעמים גרה אצל ההורים שלה, אבל שמה היו, אינני יודעת כמה ילדים. אז היא היתה פותחת איזה מיטה מתקפלת, היא פעם סיפרה לי, במטבח, ושם היתה ישנה עם הבת שלה. אבל כשהאחים הגדולים היו באים בלילה ורצו משהו, אז היו מעירים. ולילה אחד בכלל לא נתנו לה להיכנס. אז היא באה, הסתובבה ליד הבית ברחוב בן מימון, ראתה את הבחורים. אני יודעת? היא שכבה עם כל הבחורים. לא איכפת לי. העיקר, הם רצו לטפל בה, לעשות משהו. כן, ואני שלחתי אותה לאישה המטפלת בענייני סעד אצלנו, שנורא כעסה עלי וטלפנה לי, ואמרה לי, גברת קדר, אצלי אין פרוטקציה. היא תחכה בתור.

אז קרה משהו איתה. קרה משהו נורא מעניין.

כאשר הבחורים איימו עלי, אני חשבתי שהם צדקו... אמרתי, אני עשיתי מה שחשבתי לעשות, אבל באמת זה לא מספיק. העיקר, ביום בהיר אחד, אחרי... הבחורים השתגעו אחרי שהם ראו איך שהיא ישנה בגארז' עם הילדה. קודם כל, בגלל זה האוטו של גולדה היה בחוץ, כן.

וזה הם לא רצו – אסור. באותו יום בצהריים... בתיה, שמה בתיה, שהיתה תמיד מסתובבת במטבח - היינו אוכלים במטבח גולדה ואני, ובתיה היתה רוחצת כלים, היתה עושה משהו. לאה היתה מגישה לנו. באותו יום - בתיה איננה, ובמקרה גולדה שמה לב, ושאלה, בתיה איננה? לאה לא ענתה, אבל אני ידעתי. כשנכנסתי, גולדה הלכה לעשות פיפי, לרחוץ את הידיים ואני באתי תיכף למטבח. אז ראיתי שבתיה איננה, אז שאלתי, מה יש, איפה בתיה? אז לאה אמרה לי היא בוכה שמה באיזה שהוא מקום. זה לא מסתדר לה עם הדירה, היא במצב רוח נורא.

כשגולדה שאלה אחרי ארוחת הצהריים שלנו איפה בתיה, אז... ולאה לא עונה, אז החלטתי מה...

אמרתי לה, בתיה ישנה, היא בוכה באיזה שהוא מקום. בשביל מה היא בוכה? אז אמרתי, אם יש לך כמה רגעים, אז בואי למשרד שלך ואני אספר לך. וסיפרתי לה מה המצב של בתיה, ואמרתי לגולדה, עכשיו צריכים לעשות משהו, צריכים לעשות משהו מפני שהבחורים שלך מאיימים עלי, אני כבר לא אוכל להיכנס פה.

אז היא אמרה, תקראי לבתיה. קראנו לה. באה, אישה צעירה, מלוכלכת, קטנה, רזה. גועל להסתכל עליה. באותו יום עוד יותר גועל. גולדה קנתה לה משהו שהיא תשים את ה- היא לא רצתה ללבוש, טוב. אידיוטית גם כן, כן, ממש אידיוטית הילדה, הבחורה הזאת.

אז גולדה שאלה אותה, למי היא הולכת בשביל לקבל דירה. כן, זה היה הנקודה. אין לה איפה לישון, פשוט מאוד, עם הילדה שלה. הילדה כבר בת ארבע אז.

היא מתחילה להגיד, היא הלכה פה ושם. וגולדה הבינה ואני גם כן. אנחנו לא כל כך היינו רגילות בדברים כאלה, שהיא לא נכנסת לשום קטגוריה. היא לא אלמנת מלחמה, היא לא אם למשפחת מרובת ילדים. היא סתם אלמנה אידיוטית, אה, היא סתם גרושה אידיוטית, הבעל לא נותן כסף וזהו, והיא עובדת כעוזרת. בתור עוזרת, היא לא... אין, אין דירות כאלה. כן.

ופתאום... היא אומרת, יש איש אחד במשרד זה וזה, שתמיד אומר אולי תבואי בעוד חודשיים. אז היא באה... היא היתה הבוקר והוא אמר לה שוב פעם ללכת בעוד חודשיים. והוא לא מסתכל עלי, הוא אפילו לא רצה לדבר אתי. גולדה שואלת: מה שמו? והיא אומרת את שמו.

משהו מתחיל אצלי בראש...!

זה היה האויב של פנינה ושלי כל השנים במשרד השיכון .הגסות שלו. זה ידענו, זה אף פעם לא יצליח, אף פעם לא הצלחנו איתו. והנה שוב פעם.

ד. בית-אור: המסכנה הזאת אצלו.

לו קדר: כן. אז גולדה אומרת לי, תני לי אותו בטלפון. אני אמרתי לגולדה, אני לא בטוחה שאני מכירה אותו אבל אולי. זה היה השעה שתיים וחצי, כן. באנו לצהריים, אכלנו.

בינתיים לאה גמרה את הכלים ובאה, גם כן, לראות מה שקורה. היה לה... היה חדר נורא קטן שהיה משמש לגולדה משרד, עבודה. אבל שם היא ישנה.

תני לי אותו בטלפון. זה היה בערך שתיים וחצי, כשהפקידים עוד עובדים.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: אני אפילו לא ידעתי איך צריכים לטלפן אליו, איך... ? מה שם המשרד. אבל היא ידעה.

ד. בית-אור: בתיה.

