עבודתי עם גולדה מאיר, עדות: לו קידר

עבודתי עם גולדה מאיר, עדות: לו קידר

תאריך: 10.07.1986 
RE - 31, תיעוד בעל פה
ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

מראיינת: דרורה בית-אור

תוכן:

  • על עזרתה של לו קידר לאנשים שכתבו על גולדה מאיר וחוסר הכרת התודה שלהם.
  • על מכתבים מאזרחים שהיו מגיעים לגולדה מאיר ואופן טיפולה של לו קידר בהם.
  • על יחסים עם גולדה מאיר; על רצונה של גולדה מאיר בחברתה של לו קידר, על הזמן שהיו מבלות יחד.
  • על עזרתה של לו קידר לאזרחים שהיו פונים באופן אישי לרוה"מ לעזרה – המקרה עם המורה שנפגעה בתאונה.
  • עוד על מכתבים שנשלחו לגולדה מאיר – על המכתב שבו חלום החוזה את מלחמת יום הכיפורים ואשר נשלח מספר ימים לפני המלחמה.
  • על הסרט הבריטי על גולדה מאיר, תחילתו לפני המלחמה וסופו אחריה ועל אלן הארט מפיקו. (בהקשר זה – על ראיונות שהעניקה גולדה מאיר בהשפעת לו קידר); על פיטוריו של אלן הארט מה-B.B.C והסיבה לכך.
  • על מכתבים שהגיעו לגולדה אחרי סיום תפקידה כראש הממשלה; על יחסייה של לו קידר עם גולדה מאיר בתקופה זו; על סרובה של גולדה מאיר לקבל את ההטבות המגיעות לה; על טיפולה של לו קידר בטלפונים ומכתבים שגולדה מאיר הייתה מקבלת לאחר סיום תפקידה כראש הממשלה; על הצעתה של גולדה ללו קידר לערוך ספר מהמכתבים, וסופו של רעיון זה.
  • לו קידר משכנעת את גולדה מאיר לעזור במציאת דירה לעוזרת – הבית.
  • על פרסום המכתבים ב'ידיעות – אחרונות'; בעיית תגמולים שבהם נתקלה לו קידר; על פרסומי העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר.
  • ציוני דרך בדרכה הפוליטית של גולדה מאיר עם ובלי לו קידר.
  • על תכונותיה של גולדה בעניין זה – טיפולה הדיפלומטי בפרשת רצח ברנדוט, בהיותה צירה במוסקבה; ביקורים אצל פצועי צה"ל ועוד.
  • על דרכה של לו קידר להכללתה כחברת צוות הצירות הישראלית במוסקבה. על המפגש הראשון עם מוסקבה וההשתכנות במלון "מטרופול". לו קידר כותבת את המכתב הדיפלומטי הראשון של הצירות הישראלית במוסקבה – תגובתה של גולדה וציפיותיה של גולדה מתפקידה כצירת ישראל במוסקבה – האכזבה והסיבות לעזיבתה את התפקיד לפי לו קידר. על הקשיים שביצירת קשר עם יהודים במוסקבה.

 

לו קידר :  אני לא מקבלת שום דבר כנגד,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  שום דבר לא. בפעם הראשונה שעזרתי למרי סירקין לכתוב את הספר שלה על גולדה, אז כשהספר הופיע, זה היה עם תודה לכל אלה שעזרו לה.

ד. בית-אור :  ולא, לך לא ?

לו קידר :  לי לא.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?

לו קידר :  אם כי שעות ושעות ושעות.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?

לו קידר :  אז כתבתי לה.

ד. בית-אור:  מאה אחוז.

לו קידר :  כן, שאלתי אותה: מה קרה ? היא נורא התביישה. שכחה. בספר השני, ב-Second addition - כבר יש.

ד. בית-אור :  כן, יש... כבר כתבה ?!

לו קידר :  את התודה שהיה לי מרינה סמואל; שאיתה ישבתי שעות ושעות ושעות על ספר של גולדה,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  שעות ושעות ושעות - פה.

ד. בית-אור:  כן.

לו קידר :  אז פעם היא שאלה אותי - אמרה; אני לא יודעת איך להודות לך. רגע אחד, יש לך אינציקלופדיה ג'ודאיקה ? אז אמרתי: זו, באמת לא. אז היא אומרת: אני יכולה להשיג לך. חכי. אחר כך היא אומרת: אני לא יכולה להשיג לך. טוב, היא לא יכולה, היא לא יכולה. אז היא נתנה לי משהו. וזה אני מתביישת להגיד. חתיכת סבון.

ד. בית-אור :  מה ?

לו קידר :  כן, חתיכת סבון טוב. יש לי עוד הקופסה.  אני לא ידעתי איפה להכניס את עצמי בבושה, כשהיא נתנה לי את זה. חתיכת סבון טוב. סבון טוב. אבל... טוב, זהו. זה - כל הדרך. טוב, לא חשוב. אני רוצה לספר לך על גולדה ואחרי זה, אז אני אציע לך לתת לי משהו.

ד. בית-אור :  בסדר.            

לו קידר :  סיפרתי לך על המכתבים אל גולדה ?  אז גולדה הייתה מקבלת הרבה מכתבים. כל השנים שעבדתי איתה, היא הייתה - כשהייתה בתפקיד, בתפקיד שאני ראיתי אותה,עבדתי באותו... כשהייתה החוץ למשל. כשהיא הייתה מזכירת המפלגה, אני לא יודעת אם הייתה מקבלת מכתבים אישיים מאנשים.

אבל כשהיא הייתה שרת - החוץ - כן, ובודאי שהיא הייתה ראש - הממשלה. המכתבים, היו בקשות שהיא תעזור לעשות פה ושם, ושם.

ואני לא יודעת אם זה היה חוק, לפני שהגעתי ללשכה שלה כשרת חוץ, אבל בזמני בודאי שזה היה. עונים לכל מכתב. כל מכתב אל גולדה; או שהיא רואה את המכתב או שלא רואה, בדרך - כלל היא לא הייתה רואה. לא היו מכתבים חשובים, ובמילא היא לא הייתה יכולה ל... כשהיא הייתה שרת - החוץ היינו... נהיינו מומחיות, המזכירה של הלשכה ואני - הייתה פנינה.

ד. בית-אור :   פנינה, אני מכירה אותה.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  פנינה מור.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  מכירה.

לו קידר :  אז פנינה, באופן מיוחד, היא הייתה זריזה, ככה, במחשבה והכל. אבל שתיינו, היינו מומחיות להשיג קיוסק לאנשים שביקשו. ביקשו קיוסקים. והגענו למצב כזה שידענו בדיוק - את יודעת אנגלית ?

ד. בית-אור :  כן. כן, בטח.

לו קידר :  אז - The roaps. We knew the roaps. אז, באופן אוטומטי, היינו משיגים... כשהיינו רואות שזה משהו שבאמת שווה, כן, אז קיוסק. אבל, דברים אחרים גם כן.

ד. בית-אור :  לאיזה אנשים, למשל, הייתם דואגים לארגן איזה 'קיוסק', בלאיזה מקרים, לא לאנשים, לאיזה מין, איזה מקרים היו משיגים את זה מבחינתכם ?

לו קידר :  אנשים שלא הייתה להם עבודה מפני שהם היו, או נכים, לא היו... יותר מדי זקנים או קרה משהו במשפחה. מי שהיה מבקש. מי כבר מבקש להיות בעל קיוסק ?