לו קדר: בתיה ידעה את מספר הטלפון. אז... אני, שונאה לטלפן. גולדה לא, אבל אני כן. אבל בכל זאת אני עשיתי. אז בחדר יש גולדה ואני ולאה. וכשאני מתחילה לעשות את המספר, בתיה לקחה את הראש בידיים ואומרת, היא לא יכולה, היא לא יכולה לשמוע, היא יכולה לשמוע. אני מקבלת איזה קול של אישה בטלפון, ואני שואלת, אפשר לדבר עם אדון איקס איגרק. מי רוצה אותו? אז אמרתי, ראש הממשלה. אז האישה שואלת, את בטוחה שזה ראש הממשלה ולא מלכת אנגליה? אני ידעתי זה תמיד ככה, כן. אמרתי לה: תאמיני לי שהפעם זה הגברת מאיר. גולדה התרגזה. כנראה כל הסיפור הזה הרג אותה. לקחה לי את הטלפון, והיא אומרת, גולדה מאיר מדברת. אני מבקש לדבר עם אדון זה וזה. אני שמעתי איך שהבחורה שמה התעלפה פשוט מאוד. פתאום האיש בא לטלפון: אז... עד לסצנה הזו, הכל כתוב פה.
אדון זה וזה. שלום אדוני, מדברת גולדה מאיר. אז אני שמעתי גם כן, לאה בינתיים גם כן, כמעט שהתמוטטה. ואני מפחדת שאני אקבל היסטריקה.

ד. בית-אור: התקפת צחוק.

לו קדר: אדון זה וזה, אני שמעתי היום שאתה מטפל ולא כל כך מטפל, ואולי כן מטפל, בדירה בשביל שעובדת אצלי. שמה בתיה והיא... אה,כן, אתה מכיר אותה? אה, כן, היא היתה אצלך הבוקר. היא אומרת ששוב פעם אתה אמרת לבוא בעוד חודשיים. לפי מה שהיא מספרת לי, העניין שלה לא הולך כל כך. לא היה לך זמן הבוקר לקבל אותה. מתי יהיה לך זמן לקבל אותי? מה? האיש נתן צעקה, לא! אז גולדה אומרת, אני מבינה שאתה איש עסוק. אני גם כן אישה עסוקה, אבל אני אתפנה. אני מוכנה אפילו היום לבוא אליך אם אתה אומר לי מתי. מתי זה לא יפריע לך ?האיש הזה צעק: לא! לאה הלכה, בתיה לא היתה ואני חשבתי...

ד. בית-אור: מה זה? לא יאומן.

לו קדר: אז כשהוא אמר שוב פעם, כשהוא צעק לא, אז גולדה שינתה את הטון, אז היא אומרת, אתה לא רוצה שאני אבוא? אז הוא, אני אבוא אלייך מתי שאת רוצה, מתי? אז היא אומרת: תיכף, בן מימון. סגרה את הטלפון.

אז אני רצתי החוצה. לאה אומרת, אני הולכת לעשות קפה, אני הולכת, בשבילנו, בתיה, בכלל נעלמה לגמרי. ואני יוצאת החוצה, ואני אומרת לבחורים: תיכף - האיש הזה - האויב שלנו ושל בתיה, זה שיכול לתת לה דירה יבוא. הוא יבוא בעוד חמישה עשר רגעים, אז תנו לו להיכנס ותשימו לב איך שהוא ייצא מפה. אם הוא יוצא חי.

כעבור עשרה רגעים האיש היה. אני רוצה להגיד, איך שהוא נכנס. בינתיים, גולדה כבר נרגעה קצת, ורצתה, גם כן, לצחוק. היא ידעה, היא תעשה ממנו 'שמאטעס'.

האיש בא. גבוה, יפה, מסודר, עם 'קרבט' – הכל, ממש חתיך.

גולדה כמעט קמה בשבילו. אמרתי לה לא לקום. הוא מסתכל על שתינו. גולדה הציגה אותי. עשיתי עם הראש. היא לא אמרה לו לשבת, אני חושבת שהוא לא ישב.

ד. בית-אור: היא ידעה לשחק אותה, אה ?

לו קדר: האיש היה ירוק, ירוק, ירוק. אני חשבתי שהוא מתעלף שמה. מה אנחנו נעשה? וידעתי, הבחורים מאחורי הדלת, הם היו מוכנים להתערב אם קורה משהו. כן גברתי, כן גברתי, כן גברתי, כן גברתי.
ותוך שבוע תודיע לגברת קדר מה ש... איזה דירה בתיה מקבלת.

כעבור יומיים, בתיה טלפנה לי ואמרה לי, גברת לו, הוא בא, הוא טלפן, לי, הוא בעצמו. הבוקר הוא יבוא לקחת אותי. הוא יקח אותי להראות לי כמה דירות. כעבור שבוע היתה לה דירה. והלכתי לראות אותה, וזה היה בסדר. וגולדה כבר לקחה רהיטים אצל כל ה... אצל שיינה, נשארו רהיטים, אינני יודעת, כל מיני דברים. העיקר,

ד. בית-אור: היא לקחה, ארגנה לה גם רהיטים והכל ?

לו קדר: כן. זה גולדה עשתה. כן. אז זהו. אז רציתי שיהיה דבר שכזה, כן. אז אני כתבתי מכתב למרי סירקין וסיפרתי את העניין.

ד. בית-אור: איזה סיפור, יאללה.

על פרסום המכתבים בידיעות אחרונות; בעיית תגמולים שבהם נתקלה לו קדר; על פרסומי העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר.

לו קדר: יש עוד דבר שרציתי... יש כמה מכתבים שאני כתבתי. כן. אני מסבירה בהתחלה על המכתבים האלה שגולדה רצתה שיתפרסמו. ואני כותבת שאני הוספתי עוד כמה דברים. טוב, אז אני עשיתי את זה.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר :יש בית, בית... זאת אומרת, איך קוראים לזה ?

ד. בית-אור: הוצאה לאור, הוצאת ספרים

לו קדר: כן. שנורא מצא כן בעיניהם והם רצו את זה, ואחר-כך אמרו לא.

ד. בית-אור: למה ?

לו קדר: אינני יודעת, אינני יודעת.

ד. בית-אור: החזירו ?

לו קדר: החזירו. ג'רוזלם פוסט רצה גם כן, התלהב, ואחר כך גם כן אמרו לא. כל מיני, התלהבו ואמרו לא. אינני יודעת למה, אולי מישהו גם כן ש... במקרה זה נפל בידיים של ידיעות אחרונות, שאמרו כן. לקחו את זה, פירסמו פעם אחת כמה מכתבים,

ד. בית-אור: והחזירו,

לו קדר: ושילמו לי, שילמו טוב. והחזירו, ולא, לא, לא עושים יותר. הופעתי על הדבר הזה בטלוויזיה, בערב חדש.

ד. בית-אור: מתי?

לו קדר: לפני כבר שנתיים, אינני יודעת. כל השכונה התלהבה. בסופרמרקט: אוה, את הגברת קדר, אוה מתי יהיה ספר? הם כל כך התלהבו, בקיוסק. טוב, פתאום אני רואה שהמכתבים, אותם המכתבים שהופיעו בידיעות אחרונות, אבל לא הרבה, חמישה שישה, אמרו לי שזה מופיע ברוסית. זה הופיע ברוסית. וברומנית. זה היה הימלפארב, הימלפארב שמו ?

ד. בית-אור: הימלפארב זה צלם.

לו קדר: לא. יש שבתאי הימל...

ד. בית-אור: אני לא יודעת מי זה. לא, לא נצר ?

לו קדר: לא. הימלפארב. תיכף אני... כן. הוא הוציא את הספר של שיינה באידיש ואצלו התמונות, כן.

ד. בית-אור: אז הוא האיש שהוציא את הספר.

לו קדר: אז הוא האיש שהיום... כן. כשכתבתי לו, כשטלפנתי לו שאני רוצה לפחות כסף על זה, אז היה סקנדל, סקנדל. הוא לא רצה. הוא, הוא איש נורא ואיום. אני התלוננתי במפלגה, כן? והם אומרים, לא יכולים לעשות שום דבר נגדו. אי אפשר לעשות שום דבר. הוא שלח לי צ'ק של - אז זה היה לירות - על שלוש לירות, אינני יודעת, זה היה, היה... אי אפשר אפילו לקנות בוטנים. החזרתי לו. כן.

ד. בית-אור: מה את אומרת ?!

לו קדר: כן. זה איש איום ונורא. אני רציתי... הוא מוציא ספרים בשביל המפלגה. כן, הוא נשיא איגוד העיתונאים, או אינני יודעת מה, שבתאי הימלפארב.

ד. בית-אור: הימלפארב, לא. אני לא מכירה אותו.

לו קדר: טוב,

ד. בית-אור: אז הוא לקח מהעיתון את המכתבים,

לו קדר: כן, כן, כן

ד. בית-אור: וציטט אותם בתור ספר שלו ?!

לו קדר: לא, לא, לא, לא. הוא הופיע, זה הופיע בעיתונים שהוא מטפל בהם.

ד. בית-אור: אה, הבנתי.

לו קדר: כל העיתונים של המפלגה בשפות שונות.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: אז... אבל הוא גנב את זה ממני.

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: כן, כן. לא היה לו רשות לעשות את זה.

ד. בית-אור: בטח, בטח שלא. לפי החוק אסור לעשות דבר כזה.

לו קדר: כי אני רוצה כסף מזה. אז... אני רוצה ממך... קודם כל, שתקראי את זה. זה באנגלית. תקראי את זה. ואני חושבת זה מרתק. זה מה שאמרו לי אנשים שמבינים, כן. אחר-כך, אני רוצה שתגידי אם את יכולה לדאוג. ל... אז אפשר לתרגם את זה לעברית.

ד. בית-אור: כן, זה, זה, זה דבר שאפשר לעשות. אין בעיה.

לו קדר: תדעי לך שאין לי הרבה אקזמפלרים.

ד. בית-אור: אני אעשה לך צילומים מזה, שלא יהיה לך זה, שיהיה לך... שלא יהיה לך רק עותק אחד. בכלל, בלי כל קשר, אני אעשה לך צילומים.

לו קדר: זה מה שאני רוצה ממך,

ד. בית-אור: בסדר. תראי, אני אבדוק את זה. אני לא יכולה להבטיח לך.

לו קדר: אני יכולה... מה שסיפרתי לך עכשיו - כל הבוקר - כל המכתבים האלה, ישנם פה. מאלן הארט, אני סיפרתי את העניין.

עוד כמה דברים נורא מעניינים. מנהל הגנזך, כשהראיתי לו את זה בזמנו, אומר שהמכתב, שהמכתבים שלי הם הכי טובים. הם טובים. הם טובים מאוד. אבל, יש אחרים, גם כן פנטסטיים.

ד. בית-אור: תראי, אנחנו בעמותה עושים... יש לנו פרסומים; דבר שהתחלנו איתו. עכשיו הולכת לצאת חוברת ראשונה, עוד מעט, עם ההרצאות של מרדכי גזית ואבא אבן שהיתה בשנה שעברה. את זוכרת שהיתה לנו.

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: אנחנו עושים את זה. אנחנו לא מוכרים. עכשיו, אני הבנתי... אני מבינה שאת היית מעוניינת לעשות מזה ספר. כי אני הייתי רוצה להוציא את זה אצלנו, אבל אצלנו זה לא יהיה מזה שום הכנסה כספית, כי אנחנו לא מוכרים את הדברים שלנו. אני אבדוק ואני אראה מה אני יכולה לעשות פה.

לו קדר: ותאמיני לי שתיהיה לך תענוג לקרוא את זה.