אני לא יודעת. העיקר, השגנו, תמיד. ענינו לכל דבר. היו דברים נורא, נורא משונים. מכתבים של... שום - דבר לא היה הולך אל גולדה, אבל היינו קוראות את זה ועונות. פעם למשל: לא ידענו - האיש הזה משוגע לא משוגע. אמרתי לפנינה; יש כתובת, תנסי לטלפן לשם ותראי. הייתה כתובת. לפי הכתובת היא מצאה... לא היה שם, אבל היא מצאה מספר טלפון. טלפנה, בית - משוגעים זה היה. אז לא, לא טעינו. היו דברים פנטסטיים.

אז הייתי שומרת את זה, אולי יש לי עוד. איך קראתי את ה... העולם המוזר. העולם המוזר. לא תמיד הייתי מספרת לגולדה.

ד. בית-אור :  אבל, בדרך - כלל, זה לא... זה היה הוראה שלה שיענו על הכל, אבל היא לא הייתה... היא, לא היה לה זמן להתעסק עם הדברים האלה ?

לו קידר :  מי ?

ד. בית-אור :  גולדה לא הייתה...

לו קידר :  אני אומרת לך, זה לא היה מגיע אליה, היא לא ידעה אפילו.

ד. בית-אור :  אף פעם, אף פעם. לא היה איזה דברים שפתאום הייתם מוצאים לנכון להגיד לה ?

לו קידר :  אולי, אולי לפעמים, אבל כמעט שלא;    אז הייתי מספרת לה.
הדבר השתנה כשהיא הייתה ראש - ממשלה. אז היא קיבלה מכתבים יותר מעניינים וגם מחוץ - לארץ, מכל מיני מקומות. אז, זה היה אנשים שכתבו לה, לברך אותה על משהו טוב שהיא עשתה או להיפך, אבל בדרך - כלל זה היה מכתבים, בדרך - כלל, מעניינים ונחמדים. הרבה מאמריקה, גם מאנגליה, צרפת, גרמניה, אפריקה. מכל מיני מקומות.

אז, בודאי, שהיו עונים וזה בלשכה. המזכירה לבנה, בדרך - כלל, הייתה מעבירה לי את זה, והייתי נותנת הוראות איך לענות. בדרך - כלל, הרבה מהם, אני בעצמי הייתי עונה. אם זה היה באנגלית או בצרפתית, בודאי שאני הייתי עונה. בעברית, היא לא... היא כמעט שלא הייתה מעבירה אלי; זה, כבר מישהו אחר היה עונה. המכתבים בעברית היו פחות מעניינים והיו פחות גם... אני חושבת, אינני יודעת.

ד. בית-אור :  אבל זה, זה לא היו בקשות, את אומרת, פחות בקשות ?

לו קידר :  היו, היו הרבה בקשות של חתימות שלה. אז עם, עם זה היה לנו עסק, מפני שהיא לא רצתה לחתום. לא על מעטפות בולים ולא על ניירות ועל כלום. על, על תמונות שלה - לא. אז הייתי עושה כאילו שזה - אני חותמת. עניינים היו איתה עם זה. לא רצתה לחתום.

אבל מכתבים... המכתבים היפים, שאני מצאתי יפים, הייתי עונה. אבל הייתי שומרת את המכתב האורגינלי, ו... בארנק שלי. היה לי ארנק תמיד, בגודל לא רגיל עם... בשביל... שהיה יכול לספק את הצרכים שלה ושל ה - body - guards. כדורים נגד זה ונגד זה, ומברשת וחוט ומחטים ומספרים כאלה... את לא יודעת מה שהיה בארנק שלי.

ד. בית-אור :  בית.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  גם של ה- body - guards, גם להם ?

לו קידר :  מה זאת אומרת, כשהיה חסר להם כפתור, אז לאן הם היו רצים - אלי.

ד. בית-אור :  זה נחמד.

לו קידר :  הייתה מימרה כזו: Allways ask Lu Kedar. אז כי, גם ידעתי לענות על לכל מיני שאלות וגם ידעתי לספק כל מני דרישות.

אז המכתבים היפים היו נכנסים גם כן. זה לפעמים הייתי קוראה לך כשהיינו לבד וכשהייתה במצב של,

ד. בית-אור :  נינוח.

לו קידר :  כן, בשבתות למשל. אז הייתי קוראה לה את זה והיא הייתה נהנית נורא.

ד. בית-אור :  וזה, בשבתות, הייתן גם נמצאות יחד בשבתות ?

לו קידר :  הבחורים היו מוציאים אותי מהמיטה.    בשבתות, כשהיא לא הייתה ברביבים, אז היא הייתה פה. אז היה לי סקנדלים עם הבחורים. בשמונה כבר מתחילים; לו, מתי, מתי לבוא לקחת אותך ?

אז השיחה הולכת ככה: היום לא באים לקחת אותי, זה שבת, ואלוהים לא רוצה שאני אעבוד בשבת. לא, אבל גולדה תקום עוד מעט ויהיה לה משעמם. אז אמרתי: זה נכון, 

יהיה לה משעמם. אולי היא תיקח ספר ? היא יודעת לקרוא. לו, את יודעת שאת צריכה לבוא. לא, אני לא יודעת שאני צריכה לבוא ואני רוצה להגיד לך - זה היה אחד, אדם, באופן מיוחד - אני לא אבוא. טוב, אז שמונה וחצי. אז אמרתי: אל תבוא בשמונה וחצי, אני במטה. אז הוא אומר: יש לי מפתח, אני אוציא אותך.

ד. בית-אור :  זה היה בטלפון, השיחות... ?

לו קידר :  כן, כן. לא היה... לא, לא היה עוזר לי, כן.

ד. בית-אור :  הוא היה מצלצל אליך, אליך ביוזמתו, כי הוא ידע,

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  שגולדה עוד מעט תבקש אותו מימלא,

לו קידר :  היא לא תבקש, היא תתבייש. היא תגיד לו: מה עושים בשביל להביא את לו ? אתה לא חושב שלו תבוא ?

ד. בית-אור :  אז היית בסוף מגיעה אליה גם בשבתות ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  והיית יושבת איתה כל השבת ?

לו קידר :  מה...?

ד. בית-אור :  כל השבת הייתן...?

לו קידר :  לא. לא. לפעמים היא הייתה... אז היא הייתה נהנית נורא. כשהיא ראתה שאני באה: לו, יש ארוחת - בוקר. עוד לא אכלתי ארוחת - בוקר, בואי.

אני כבר אכלתי את ארוחת... לא חשוב. אז היא הייתה עושה לי טוסטים. היא לא ידעה איך לפנק אותי. פעם עם שלג; מה שהיה לנו שם.

ד. בית-אור :  אז, אז היית נשארת איתה עד הצהריים ?

לו קידר :  כן, בודאי.

ד. בית-אור :  ולא הייתם עובדות ?! פשוט, ככה, נמצאות יחד ?

לו קידר :  לא, לא. אני הייתי... סליחה, אני רוצה לגמור את זה.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  הייתי מנצלת אותה בשבת, שהיא תעשה את הדברים שהיא לא רצתה או לא הייתה יכולה לעשות במשך השבוע. לחתום על ספרים למשל.

ד. בית-אור :  אז היא הייתה מוכנה ?

לו קידר :  בשבת, כל דבר שהייתי מבקשת. היא הייתה כל כך - greatfull.

ד. בית-אור :  כן, מעניין...         

לו קידר :  והיו מקרים, מקרי סעד שהם... היה... הייתה... היה משרד קטן אצלנו עם שלוש נשים שעבדו רק על ענייני סעד, אבל לפעמים מישהו היה בא אלינו.

בענייני סעד שהיו למשרד הזה, ללשכה הקטנה; האישה שהייתה בראש, היא מתה, מסכנה, בינתיים, לא היה לה לב. פשוט, לא היה לה לב.

ד. בית-אור :  היא הייתה רעה ?

לו קידר :  מה ?

ד. בית-אור  אישה רעה ? הייתה אישה רעה ? לא הייתה... ?