ד. בית-אור: אני בטוחה. הסיפורים האלה שה... את יודעת, זה פשוט מדהים אותי, מה שאת סיפרת עכשיו, כי לא הייתי מעלה בדעתי, שהיא תתעסק עם דברים כאלה וברמה הזאת של... שהיא תיכף ומיד תרים טלפון לאיש ותתחיל לפעול כבר, ולגרום לזה שהוא יעשה משהו. אבל זה נורא, זה מזעזע, את יודעת, שאת חושבת על זה, זה ממש מזעזע. מה בחורה כזאת היתה עושה אם לא היתה עובדת אצל גולדה מאיר? היתה יכולה להתגלגל עד היום, אני לא יודעת איפה.

לו קדר: היא הייתה עוברת לזנות.

ד. בית-אור: כן, להתדרדר, מה זה? בטוח, מה ?!

לו קדר: היא, עבודת במשרד ראש-הממשלה. טלפונאית. טלפונאית. כן. היא רבה עם לאה. היא היתה... היא לא בחורה סימפטית.

ד. בית-אור: עלתה ברמה.

לו קדר: והיא, היא התחתנה. ויש לה עכשיו איזה ארבעה ילדים, אינני יודעת. אבל הצלנו אותה פשוט מאוד.

ציוני דרך בדרכה הפוליטית של גולדה מאיר עם ובלי לו קדר. על תכונותיה של גולדה בעניין זה – טיפולה הדיפלומטי בפרשת רצח ברנדוט, בהיותה צירה במוסקבה; ביקורים אצל פצועי צה"ל ועוד.

ד. בית-אור: יש המון דברים שהתחלנו לגעת בהם, ורק הדברים התגלגלו הלאה. ואני, דוקא, הייתי רוצה לשמוע יותר, מההתחלה בעצם... מעניין אותי המון דברים, למשל, את הרי התחלת לעבוד איתה במוסקבה,

לו קדר: כן.        

ד. בית-אור: הפעם הראשונה; התחלה של ההכרות שלכם והעבודה המשותפת. היא היתה כבר הרבה שנים בתפקידים ממלכתיים, נאמר, כל מיני. אבל, בכל זאת עוד מבחינת המדינה שרק קמה והדברים שעשו כאן, זה היה התחלה גם אצלה; להיות שגרירה של מדינת ישראל ב-48. הכל היה חדש בעצם. כל הגינונים,

לו קדר: בהחלט, כן, כן, כן, כן.

ד. בית-אור: שום דבר לא ידעו, עוד לא ידענו איך להתנהג בכל מיני דברים.

לו קדר: נכון, נכון

ד. בית-אור: וגם היא לא. אפילו שהיא כבר נפגשה עם אנשים מאוד נכבדים בכל רחבי העולם; היתה הרי נוסעת לגייס כספים. אבל בכל אופן זו היתה התחלת הדרך.

והיא ברוסיה - אני לא יודעת הרבה, אבל אני בטוחה שהיא בנתה איזה שהוא סגנון של יחסים עם העובדים, יחסים עם האנשים שהיא עבדה אתם. ובכלל מערכת של... שלמה של קשרים שאולי הייתה הבסיס אחר-כך לכל היחסים הדיפלומטיים שהיה לנו, שהמשיכו עד 67 עם, עם הרוסים. בכל אופן, יצרה איזה שהוא דפוס.

אבל זו היתה תחילת הדרך. אחר כך היא עברה הנה למשרד - העבודה, ואת לא היית איתה בכלל בקשר. ואחר כך במשרד החוץ את שוב היית איתה בקשר.

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: והיא כבר היתה אחרת בכל זאת, אני בטוחה.

לו קדר: כן, ודאי.

ד. בית-אור: עברו כמה שנים, היא כבר היתה יותר משופשפת וזה. אז היא עבדה איתך במשרד החוץ. והיה... יש לזה את כל הרמות של ההתייחסות, גם בתוך המשרד ולפי חוץ, ולמפלגה, ולאנשים, ולאנשי ממשל, ולדיפלומטים ומה לא.

ואחר כך במשרד ראש-הממשלה - זה שוב פעם עוד תהליך כזה שעברתם. וכל השנים האלה את עובדת איתה. סך הכל, בשלושת הדברים אלה קרוב מאוד. ואני, אני בטוחה שגם הדברים... הלכתן והתקרבתן יותר ויותר במשך הזמן.

לו קדר: ודאי.

ד. בית-אור: אותי מעניינים התהליכים האלה של ה- איך היא הייתה? איזה קשרים היא קשרה? איך האישיות שלה ככה, הלכה ונבנתה?

לו קדר: היא ידעה להתאים את עצמה למצבים שהיו קורים. למשל, גם כן דבר שקרה במוסקבה ושלימד אותה משהו. כן. ש... מצב שקרה פה ושהיא הייתה מוכרחה לפי המצב הזה לפעול שמה. פה נהרג ברנדוט.

ד. בית-אור: כן. אבל זה היה לפני. הרוזן ברנדוט ?

לו קדר: אנחנו היינו במוסקבה, וגולדה מקבלת מכתב, מברק משרתוק, שר החוץ, שמודיע לו על העניין הזה ושנותן לה הוראה לגשת באותו... ברגע שהיא מקבלת את הידיעה הזו, לפני שזה יתפרסם בכל העולם, שהוא יגש לשגריר שבדיה ולשגריר צרפת להביא תנחומים.

וזה נפל עלינו כמו, כמו... אז, קודם כל, שברנדוט נהרג עם הקולונל הצרפתי, ושזה - יהודים עשו את זה - ישראלים; וגולדה צריכה ללכת. אז אני לא יודעת מי טילפן לשגרירות השבדית, והסביר שהגברת מאירסון מבקשת לבוא לפני שקרה כך וכך. אז הם אמרו שיתקשרו. זה היה כבר בבוקר. הם לא התקשרו. אז טילפנו עוד פעם ומתברר שהשגריר לא רוצה לקבל את גולדה. מה עושים ?

בינתיים טילפנו לשגרירות צרפת. לא אני. וסיפרו אותו דבר, והשגריר קפץ על המציאה ואמר: כן, כן, ברצון. הוא יקבל את הגברת מאירסון ברגע שהיא תבוא. ואני לא יודעת, אני לא הלכתי איתה מפני שהוא ידע אנגלית טוב מאד. אבל הוא קיבל... לא רצה לדבר על העניין; היא סיפרה לנו כשהיא חזרה. טוב, אז זה קרה. כן. הוא שמח לדבר איתה. הוא כבר הכיר אותה. כן. הוא עשה... כשהם עשו הכרה, אז אני הייתי. זה היה אחרי...

ד. בית-אור: זה היה כשהגעתם.

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: כן, את אמרת שהיא היתה עם כל המדינות שהכירו את ישראל, הכירו בישראל; היא היתה מוכנה לשוחח.

לו קדר: כן. אז ניסינו עוד, במשך היום, שוב פעם עם השבדי, לא הלך, והיא לא ראתה אותו. רק אחר הצהרים או למחרת. אז היא בכלל... אז, אז גם כן... אז גולדה קיבלה את הידיעה הזו ואת ההוראה הזו משרת It's a job  היא צריכה לעשות את זה ולא... טוב, היא לא תשלח מישהו אחר והיא לא תתווכח עם שרתוק. היא הלכה.

ד. בית-אור: למה היא הייתה צריכה לשלוח מישהו אחר ?

לו קדר: לא, לא. היא לא רוצה או משהו.

ד. בית-אור: אה, אבל היא לא היתה...?

לו קדר: אז... לא, לא. היא אף פעם לא התחמקה מג'ובים, מדברים נוראים. למשל, לבקר אצל פצועי מלחמה. את יודעת שבגין אף פעם לא הלך.

ד. בית-אור: נו, בגין, בטח שלא. אני יודעת כל המלחמת שלום הגליל. לא הוא ולא אריק שרון.

לו קדר: אבל גולדה כן. אני לא הלכתי.... פעם אולי איתה. אבל היה מקרה מיוחד.

ד. בית-אור: מתי? את מתכוונת למלחמת יום הכיפורים.

לו קדר: בכלל. כן. פצועים פה באיזה תקרית או משהו. היא היתה הולכת, כן.

ד. בית-אור: לא, אני יודעת שהיא לא היתה גם זה אמר לי עילם, יצחק עילם. הוא אמר ש...  הוא  הרי מכיר אותה מתחילת הדרך שלה בארץ, בכלל, משנות השלושים. לא תחילה בדיוק, אבל הוא מכיר אותה מסוף שנות העשרים, ככה, תחילת שנות השלושים - והוא אומר שהיא היתה גם מעבר לזה. תמיד היתה מתנדבת לכל מיני דברים, בתוך המפלגה, נאמר, או ב'הסתדרות', ש...

לו קדר: כן, זה כן, זה אני יודעת.

ד. בית-אור: הוא אומר, תמיד היה משהו, היה צריך לעשות ומישהו... אף אחד לא היה מוכן, אז היא לוקחת על עצמה עוד תפקיד ועוד תפקיד.

לו קדר: פעם שהיא היתה שרת החוץ, היה לה... היא רבה... מי היה? ארן, נדמה, לי היה שר,

ד. בית-אור: החינוך.

לו קדר: והוא הזמין שר החינוך של, אינני יודעת איזה, איזה, איזה ארץ. ובאותו יום שאותו שר החינוך, הזר, היה צריך לבוא ממחלקת הטקס של משרד החוץ טילפנו אלי - עבדתי אז  אצל גולדה - ואמרו לי, שהשר ארן לא רוצה לגשת לשדה התעופה לקבל את השר.

אולי שאני אגיד לשרת החוץ שהיא תעשה משהו, שהיא תגיד לו משהו. אז נכנסתי אל גולדה ואמרתי לה. אז היא אמר: תני לי אותו בטלפון. היא נתנה לו אבל הוא בשלו, הוא לא רוצה, הוא נותן לו ארוחת ערב, הוא נותן לו ארוחת ערב. אז גולדה אמרה לו: אז אם אתה לא יורד, אז אני ארד.

ד. בית-אור: היא ירדה? הוא הסכים? הוא... זה לא שבר אותו ?

לו קדר: בקושי, אבל זה כן. אז כן הוא הלך. גולדה רתחה. היא היתה, היא היתה נוסעת, כן, לקבל את השר.

ד. בית-אור: כן, בטח. לקבל את השר, זאת אומרת: היה לה איזה תחושה ש... חזקה, של מה צריך לעשות והיא לא היתה... ?

לו קדר: כן, כן, כן, כן, כן, בהחלט

על דרכה של לו קדר להכללתה כחברת צוות הצירות הישראלית במוסקבה. על המפגש הראשון עם מוסקבה וההשתכנות במלון "מטרופול". לו קדר כותבת את המכתב הדיפלומטי הראשון של הצירות הישראלית במוסקבה – תגובתה של גולדה וציפיותיה של גולדה מתפקידה כצירת ישראל במוסקבה 

ד. בית-אור: אז במוסקבה, כשהגעתם בעצם, נפלתם שמה לתפקיד, למשהו שלא היה שום צ'אנס בעצם, לדעת קודם, איך לעשות את זה,

לו קדר: שום דבר לא. סמכו עלי, מפני שכאשר הוחלט שאני אסע עם...

ד. בית-אור: כן.

לו קדר: גם כן לרוסיה, אז אני תיכף אמרתי: אני רוצה קודם לנסוע לצרפת, לראות את ההורים. אז נסעתי לצרפת, שבועיים לפני שיצא הפמליה. נסעתי על הדרכון הצרפתי שלי, כי הדרכון הישראלי עוד לא, עוד לא היה מוכן. ועשיתי ראנדוו עם, עם כל המשלחת בפראג.