לו קידר :  היא הייתה פקידה. פקידה.

ד. בית-אור :  לא עובדת סוציאלית ?

לו קידר :  לא. היא יכולה לעזור, מפני שזה נכנס ל__ זה וזו. אם לא, אז -Fini. ואני אף פעם לא יכולתי לסבול דברים כאלה. אז, זה הייתי שומרת גם כן לשבתות, עם גולדה.

ד. בית-אור :  אבל זאת מורשת שלך ממשרד - החוץ; גם שמה טיפלת בכל מיני דברים כאלה,

לו קידר :  כן, כן.

ד. בית-אור :  ככה...

לו קידר :  אני רוצה להגיד לך דבר אחד שאנחנו טיפלנו. כאשר שיינה שכבה בבית - חולים,

ד. בית-אור :  כן,

לו קידר :  שהייתה כבר... אז בהתחלה, אני הייתי הולכת עם גולדה לראות אותה בכל שבוע.  עד שכבר לא יכולתי. לראות את, את ה... הכל היה מסביב - לא יכולתי. אם כי, 

הבחורים התחננו לפני: לו, בואי גם כן. אמרתי: זה לא. אני לא יכולה. אני לא יכולה. וזה היה יום ששי בצהריים; לפעמים חזרתי הנה. לא, אני לא רוצה.

ביום בהיר אחד, אדם, אחד, ראש חולית האבטחה, אומר לי; היה אינצידנט כמעט לא נעים בבית - החולים. בחורה על כסא גלגלים רצתה לגשת אל גולדה ואני לא נתתי לה, והיא צעקה וגולדה שמעה, ו... ו... אבל, בכל זאת, לא נתתי. אז בשביל להשקיט את הבחורה הזו; בחורה צעירה - הוא אומר. אמרתי לה שהיא תכתוב מכתב. אז היא אומרת: היא תכתוב לגולדה. אז אמרתי: לא תכתבי מכתב, אבל אני אתן את זה, יש גברת קידר, אחת, על - יד גולדה, בדרך - כלל היא באה; היום לא באה. אני אתן לה והיא תעשה מה שהיא יכולה. היא תעשה יותר מגולדה.
אז הבחורה אמרה: בסדר, אני מאמין לך, אני מאמינה לך, פעם הבאה יהיה המכתב מוכן. שבוע אחרי זה, אדם קיבל את המכתב, זה היה ביום שישי. ביום ראשון הוא מספר לי את זה ונותן לי את המכתב. ואני קוראת את המכתב ובאמת אפשר להשתגע.

בחורה צעירה, היא הייתה אז בת עשרים, שגמרה... הולכת לגמור את הלימודים בשביל להיות מורה באיזה בית-ספר.

קיבלה איזה שליחות מהסוכנות לקנדה, לשנה. והיא ממשפחה מרובת ילדים ומצב המשפחה - פיננסי - מאד לא טוב. אז היא חשבה: שנה בקנדה וללמוד אנגלית, ולהיות מורה שם - נהדר. היא נסעה. כעבור איזה... היא הכירה גם יהודים אחרים, ישראלים אחרים.

בחור אחד פעם מזמין אותה לצאת לטיול באיזה יום ראשן, יש לו אוטו, נוסעים - מסכימה. אקסידנט - היא נפצעה נורא קשה שמה. מכניסים אותה לבית, לבית-חולים. אחר כך... בעבור איזה זמן רואים שכבר אין מה לעשות. היא משותקת לגמרי. חוץ מהראש עם... והידים, נדמה לי, משותקת לגמרי.
אז היא בבית-החולים הזה איפה ש... איך קוראים לזה... ?

ד. בית-אור :  שיינה.

לו קידר :  איפה ששיינה; ושם אומרים לה: רוצים, גם כן, לזרוק אותה משם. אין כבר מה  לעשות, ואין לה לאן ללכת. אין לה לאן ללכת ואין מי שיתן לה פרוטה.

הסוכנות לא הכירה שזה... היא אחראית. היא לא אחראית, מה ?! ולא היה ביטוח. היא אבודה. נו, אז מה יהיה ? ולה יש רעיון. אפשר להציל אותה.

אם עושים סדרים... צריכים לעשות סדרים. אם עושים... אם מבטיחים לה עבודה 'בבית-ברל'. יש מה... היא יכולה לתת שעורים לעברית, לעולים חדשים, או אינני... היא, יכולה להיות מורה. לגמור את הלימודים שלה כמורה ולהיות מורה.

אבל היא צריכה לגור שמה, אז צריכים לסדר לה מגורים. היא לא צריכה הרבה: 'קיטשנט', מקום לרחיצה וחדר אחד, אבל שלא יהיה מדרגות. אז זה ברור, כן. זה, צריכים לסדר את זה. מי יסדר את זה ? אני סידרתי לה את זה.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?!

לו קידר :  אדם, זה-אדם, עמד לי על הראש.  קודם - כל, קראתי את זה והזדעזעתי. אז חשבתי: זה לא מקרה בשביל העובדת סוציאלית שלנו, כן, כן.

ד. בית-אור :  כן, בטח.

לו קידר :  זה, זה לא, לא נכנס לשום דבר.  אבל גולדה צריכה לסדר את זה.

ד. בית-אור :  אה, נעזרת בגולדה ?

לו קידר :  סיפרתי לה את העניין ואמרתי לה: גולדה, אני רק רוצה דבר אחד. תגידי לי שאת רוצה שזה יסודר. אז לכל אחד אני אומרת: ראש-הממשלה דורשת את זה. את לא צריכה, לא לכתוב שום דבר. אני כותבת בשמך. תבטיחי לי שאת רוצה את זה.

אז היא אומרת בשני הידיים: תעשי את זה. נו, אז יש לי... אני לא כמו האחיות, שאני צריכה את זה בכתב, כן. גולדה אומרת: כן, לו תעשי את זה.

עשיתי את זה. עשיתי את זה. זה לקח כמה חודשים. גם ה'סוכנות' נתנה כסף, 'בית-ברל', מי לא נתן ?!

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?!

לו קידר :  כל, כל אחד שהייתי פונה בשם ראש - הממשלה - הסכים.

ד. בית-אור :  היה, היה מקרים, היו מקרים מהסוג הזה, נאמר, שאת החלטת שאת לא פונה אליה וגם לא פנית ?

לו קידר :  לא פניתי.

ד. בית-אור :  כי, את פה... משהו שכל - כך... ? כי הרי בסך - הכל כל אדם מהרחוב יכול לבוא ולפנות אל ראש - הממשלה, תמצאי המון אנשים עם סיפורים טראגיים, שאף - אחד לא עלה בדעתו, בכלל, לפנות לראש - הממשלה ושהיא תעזור; במקרה הבחורה הזאת

לו קידר :  לא. הרבה, הרבה היו פונים. זה היה הולך ללשכה הזו של ה- ?

ד. בית-אור :  כן, כן, אבל שמה הטיפול הוא היה מהסוג של סחבת הרבה,

לו קידר :  שגרתי.

ד. בית-אור :  שגרתי, עד שמסדרים ואם מסדרים, אז זה לא זה.  לסדר חבו - אדם, זה דבר נפלא. אני חושבת שזה יוצא מהכלל. אבל...

לו קידר :  היית צריכה לראות את המכתב שכתבה לי אחר - כך. לה לא היו אילוזיות, היא ידעה שגולדה לא שמה את האצבע בזה.

ד. בית-אור :  בטח.

לו קידר :  אבל היא ידעה שגולדה...

ד. בית-אור :  לא, כי אתה יכול למצוא את עצמך עסוק מעל ומעבר בדברים האלה.

לו קידר :  אני הייתי מטלפנת לה לפעמים

ד. בית-אור :  לבחורה ?