והיה מדובר שלבבי יביא לי את הדרכון שלי לפראג. פראג אז בשביל להיכנס לרוסיה, אז יהיה לי דרכון ישראלי. לבבי ביקש ממני, כשאני אהיה בפריז, שאני אקנה את כל הספרים שאני יכולה על דיפלומטיה. הייתי צריכה לבקש כסף מאבא שהוא יתן לי, כי בוודאי לא היה לי ופה לא נתנו לי. והסתובבתי בקרטייה לאטן, נושמה קניתי מה שקניתי. העיקר, אני ביקרתי בנציגות שלנו בפריז. עוד לא היתה שגרירות. היתה נציגות ובראש היה מוריס פישר. מוריס פישר שהיה ממוצא בלגי, ידע טוב מאד צרפתית. נפלא. והכרנו קודם, פה, נדמה לי.

הוא שמח לראות אותי ושאל אותי מה, מה יהיה עם ה'בנדה' הזו במוסקבה. אתם הישראלים יודעים על טקס וזה. שום דבר. אז הוא נתן לי ספר אחד שהיו נותנים לדיפלומטים צרפתיים.

ד. בית-אור: נוהלים.

לו קדר: נוהלים. משהו שמחלקת הפרוטוקול של ה'אליזה' הוציאה, פרסמה. וזה, הספרון נורא מעניין.

אז הוא נתן לי את זה, וזה קראתי באוירון מפריז לפראג. וכאשר... ובפראג הייתי יומיים לפני הראנדוו, כי פחדתי - Will miss them .

ד. בית-אור: יש לך עוד יומיים לקרוא את זה. לשנן.

לו קדר: לא, לא, לא. ביקרתי בפראג ו...אהוד אבריאל לקח אותי לשדה התעופה לקבל את גולדה וכל היתר. אז היו הרבה שלא, לא הכרתי אותם בכלל, כן. הכרתי את גולדה, ראיתי אותה פעם אחת, את אלגה שפירו כבר ראיתי פעמיים, וזה הכל. האחרים לא הכרתי.

כן, אז עשיתי הכרה עם כולם. ונדמה לי שלגולדה אמרתי, דרישת שלום ממוריס פישר והוא... ולבבי, כן, שהכרתי אותו קודם, שאל: הבאת ספרים ?אמרתי: כן. ועל טקס אני יודעת את הכל, כי קראתי את הספר. אז הוחלט שאני אתעניין... אני אטפל בענייני טקס. וככה זה היה. הטילו את זה עלי.

ד. בית-אור: זה כמו חלוציות, ככה.

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: אז ממש למדת?

לו קדר: מה? את לא...? מה, לא, לא סיפרתי לך איך הג'וב הראשון שהיה לי ב...  (370)

ד. בית-אור: לא.

לו קדר: כן. אנחנו הגענו למוסקבה, זה היה ערב ב-2 לספטמבר, ושמונה בערב. היה כבר חושך, ואיזה גשם דק דק נפל וזה היה נורא.

וכאשר נכנסנו העירה - שדה-התעופה איזה ארבעים קילומטר מהעיר - אז נסענו. באו ממחלקת הטקס לקבל את גולדה ואת הפמליה. והיו אוטומובילים ואוטו-משא בשביל הבגאז'ים. היינו עשרים איש, כן. כמה מהאנשים נשארו עוד בפראג, שלושה או ארבעה. אז, אבל... טוב, גולדה ואני היינו במשלוח הראשון. ולקחו אותנו לבית המלון מטרופול.

בדרך, שהיינו כבר בעיר: אלפים, המונים אנשים, המונים, המונים. והמון דגלים שחורים ואדומים, שחורים ואדומים. מה קרה? נודע לנו. הרוסים שקיבלו אותנו, סיפרו לנו. זה היה יום הלווייתו של חבר הפוליטביירו זדאנוב. קברו אותו I couldn't care kess - טוב, ככה הגענו לבית המלון. בית המלון ישן נושן.

ד. בית-אור: שמה גרתם כל הזמן, דרך אגב בבית מלון הזה, או שהיה לכם... ?

לו קדר: יש כאלה שגרו הרבה שנים. הרבה? לא. לגולדה נתנו בית כעבור ששה חודשים, אבל ששה חודשים גרנו בבית המלון הזה. לא טוב, אבל לא חשוב. היה קר ו...

ד. בית-אור: והמשרדים, איפה היו ?

לו קדר: גם כן, כל אחד בחדרו. אז טוב, הכינו ארוחת ערב נהדרת. ואני עוד הייתי רעבה מהמלחמה שלי בירושלים. אז אכלנו וזה היה טוב, באיזה חדר אוכל, אוכל מיוחד בשבילנו. למחרת בבוקר אלגה שפירו באה לקחת אותי לחדרה. הזמינה ארוחת בוקר, אכלנו יחד. הופיע לבבי, והוא אמר לי: איש הטקס שקיבל... שלקח את גולדה אתמול משדה התעופה  לבית המלון אמר לה בדרך - הוא נסע, גם כן, לבבי, כי הוא תרגם. גולדה לא ידעה מלה ברוסית.

ד. בית-אור: מה, היא לא ידעה רוסית ?

לו קדר: לא ידעה רוסית.

ד. בית-אור: רוסית היא לא ידעה. היא היתה ילדה כשהיא עזבה את רוסיה, בטח.

לו קדר: היא היתה בת שמונה. היא לא הלכה לבית ספר רוסי.

לו קדר: אז לבבי היה באותו האוטו ושמר. אז איש הטקס אמר לו: זה נורא חבל שגולדה באה בערב, כי She missed a beautiful funeral.

אז גולדה אמרה שהיא מצטערת, אבל זה ככה, זה היה. זה התאריך והוחלט מראש. אז מה, מה אפשר לעשות? אז האיש אמר, שהיא יכולה לתקן את עצמה בזה שהיא תכתוב מכתב תנחומים לשר החוץ מולטוב.