לו קידר :  כן. ידעתי איפה אני יכולה... מתי אני יכולה למצוא אותה, כי הייתי צריכה עוד פרטים.

ד. בית-אור :  והיא הסתדרה והיא עובדת, והיא גרה שם. מה קורה ?

לו קידר :  עכשיו אני לא יודעת, אבל אז...

ד. בית-אור :  כן, היא גרה והיא לימדה, והיא גמרה את הלימודים ?

לו קידר :  כן, כן, כן. היא טלפנה לי משם.

ד. בית-אור :  היצלתם אותה. ממש היצלתם אותה.

לו קידר :  זה - אדם, אני רוצה להגיד לך. כל שבוע היה שואל אותי: נו, איך זה הולך ?

ד. בית-אור :  לא, אבל באמת...   רגע, אז נחזור למכתבים.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  התחלנו בהם, ו...

לו קידר :  אז, היו מכתבים... מכתבים מכל המינים. לפעמים הייתי באמת... מכתב אחד... כן, זה... אני קופצת. מלחמת אוקטובר.

אנחנו בלשכה בתל-אביב; ושתי בחורות מהלשכה שלנו נשארו פה בירושלים. ואנחנו בקשר... אני מטלפנת יום, יום, כמה פעמים, הן עובדות כל היום. אני עובדת ביום, בערב, בלילה.

אחת מקבלת את הדואר שמגיע הנה ושולחת לי את זה כל יום במעטפה צהובה גדולה על -ידי הנהג של גולדה שהייתי שולחת. הוא היה כל יום בא וחוזר. ב... איזה שבועיים וחצי אחרי התחלת המלחמה, כאשר הכל היה כבר הרבה יותר פשוט והרבה יותר שקט, וראינו כבר, בכל זאת, בסוף ה- ? לילה אחד בערך בשתים, אני מחליטה שמספיק לי. אני הולכת למלון. אני גרתי במלון דן.

אז אני מתחילה לסדר את הדברים על שולחן שלי, ופתאום אני רואה - את המעטפה הצהובה לא פתחתי.

ד. בית-אור :  אוי ואבוי.

לו קידר :  לא, לא יפה. אבל אני ידעתי, אם אין; בשום - דבר דחוף. אם זה דחוף אז,

ד. בית-אור :  כבר היו,

לו קידר :  הבנות מטלפנות. הן היו על הטלפון כל הזמן. היה לנוline - direct line - . טוב, אז אפשר לחכות למחר. אבל, מוסר כליות. לא, אני אפתח. אז אני פותחת. יש כמה דברים באמת לא חשובים. ומכתב מודפס עם פתק למעלה. הפתק זה,

ד. בית-אור :  מאחת מהבחורות ?

לו קידר :  מאחת השתי הבחורות.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  מה שמה ? בחורה עיראקית שמזמן עבדה שמה. היא עשתה את העבודה באנגלית. מעיראק, פעם, שלחו אותה לאנגליה ללמוד אנגלית והיא יודעת טוב מאד. מה שמה ? 

מה שמה ? לא חשוב, זה תיכף יבוא. אז היא כותבת לי, היא כותבת לי באנגלית: Lu, read the following.
If you like it, sign it, if you don`t like it, tell me what to write, what to answer and I'll change the letter.

אז אני חושבת: היא משוגעת ? מה, עושים קורספונדנציה בזמן המלחמה ? מה פתאום ?

אבל אחר-כך אני חושבת: רגע, האישה הזו היא לא אידיוט.

ד. בית-אור :  כן, את מכירה אותה.

לו קידר :  אם היא, אם היא כתבה מכתב, אם היא ראתה מכתב וחשבה שאני צריכה לענות לזה    עכשיו, כנראה שיש משהו. אני אקרא את המכתב. אז קודם, אני, אני קוראת את המכתב שהיא קיבלה.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  מכתב מאנגליה וזה מתחיל... בנייר כחול, תכלת. כתוב ביד. כתב - יד פשוט, טוב, נקי, יפה כזה:Dear Missis Meir.  או Dear Missis Prime Minister. היא כותבת שהיא ראתה משהו בחלום. והיא אומרת... וזה היה נורא מוזר. זה היה על שפת מים. מצד אחד, היה משהו שהיה נראה כמדבר. אני אף פעם לא ראיתי דבר כמו מדבר. אני, הכי מזרחה נסעתי לשוייץ. ראיתי שם חיילים ופתאום ראיתי איזה סירה קטנה שעוברת איזה, איזה מים, מגיעה לצד השני ושם יש - explosion - גדול.

והיא ממשיכה והיא מספרת את כל המלחמה.

ד. בית-אור :  כל המלחמה.

לו קידר :  אחר - כך היא אומרת:  and then I was on a mountain  and I heard cries of: כרייס אוף גולן גולן אנד איי דידנוט נואו ווט איט ווס'Golan', 'Golan', and I did not know what it was.  כל המלחמה הייתה שם. אני קוראת את זה ורועדת. לוקחת את העמוד הראשון, מסתכלת. היא כתבה מאיזה עיר, אני כבר לא זוכרת.

ד. בית-אור :  באנגליה ?

לו קידר :  כן. שני לאוקטובר.

ד. בית-אור :  שני לאוקטובר, יום לפני המלחמה.

לו קידר :  ארבע ימים.

ד. בית-אור :  ארבע ימים, כן. מה את אומרת ? ועל המעטפה, גם כן היה... ממש לפני המלחמה ?

לו קידר :  כן, כן. בשני לאוקטובר.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?!

לו קידר :  אפשר להשתגע.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?!

לו קידר :  אפשר להשתגע. אז אני כבר קוראה, מה ש... זה לא נעמי שמה... שהמזכירה כתבה.

ד. בית-אור :  אה, המזכירה ?
לו קידר :  המזכירה. היא ענתה יפה מאד.

ד. בית-אור :  מה היא ענתה ?

לו קידר :  תראי, זה גם כן פה. לקחתי את זה איתי. לא, לא חשוב. לא קראתי את זה לגולדה תיכף, אם כי תמיד בצהריים, בערב הייתי לבד איתה. זה לקח לי עוד כמה ימים עד ש...

ד. בית-אור :  שעיכלת את זה. כן.

לו קידר :  כן. פעם אחת היינו בצוהרים, הביתה לבד, אז אני קראתי לה את זה. היא הזדעזעה גם כן, ואמרה לי: לו, במקום לקבל את זה שלושה שבועות אחרי שזה נשלח, היינו מקבלים את זה ב-4 לאוקטובר, המלחמה התחילה ב-6, מה היית עושה ? אז אמרתי: גולדה, זה לא יפה מה שאת שואלת, כן. אני הייתי זורקת את זה לפח.

ד. בית-אור :  בטח.

לו קידר :  אבל העיקר, מה את היית עושה ? כן. היא לא רצתה לענות.

ד. בית-אור :  הייתה זורקת את זה לפח, גם כן.

לו קידר :  העיקר... טוב, אז זה אחד המכתבים. אז היו מכתבים לא, לא, לא מעניינים כמו זה, אבל בכל זאת.

ד. בית-אור :  אתם עניתם לה משהו אחר-כך, שהמכתב זה - שלה התגשם ?

לו קידר :  כן, כן, כן, כן, כן

ד. בית-אור :  לצערנו הגדול.

לו קידר :  כן. העיקר, מכתבים המשיכו לבוא,

ד. בית-אור :  וקיבלתם ממנה עוד משהו, איזה...?

לו קידר :  אני אספר לך אחר - כך. הייתי רוצה לספר לך על זה. אחרי... טוב, המכתבים המשיכו לבוא. למשל היה סרט עליה, שבפנורמה, הם עשו. אחרי זה - המונים מכתבים, באו מאנגליה. דברים נורא, נורא יפים. זה עשיתי,

ד. בית-אור :  file - כזה, תיק.

לו קידר :  כן, תיק מיוחד.

ד. בית-אור :  איזה סרט ? לא סרט...? הסרט גולדה ?

לו קידר :  כן, כן.

ד. בית-אור :  שאינגריד ברגמן משחקת ?

לו קידר :  לא, לא, לא, לא של ה-B.B.C . ה-B.B.C..

ד. בית-אור :  סרט של ה-B.B.C  - כמו... דוקומנטרי

לו קידר :  הסרט... כן. נורא יפה. החברה שלהם - פנורמה.

ד. בית-אור :  כן, דוקא זה חשוב לי לזכור. החברה !!! והסרט קיים אצלם, בטלוויזיה הבריטית ?

לו קידר :  בודאי, אבל זה אצלנו גם כן. זה צריך להיות, אני חושבת, בגנזך. זה סרט פנטסטי של,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  שעה וחצי, פנטסטי,

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?!

לו קידר :  הכי טוב שהיה.

ד. בית-אור :  מתי, באיזה שנה ? אחרי המלחמה ?

לו קידר :  לא. זה התחיל לפני המלחמה וזה נגמר אחרי המלחמה. האיש שעשה את זה - גם כן מכתבים ממנו אלי ואל גולדה - אלן הארט. עם אלן... אלן הארט היה אחד העתונאים שהיו - אולי סיפרתי לך עליו - זה ששלח את השושנים לגולדה מפני שהוא רצה Interview- - איתה.

ד. בית-אור :  לא.

לו קידר :  לך לא סיפרתי ?

ד. בית-אור :  לא.

לו קידר :  אז אני אספר לך. אז בזמן מלחמת אוקטובר - אם אנחנו כבר מדברים על זה - אלן הארט, איש ה-B.B.C. היה גם כן בין העתונאים שבאו. כמעט כל העתונאים גרו במלון דן. אני גם כן גרתי במלון דן. אז היו כמה שהכרתי. כמה צרפתים הכרתי. אחד גרמני הכרתי, אלן הארט ועוד אחד. היו כמה. הם היו מחכים לי. הייתי חוזרת בשלוש בבוקר, בארבע בבוקר,

ד. בית-אור :  ויושבים,

לו קידר :  הם כולם היו יושבים. אז יש כאלה שהיו;  נו, Missis Kedar, when do we talk to the Prime Minister וכאלה שהיו בצרפתית. לא, לא מדברים.

אלן הארט, שבא מלונדון באופן מיוחד, ושגולדה מאד אהבה, מפני שבזמן שהוא עשה את הסרט, הוא היה ממש מותק, אבל הוא לא גמר את הסרט, הוא עשה... כי לא היה לה זמן.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  כמה וכמה פעמים היא שחקה את ה... ואחר-כך הוא אמר... הוא היה במילווקי, הוא   היה בכל מקום, כן, בשביל.... ברוסיה, נדמה לי. בכל מקום הוא הלך בשביל לעשות את הסרט, שהוא סרט פנטסטי.

ד. בית-אור :  עד כדי כך, מה את אומרת ? אפילו ברוסיה, איזה...

לו קידר :  כן, בכל מקום הוא הלך. העיקר,

ד. בית-אור :  יכול היה להגיע לרוסיה, זה גם,

לו קידר :  לילה אחד הוא מחכה לי ו... לא.לא.  יום אחד, כשכבר העניינים היו הרבה יותר שקטים, גולדה אומרת לי במשרד: לו, אולי היום נלך לאכול הביתה. אז אמרתי: אם את רוצה, אבל אין מה לאכול אצלך בבית. העוזרת לא יכולה להגיע. העוזרת הייתה גרה בחולון ובכלל לא הייתה תחבורה. אז היא אומרת: נמצא משהו באחד הארונות. אני כל כך שמחתי שהיא רוצה כבר לצאת. נסענו הביתה.

ד. בית-אור :  לרמת אביב ?

לו קידר :  לרמת אביב. אז יש גן שמה, ודאי מכירה.  היה שוטר שישב ליד הדלת בגן - Serounded by roses - העיניים יצאו לנו.

ד. בית-אור :  איזה יופי.

לו קידר :  אז הוא אומר לנו: מישהו הביא את הפרחים אבל לא נתתי... לא הכנסתי אותם בפנים, מפני שאני לא רוצה שהבחורים יצעקו עלי. נכון, הבחורים לא נתנו ששום דבר יכנס.

אז הם התחילו לחפש בין השושנים אם אין חומר נפץ. לא היה חומר נפץ. אז הם הכניסו את זה בפנים, ושמה היה פתק: מ- מאלן הארט טו מיי פייבוריט Allen Hurt to my favourite P.M. with love.  זה הכל.

ד. בית-אור :  איזה יופי - favourite love -

לו קידר :  בינתיים, גולדה ואני מחפשות ואזות. אין. בדליים שמנו את הכל. אז גולדה צוחקת ואומרת: אם הוא חושב שבגלל זה אני אתן לו - interview - הוא טועה. אני לא אתן לו.

באותו לילה, לאלן אמרתי: Glda received your roses, they are beautifull, Allen, they are  beautifull. I don't think you'll get interview. I don't mind. We'll see. גולדה החליטה, אחד הימים, היא תתן interview לאמריקאים, רק לאמריקאים. לצרפתים היא נתנה אחר-כך, מפני שאני עשיתי לה את המוות. השגריר שלנו בפריז עשה לי את המוות. 

כל יום היה מטלפן: לו, את מוכרחה לסדר שגולדה תיתן interview לאנשי 'Le Monde'. הם כותבים דברים איומים עלינו. את מוכרחה לסדר. סידרתי. גולדה עשתה לי טובה.

לאמריקאים, באמת - היו המונים. מטלוויזיות שונות ומעיתונים שונים. אז היא נתנה. אבל לאף אחד, לא רק... היא לא רצתה.

לילה אחד כשחזרתי, נדמה לי, בשתיים או משהו, אז אלן הארט הבריטי, אומר לי; לו, עכשיו, לא כדאי לעשות קונצים, המלחמה נגמרה ואתם -on top. בואי לאכול ארוחת - ערב איתי בחג. אמרתי: בסדר. אז הוא אומר: בתשע אני אהיה פה, אני אקח אותך. הוא לקח אותי למסעדה שאני כבר לא זוכרת איפה, כי לא היה אף אחד שמה. 'טרשיק', על שפת הים, נורא יקר.

שמחתי גם כן,

ד. בית-אור :  לצאת קצת,

לו קידר :  לצאת מהמלחמות ומהקצינים. אני יושבת ואוכלת. מגישים עוד משהו ואינני יודעת, וזה נורא יקר. אני רואה את המחירים, כן. אז אני אומרת לו: אלן, אני מקווה שיש לך... שזה ה-B.B.C. - משלם את בכל זה ? אז הוא אומר: זה אני כבר לא יודע, אני כבר לא עובד ב-B.B.C. . אז אמרתי: סליחה ? אז הוא אומר: כן. את רוצה לדעת מדוע ? אז אמרתי: כן.

הוא הוציא מהכיס שלו פורמולות של מברקים,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  והוא אומר לי: אני התלוננתי כמה פעמים בלונדון, ב-B.B.C. - על הקולגה שלי בדמשק, שכתב דברים נוראים על מה שקורה בארץ - דברים לא נכונים. אז הם לא כל 
כך אוהבים אותי שם. והנה המכתבים האחרונים שקיבלתי וששלחתי. יש העתקים.
מברק אחד מ-B.B.C.- London. לאלן הארט, מלון דן; Try and get interview from P.M.
אז התשובה שלו, זה היה: יום - number so and so -P.M. doesn't give interviews
אז עוד מברק אחד מה-בי.בי.סי; P.M. gave interviewes to American correspondents
התשובה של אלן הארט; Yours, number so and so. They gave her Pantoms, I gave her roses.
הוא קיבל מברק; You are dismissed

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?!