אז הנה לבבי בא ושואל אותי: את יכולה לכתוב מכתב כזה? אז אמרתי: צרפתית אני ? - Cewst mois specialties - כן. כי בשביל ה'סוכנות' הייתי כותבת. לא, לא אכפת לי. אז הוא הסתכל עלי קצת מוזר. אז הוא אומר: אז תכתבי מכתב למולוטוב לחתימת גולדה, ותבואי להראות לי את זה; תעשי טיוטה.

כתבתי טיוטה. הראיתי לו את זה. הוא ידע טוב צרפתית. הוא לא דיבר.

ד. בית-אור: מה, את כתבת את המכתב בצרפתית, לא באנגלית ?

לו קדר: כן, בצרפתית. לא. מדוע לקחו אותי ?

ד. בית-אור: ברוסית? בשביל צרפתית.

לו קדר: לא. ממשלת ישראל הראשונה, הקטנה, החדשה, החליטה שהיא לא רוצה שום דבר אנגלי מהבריטים, לא מנדט ולא צבא, ולא משטרה ולא שום דבר, ולא שפה. אז לכן הוחלט שהשפה הדיפלומטית תהיה צרפתית. לכן חיפשו מישהו שידע צרפתית ומצאו אותי. אחר כך עברו מפני שאחרי כבר לא היו מי שידע צרפתית.

אז כתבתי בצרפתית. לבבי קרא את זה, ואמר לי: בואי איתי אל גולדה. אז הלכנו אל גולדה. כולנו גרנו באותו בית המלון, באותה קומה, Tres, בקומה שלישית. לגולדה היתה דירה קטנה שמה עם שרה וזכריה. אז הלכנו אל גולדה. ולבבי אמר לה: לו כתבה בצרפתית את המכתב שאת צריכה לחתום בשביל מולוטוב. אני אתרגם לך את זה בעברית. אז הוא תרגם לה את זה בעברית, והיא מסתכלת עלי ככה.

אני לא ידעתי מי זה זדאנוב, אבל עשיתי במכתב כאילו שהוא היה ידיד כל כך טוב של גולדה שהיא לא יכולה, היא לא יכולה לחשוב איך היא תעבור על זה שהוא מת בכלל ושהיא לא הספיקה בכלל להכיר אותו.

אז כאשר לבבי גמר לתרגם לה את זה, אז היא הסתכלה עלי ועליו ואמרה לו; תגיד, תתרגם לי את זה עוד פעם. אז אמרתי לה; גברת מאירסון, זה עוד יותר יפה בצרפתית, כי הרגשתי שהיא מתרגשת.אז הוא קרא לה את זה עוד פעם. זאת אומרת, תרגם עוד פעם. אז היא אמרה: בסדר, שנדפיס את זה ו... אז זה היה העבודה הראשונה שלי. אז עשיתי רושם נורא מוזר עליהם, כן. קודם כל, אישה שיודעת צרפתית טוב. שלא פחדה לעשות דבר שכזה, שלא התחילה להגיד ושלא היו צריכים לעזור לה, כן ?

אז גולדה ראתה תיכף ש... גם לבבי, שאפשר לסמוך עלי אני לא מאבדת את הראש. אומרים לי לעשות, אני עושה כמו בוק. לא כמו בוק. אני עושה. הוא הרגיש שזה - המכתב היה טוב מאוד. כן.

ד. בית-אור: אז, ככה התחלתם ?

לו קדר: ככה אני התחלתי, כן.     

ד. בית-אור: ואז... כן. והיא היתה יוצרת, בעבודה שלה עם האנשים; שהיתה הולכת כל הזמן לפגישות, התחלתם מאפס שמה. מה עושים ?

לו קדר: תראי, אנחנו התחלנו שתינו יחד.

ד. בית-אור: זה ממש 'טריפ', ממש הרפתקאה, לא ?

לו קדר: כן.

ד. בית-אור: זה, זה מינוי... זה נראה כמו... היום הכל כל-כך ברור ויש נוהלים וזה.

לו קדר: אז הביקור הראשון שעשינו, זה היה שתינו, מפני שבטלפון דיברו אלי מי ללכת, מתי, באיזה שפה ידברו ? אז אמרו לה; בצרפתית. זה היה אצל שגריר, אחד מאמריקה הלטינית. אז הלכנו שתינו. שמה אני עשיתי סקנדל. אני, אני צחקתי כמו אידיוט כשהאיש פתח את הפה.

ד. בית-אור: זה, עם הסיפור הזה שסיפרת לי שהתפקעת מצחוק בצרפתית; שהוא דיבר מצחיק ?

לו קדר: כן. אז גולדה ראתה איזה שאלות הם שואלים, כן. כי כולם שאלו אותו... אז היא כבר נכנסה לאיזה מסלול, כן. אז היא ידעה על מה לדבר, היא ידעה על מה לספר. אז זה, זה היא אמרה.

ד. בית-אור: מה היה צריך אבל, בעצם, באופן מעשי, מבחינת ממשלת ישראל... מה, מה הייתם צריכים בעצם לעשות ?

האכזבה והסיבות לעזיבתה את התפקיד לפי לו קדר. על הקשיים שביצירת קשר עם יהודים במוסקבה.

לו קדר: היא חשבה שהתפקיד שלה כלפי הממשלה הסובייטית, זה לסדר עליה, לסדר יחסים טובים, חליפת אינפורמציה, פיתוח יחסי תרבות, יחסי, יחסים כלכליים, יחסי צבא גם כן. כן, היה לנו נספח צבאי, היה לנו נספח כלכלי. היא חשבה, כולנו חשבנו.

ד. בית-אור: וזה לא הלך ?

לו קדר: איפה?! שום דבר לא.