לו קידר :  הוא הארה לי את זה. ראיתי את זה.

ד. בית-אור :  ואז, נתת לו, סדרת לו ראיון איתה ?

לו קידר :  היא לא רצתה לתת לו .

ד. בית-אור :  לא, מה את אומרת ?!

לו קידר :  הוא כבר לא ביקש.

ד. בית-אור :  ואיפה הוא היה אחר-כך ? הוא היה שייך לאיזה... ?

לו קידר :  הוא כתב... לא, לא, הוא כתב לי עוד.ואם ראיתי אותו... הוא כבר בא...

ד. בית-אור :  אי,אי,אי, איזה עצוב,

לו קידר :  הוא נהיה, הוא נהיה - Freelince -

ד. בית-אור :  כן ?

לו קידר :  כן. את רואה ? הדבר הזה, טוב. מכתבים באו מכל המקומות. כאשר גולדה גמרה להיות ראש-הממשלה, מכתבים המשיכו לבוא וזה היה מגיע אלי. הייתי שולחת לה, לא שולחת לה. הייתי רואה אותה לעיתים קרובות מאד. את רוצה עוד קפה או תה ?

ד. בית-אור :  לא יש לי פה, תודה.

לו קידר :  או הייתי שומרת את זה. היא הייתה באה כמעט כל שבוע. כן,  כל הטיפול הרפואי, בכל זאת, היה נמשך בירושלים. אז היא הייתה מטלפנת לי שהיא תבוא ביום זה וזה. אז אני הייתי נוסעת ל'הדסה' והייתי מחכה שהיא תגיע.

ואחר-כך מ'הדסה' או שהיינו באות הנה והייתי שולחת את הנהג להביא אוכל סיני ופה היינו אוכלים, או שהיינו אוכלות באיזה מסעדה ואחר-כך היא הייתה באה לנוח פה.

ואז הייתי מראה לה את המכתבים.

גולדה, עם כל הפיקחות שלה, הייתה סתומה לכמה דברים. כשהיא גמרה להיות ראש-הממשלה, היא לא רצתה לשמוע ממזכיר הממשלה, מה מגיע לה באקס. זה לא מעניין אותה.

אבל הוא, הוא סידר את זה וזה היה כתוב שחור על גבי לבן. איזה פנסיה היא תקבל ואוטו. ו... היא לא רצתה לדעת. אז הוא אמר לי ונתן לי רשימה. ואני כן הכנסתי את זה.

איך אני אסע לשם ? אמרתי: גולדה, יהיה לך אוטו ונהג. אני לא רוצה. אמרתי: יהיה נהג כל יום. שום דבר. ובודאי שהיא לא צריכה מזכירה.

אז אמרתי: את כן צריכה מזכירה. אני שאלתי את לבנה ביום האחרון של גולדה. זה היה נורא. היה מיש - מש גמור בלשכה. איני יודעת, היא לא אמרה לי שלום. לא חשוב.

ד. בית-אור :  מי, גולדה או לבנה ?

לו קידר :  שכחה, כן, כן. היא הייתה נורא נרגשת כשהיא עזבה את המשרד.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אבל למחרת שאלתי את, את לבנה, מה, מה גולדה אמרה ביחס לטלפונים; אם מישהו רוצה לדבר איתה. אז היא אמרה:  היא ענה, היא אמרה לתת את מספר הטלפון ברמת-אביב. כעבור כמה ימים גולדה טלפנה לי, ואמרה לי: לו, את יודעת שמטלפנים אלי יום ולילה. אז אמרתי: מגיע לך. איזה דבר ?! מה אמרת ללבנה לתת את מספר הטלפון שלך ?

אז לא... זה לא רק שרים שמטלפנים, חברי כנסת כל העולם. מי שרוצה לדבר. את כבר לא ראש-הממשלה, רוצים לדבר איתך. נתת את מספר הטלפון שלך - מטלפנים.

אז היא אמרה: מה עושים ? אז אמרתי לה: אני אחליף לך את מספר הטלפון ואל תתני אותו.

אז ביקשתי. אני לא ידעתי איך עושים את זה, אבל מזמן לזמן היינו מחליפים. היא לא צריכה מזכירה. טוב, אז מכתבים המשיכו לבוא. מכתבים חשובים, לא חשובים.

ד. בית-אור :  ולאן הם היו מגיעים ? ללשכה של משרד ראש-הממשלה ? לאן זה היה מגיע ?

לו קידר :  כן, כן.

ד. בית-אור :  היו אוספים ?

לו קידר :  בן-אדם בא... כן, היו שולחים לה יום יום. וגולדה לא פתחה... לא הייתה פותחת מעטפה, לא הייתה פותחת. נשאר אצלה. כשהיו לה כבר הרבה,

ד. בית-אור :  ערמות.

לו קידר :  היא, היא, היא, היא, היא התביישה לבקש ממני. אז היא סיפרה לכמה מהידידים שהיו באים הביתה. לאחד מהם - זה היה צביקה זמיר,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  שהיה ראש ה'שב"כ' אז.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  מה היא תעשה ? אז הוא אומר, הוא ישלח לה, לה מזכירה. הוא, הוא רצה באמת לעשות לה טובה, אז הוא שלח לה את המזכירה שלו, שהיא בחורה נחמדה אבל פשוטה ולא ידעה אנגלית, ולא ידעה שפה ובכלל. טוב, אז היא באה לעבוד אצל גולדה.

אז גולדה נתנה לה את המכתבים. אז היא פתחה אותם. לא היה לה מושג שהיא צריכה לענות על למכתבים, גולדה לא עונה, כן. היא צריכה.

אז שבועות עברו וביוןם בהיר אחד גולדה שאלה: מה קורה עם המכתבים ? אז היא אומרת: הם פה, גברת מאיר. ונתנו לה את המכתבים.

ד. בית-אור :  אוה.

לו קידר :  אז גולדה הבינה שמשהו לא... אז על כל מכתב היא כתבה משהו: נא לענות, נא לענות, נא לענות. ומסרה את זה למה שמה, יפה.

ד. בית-אור :  יפה ורדי ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  יפה ורדי כבר עבדה איתה אז ?

לו קידר :  לא, כן, אז.

ד. בית-אור :  אז זה לא... יפה ורדי זה לא הבחורה של צביקה זמיר ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  אה, יפה ורדי ?

לו קידר :  כן, כן, כן, כן.

ד. בית-אור :  אה, הם ישבו שם במכון הנפט.

לו קידר :  נכון.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז יפה קיבלה את זהו... עד שהיה מכון הנפט,

ד. בית-אור :  כן,

לו קידר :  קודם זה... אצלה בבית לא היה מקום. יפה לא ידעה שהיא, שהיא יפה, צריכה לענות. גולדה כתבה: נא לענות. היא לא ידעה למי, היא לא שאלה אותה, לא כלום.

אז פעם גולדה שאלה: מה עם המכתבים האלה ? ואני אגיד לך תיכף מדוע היא שאלה - מפני שהיו כמה חשובים מאד.

אז יפה אמרה לה: אני לא יודעת. אני צריכה לענות ? אני לא יכולה לענות על זה. לא היה לה מושג. אז גולדה הביאה לי את זה פעם, ואומרת: תראי, הטפשה הזו. לו, אני משאירה לך את זה.

ד. בית-אור :  אוי ואבוי. בטח הייתה ערימה כזו.

לו קידר :  לא. ממי היו מכתבים ? מכל ראשי הממשלות מאירופה. מקנדי... מכל, מכל הנשיאים האמריקאים. קנדי כבר היה מת, אבל ממשפחת קנדי. מאישים שכתבו לה.

ד. בית-אור :  אחרי,

לו קידר :  היא התפטרה, כן, אז, היה מפאלמה מכולם, ממי לא ?  השבועות עברח. נו, אז אמרתי לה: גולדה, עכשיו, בינינו, תעזבי הכל שטויות. שיפה הזו תענה לטלפונים, היא צריכה לענות לטלפונים כן. גם כן, היא הייתה מבלבלת עם, עם -  Roundevouz - לא חשוב. אבל,

ד. בית-אור :  היא צריכה מזכירה, מה זה, איזה מין...? אז היא לקחה עוד מישהיא ?

לו קידר :  לא. אבל אני התחלתי לעבוד.

ד. בית-אור :  אה.

לו קידר :  אז כל המכתבים היו באים אלי. ואני עוד עבדתי. אני עבדתי בגנזך.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז, קודם כל, אמרתי: אני לא עובדת בגנזך, אני עובדת בשביל גולדה. אם נשאר זמן,  אז בגנזך. אבל, אבל חצי יום, לפחות, עם גולדה. אז, זהו..., אז אני התחלתי לעשות את העניינים.

אז הייתי כותבת את המכתבים והייתי שולחת אותם ליפה שהיא תדפיס אותם, ושהיא תתן אותם לחתימת גולדה. גולדה היא בכלל... אף פעם לא, לא שינתה מילה אחת. אם זה היה בעברית, אז הייתי מבקשת שהיא, שהיא תכתוב. הייתי אומרת לה בטלפון מה לכתוב. אבל בדרך-כלל זה היה באנגלית. בצרפתית, גולדה סמכה עלי. מכתבים הגיעו אחר-כך כל הזמן. באופן מיוחד כשהיא הייתה חולה.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז הייתי... בשנה האחרונה של חייה היא הייתה הרבה ב...

ד. בית-אור :  בירושלים, בבית חולים, ב'הדסה'.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  כן

לו קידר :  אז הייתי מחכה והייתי קוראה לה שלושה מכתבים בבת אחת. והיא התחילה להגיד: המכתבים האלה נורא יפים והייתי רוצה שיפרסמו אותם.

ד. בית-אור :  אה, יפרסמו אותם.

לו קידר :  לו, את צריכה לעשות את זה. אולי תעשי מזה ספר ותקבלי כסף על זה.    היא ידעה שאני חיה על משכורת. אף פעם לא ביקשתי, לא העלאה במשכורת ולא כלום, ולא שעות נוספות ובכלל, וש- just - כן, אין לי אוטו, אין לי שום הנאה... שום דבר מהמשרד. כן, משלמים לי את הטלפון, זה הכל. אבל...

והיא ידעה שלא מהמשפחה... להיפך, שאני לפעמים צריכה לעזור. אז היא נורא רצתה שאני אקבל כסף. כן, היא ידעה שאני עוזרת לבת-אחותישלמדה אז בארצות-הברית. אני חשבתי שגולדה יכולה לעזור לה, אבל לא חשוב. אז היא יזרה על זה - להוציא לאור את המכתבים ושאני יעשה את זה, ושאת הכסף אני אקבל.

ובכל פעם היא הייתה שואלת: מתי תעשי את זה ?

אז התשובה שלי זה היה: גולדה, כשאת שוכבת בבית-החולים, אני לא יכולה לעבוד. אני יושבת על ידך, אני מפטפטת איתך. כשתהיי בריאה, חזרה הביתה, אז נעשה את זה. אני יעשה את זה. או שהאמינה, לא האמינה. כמה פעמים, ככה, הייתה שיחה כזו בינינו, והיא מתה. והמכתבים היו אצלי. אני ל... בשנה הראשונה, שנה שנייה, לא יכולתי לטפל בזה, אבל כאשר באו לעשות את הסרט על גולדה, פתאום היה לי רעיון. אולי עכשיו אני יעשה את ה... אני אברר. אני אסדר את המכתבים, והם כל-כך מעוניינים ב'פרמונט' לעשות 'טרסק' גדול מהסרט הזה, אולי הם יקחו על עצמם לפרסם את זה.

ד. בית-אור :  לפרסם.

לו קידר :  המנהלת של, של הסרט - 'פרמונט' - נורא התלהבה כשסיפרתי לה את זה, ולקחה אפילו גם... הדפיסה כמה מהמכתבים, לקחה - שום דבר לא יצא מזה.

בינתיים, אני גמרתי לעשות תיק ממכתבים ואני כתבתי שזה יקרא: - Dear Golda - כי רובם מתחילים - Dear Golda -

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז פה יש המכתבים שגולדה קיבלה ויש גם מכתבים שהיא לא קיבלה, שכביכול אני כתבתי לה. אז יש מכתב אחד או שניים שכן כתבתי לה. אחד שבמקרה מצאתי בין הניירות שלה. ויש מכתבים שאני כתבתי ל... או לקלרה אחותה, או למרי סירקין ואני מספרת על דבר שקרה לגולדה, כן. ושזה לא... למשל, הייתה לה פה, בבית עוזרת. מסכנה, מסכנה, אידיוטית. עוזרת לעוזרת. שהבחורים פעם איימו עלי: שאם אני לא מסדרת לה דירה, הם, הם יעשו לי דברים איומים. מפני שהבחורה הזו, עם הילדה הקטנה שלה ישנו בגראז' של גולדה. לא היה לה לאן ללכת, כן.

ד. בית-אור :  איך היא הגיעה לעבוד אצל גולדה בבית ?

לו קידר :  מפני זה... אני, פחות או יותר, הכנסתי אותה. והאמא שלה הייתה מנקה במשרד ראש הממשלה.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אני הכרתי אותה.  והיא פעם באה להגיד לי; גברת לו, יש לי בת בצרות.

ד. בית-אור :  ...ללאה שהייתה המנהלת של ענייני הבית של גולדה.

לו קידר :  היא הייתה מבשלת. ואם היא מוצאת חן בעיני לאה, אז לאה תיקח אותה. היא באמת צריכה מישהו. ככה היא נכנסה.

ד. בית-אור :  הייתה לה ילדה ?

לו קידר :  הייתה לה ילדה קטנה. היא הייתה גרושה. והיא הייתה לפעמים גרה אצל ההורים שלה, אבל שמה היו, אינני יודעת כמה, כמה ילדים. אז היא הייתה פותחת איזה מטה מתקפלת, היא פעם סיפרה לי, במטבח; ושם הייתה ישנה עם הבת שלה.

אבל כשהאחים הגדולים היו באים בלילה ורצו משהו, אז היו מעירים. ולילה אחד בכלל לא נתנו לה להכנס. אז היא באה, הסתובבה ליד הבית ברחוב בן-מימון, ראתה את הבחורים. אני יודעת ?! היא שכבה עם כל הבחורים. לא איכפת לי. העיקר, הם רצו לטפל בה, לעשות משהו. כן.

ואני שלחתי אותה לאישה המטפלת בענייני סעד אצלנו, שנורא כעסה עלי וטלפנה לי, ואמרה לי: גברת קידר, אצלי אין פרוטקציה. היא תחכה בתור.

ד. בית-אור :  בתור.

לו קידר :  אז, אז קרה משהו איתה. קרה משהו נורא מעניין.

ד. בית-אור :  עם מי ?

לו קידר :  עם הבחורה הזו.

ד. בית-אור :  עם הבחורה.