ד. בית-אור: אז מה, בעצם, לא, לא נוצר... הם לא נתנו, הרוסים לא היו מוכנים לשתף פעולה ?

לו קדר: לא נתנו. הם אפילו לא נתנו לנו לכתוב בולטין. היינו בטוחים. היינו מוכנים לזה עם אינפורמציה מה שקורה בארץ, כן. אז זה היה נורא מתסכל, צריך להיות בעצם.

ד. בית-אור: כן. לכן היא חזרה כעבור ששה חודשים.

לו קדר: גם, כן. כאשר... היא, היא כתבה את זה, כן. זאת אומרת? נמיר כתב את זה לבן-גוריון במברקים. אז בן-גוריון ידע שלה אין מה לעשות, רק ללכת... היא אף פעם לא ראתה את סטלין.

ד. בית-אור: לא, בשום אופן. לא היא בטח לא הסכימה.

לו קדר: לא, לא.

ד. בית-אור: אבל, רגע, עם מה...? וגם אחר-כך הדברים נשארו, ככה קפואים, כל השנים, עד שנגמר, נגמרו היחסים עם ...?

לו קדר: כן, כן, כן, כן, כן, כן.

ד. בית-אור: שום דבר ?

לו קדר: שום כלום.

ד. בית-אור: היא יצרה כבר אז - אני לא יודעת, אבל אני משערת שהנושא של עליה מרוסיה היה כבר אצלה אז 'ג'וק'. זאת אומרת: זה כבר התחיל אז אצלה לפעול, כי אחר-כך טיפלה שנים, אני יודעת,

כל הזמן היתה פעילה חזק מאוד במשרד החוץ בנושא של עליה מרוסיה, כבר שזה היה לא לגאלי.

לו קדר: כן, כן, כן, כן, כן.

ד. בית-אור: אבל, הקשר עם היהודים שם ?

לו קדר: לא היה.

ד. בית-אור: אבל היה... יש הסיפור הידוע עם קבלת הפנים בראש השנה שעשו לה שם בבית הכנסת. באה לבית הכנסת שמה שהרחוב היה מלא.

לו קדר: אבל זה, אבל זה קבלת פנים? אז היה. זה, זה... הטרגדיה הזו שהיתה שמה ב...

ד. בית-אור: והיא לא נפגשה עם היהודים בכלל ?

לו קדר: לא.

ד. בית-אור: לא? מפני שזה היה ברור שאסור לעשות את זה? הם מסכנים ?

לו קדר: הם פחדו. היהודים פחדו, פחדו פחד מוות לגשת. אז ב...  כאשר הם היו בהמוניהם ברחוב, אז כן ניגשו אליה. אבל זאת היתה הפעם היחידה.

ד. בית-אור: זה היה נורא מתסכל צריך להיות ?

לו קדר: אה, את לא שאלת את שרה? שרה וזכריה. לשרה ולזכריה היו כמה כתובות, של קרובים של אנשים מפה.

ד. בית-אור: לא, לא דיברתי איתה עוד על זה.

לו קדר: לא? אז השנים, הקיבוצניקים, כן ? קיבוצניקים. אז הם הלכו לפי הכתובות האלה. לא רצו לתת להם להיכנס. הם לא ידעו מה שקורה להם.

ד. בית-אור: איזה דבר?! זה לא יאומן. זה באמת נורא. איך, בכלל, היה מבחינתכם להיות, בכל אופן, ברוסיה? זה, בכל אופן, לא אירופה.

לו קדר: תראי, לכל אחד היה עולם משלו.

ד. בית-אור: מה זאת אומרת, לכל אחד היה עולם משלו? כל אחד התעניין בדברים אחרים שמה ?

לו קדר: לא. תראי, אני אספר לך לפי כמה אנשים, אז תראי מה שאני קוראת עולם משלו. לי לא היה אף אחד ברוסיה. היתה לי בת דודה וקראתי פעם... ראיתי ברחוב פעם 'פלקט', שהיא היתה, איך קוראים לזה? בקונצרטים

ד. בית-אור: מה, מנצחת ?

לו קדר: מנצחת, כן. אז ראיתי את שמה. ידעתי שלאמי היה אח ברוסיה, שחמישים שנה היא לא התכתבה איתו ולא כלום. ושלו היו שני ילדים בן ובת. והבת ליזה, ליזה לוין. אז ראיתי: ליזה לוין, קונצרט. אני לא, לא יכולתי ללכת לקונצרט, אבל שלחתי לה פתק. מישהו כתב לי ברוסית.

ד. בית-אור: והיא ענתה לך ?

לו קדר: כלום. לא - I didn't insist - כן, לא.

ד. בית-אור: נורא.

לו קדר: זה, ללבבי היה אח שמה, כן. והוא רעד כל הזמן. הוא פחד להתקשר איתו. ספר טלפונים לא היה לנו, עד שמישהו, כן, גנב ספר טלפונים, אז היה לנו. היה לפיד, שהיה לו אח וש... כאשר הוא רצה ללכת לראות אותו, הוא, הוא ביקש את רשותה של גולדה.

גולדה התבלבלה ואמרה שהיא צריכה להתייעץ. אז היה לה יועץ נמיר. אז הם התייעצו. והתשובה ללפיד זה היה שאסור לך ללכת לראות את האח. אז הוא בא לספר לי את זה.

אז הוא אמר, מה את היית עושה? אז אמרתי: אני הייתי הולכת. לו היתה לי אחות פה, אני לא... הייתי הולכת. והיית מסכנת אותה ?

אמרתי, הייתי מסכנת אותה. הייתי מסכנת אותה, מפני שאולי היא כן היתה רוצה את זה. אז הוא הלך. הוא כן ראה. זה, זה סיפור שלם עם לפיד. כן.

ד. בית-אור: הוא ראה ?

לו קדר: מה ?

ד. בית-אור: ראה את אחיו ?
   
החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

X