לו קידר :  כאשר הבחורים איימו עלי, אני חשבתי שהם צדקו.. אמרתי; אני עשיתי מה שחשבתי לעשות, אבל באמת זה לא מספיק. עיקר, ביום בהיר אחד, אחרי... הבחורים השתגעו אחרי שהם ראו איך שהיא ישנה בגארז' עם הילדה. קודם כל, בגלל זה האוטו של גולדה היה בחוץ, כן.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  וזה הם לא רצו - אסור. כן.  אז, זאת אומרת, היה משהו לא, לא, לא טוב.
באותו יום בצהריים... בתיה, שמה בתיה, שהייתה תמיד מסתובבת במטבח - היינו אוכלים במטבח גולדה ואני - ובתיה הייתה רוחצת כלים, הייתה עושה משהו. לאה הייתה מגישה לנו.

באותו יום - בתיה איננה, ובמקרה גולדה שמה לב, ושאלה: בתיה איננה ? לאה לא ענתה, אבל אני ידעתי.כשאני באתי, כשנכנסתי, גולדה הלכה לעשות פיפי, לרחוץ את הידיים ואני באתי תיכף למטבח.

אז ראיתי שבתיה איננה, אז שאלתי; מה, מה יש, איפה בתיה ? אז לאה אמרה לי : היא בוכה שמה באיזה שהוא מקום. זה לא מסתדר לה עם הדירה, היא במצב רוח נורא.

כשגולדה שאלה אחרי ארוחת-הצהריים שלנו - גמרנו כבר - איפה בתיה, אז... ולאה לא עונה, אז החלטתי מה... עכשיו זה...

אמרתי לה: בתיה ישנה, היא בוכה באיזה שהוא מקום. בשביל מה היא בוכה ? אז אמרתי: אם יש לך כמה רגעים, אז בואי למשרד שלך ואני אספר לך. והיא תספר לך. וסיפרתי לה מה המצב של בתיה.

ואמרתי לגולדה : עכשיו צריכים לעשות משהו, צריכים לעשות משהו מפני שהבחורים שלך מאיימים עלי, אני כבר לא אוכל להיכנס פה.

אז היא אמרה: תקראי ליפה... לבתיה.

קראנו לה. באה, אישה צעירה, מלוכלכת, קטנה, רזה. גועל להסתכל עליה. באותו יום עוד יותר גועל.
גולדה קנתה לה משהו שהיא תשים את ה- היה לה שערות - היא לא רצתה ללבוש, טוב. אידיוטית גם כן, כן, ממש אידיוטית הילשה, הבחורה הזאת.

אז גולדה שאלה אותה, למי היא הולכת בשביל לקבל דירה. כן, זה היה הנקודה. אין לה איפה לישון, פשוט מאד, עם הילדה שלה. הילדה כבר בת ארבע אז.

היא מתחילה להגיד: היא הלכה פה ושם. וגולדה הבינה ואני גם כן, כן. אנחנו לא כל-כך היינו רגילות בדברים כאלה; שהיא לא נכנסת לשום קטגוריה. היא לא אלמנת מלחמה, היא לא אם למשפחת מרובת ילדים. היא סתם אלמנה אידיוטית, אה, היא סתם גרושה אידיוטית, הבעל לא נותן כסף וזהו, והיא עובדת כעוזרת. בתור עוזרת, היא לא... אין, אין דירות כאלה. כן.

אבל בכל זאת.

ופתאום... והיא אומרת: יש איש אחד במשרד זה וזה שתמיד אומר הל, אולי תבואי בעוד חודשיים. אז היא באה... היא הייתה הבוקר והוא אמר לה שוב פעם ללכת בעוד חודשיים. והוא לא מסתכל עלי, הוא אפילו לא רצה לדבר אתי.
גולדה שואלת: מה שמו ? והיא אומרת את שמו.

משהו מתחיל אצלי בראש...!

ד. בית-אור :  מה קרה ? נזכרת בעוד... ?

לו קידר :  זה היה האויב של פנינה ושלי כל השנים במשרד-החוץ.

ד. בית-אור :  אבל הוא היה במשרד-השיכון בטח, לא, איפה הוא היה ?

לו קידר :  כן, דבר שכזה. והיינו פונות אליו בשביל ענייני שכון.

ד. בית-אור :  כן,

לו קידר :  הגסות שלו. זה ידענו, זה אף פעם לא יצליח, אף פעם לא הצלחנו איתו.  והנה שוב פעם.

ד. בית-אור :  המסכנה הזאת אצלו.

לו קידר :  כן. אז גולדה אומרת לי: תני לי אותו בטלפון. אני אמרתי לגולדה: אני לא בטוחה שאני מכירה אותו אבל אולי. זה היה השעה שתיים וחצי, כן. באנו לצהריים, אכלנו.

בינתיים לאה גמרה את הכלים ובאה, גם כן, לראות מה שקורה. היה לה... היה חדר נורא קטן שהיה משמש לגולדה משרד, עבודה. זה כזה, לא, לא, לא טוב. אבל שם היא ישנה.

תני לי אותו בטלפון. זה היה בערך שתיים וחצי, כשהפקידים עוד עובדים.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אני אפילו לא ידעתי איך צריכים לטלפן אליו, איך... ? מה שם המשרד. אבל היא ידעה.

ד. בית-אור :  בתיה.

לו קידר :  בתיה ידעה את מספר הטלפון.  אז... אני, שונאה לטלפן. גולדה לא, אבל אני כן. אבל בכל זאת אני עשיתי. אז בחדר יש גולדה ואני,

ד. בית-אור :  לאה,

לו קידר :  ולאה.  וכשאני מתחילה לעשות את המספר, בתיה לקחה את הראש בידיים ואומרת: היא לא יכולה, היא לא יכולה, היא לא יכולה לשמוע, היא יכולה לשמוע. אני מקבלת איזה קול של אישה בטלפון, ואני שואלת: אפשר לדבר עם אדון איקס איגרק. מי רוצה אותו? נו, אז, לא טוב. אז אמרתי: ראש-הממשלה. אז האישה שואלת: את בטוחה שזה ראש-הממשלה ולא מלכת אנגליה ? אני ידעתי זה תמיד ככה, כן.

ד. בית-אור :  בטח, מה ?!

לו קידר :  אמרתי לה: תאמיני לי שהפעם זה הגברת מאיר.  גולדה התרגזה. כנראה כל הסיפור הזה הרג אותה. לקחה לי את הטלפון, והיא אומרת: גולדה מאיר מדברת. אני מבקש לדבר עם אדון זה וזה. אני שמעתי איך שהבחורה שמה התעלפה פשוט מאד. פתאום האיש בא לטלפון: אז... עד לסצנה הזו, הכל כתוב פה.
אדון זה וזה. שלום אדוני, מדברת גולדה מאיר. אז אני שמעתי גם כן, לאה בינתיים גם כן, כמעט שהתמוטטה. ואני מפחדת שאני אקבל היסטריקה.

ד. בית-אור :  התקפת צחוק.

לו קידר :  כן. גולדה, אז כל ה... איזה קליק עובר. אדון זה וזה, אני שמעתי היום שאתה מטפל ולא כל-כך מטפל, ואולי כן מטפל, בדירה בשביל שעובדת אצלי. שמה בתיה והיא... אה,כן, אתה מכיר אותה ? אה, כן, היא הייתה אצלך הבוקר. היא אומרת ששוב פעם אתה אמרת לבוא בעוד חודשיים. לפי מה שהיא מספרת לי, העניין שלה לא הולך כל-כך. לא היה לך זמן הבוקר לקבל אותה. מתי יהיה לך זמן לקבל אותי ? מה ? אותי ? האיש נתן צעקה. לא.
אז גולדה אומרת: אני מבינה שאתה, שאתה איש עסוק. אני גם כן אישה עסוקה, אבל אני אתפנה. אני מוכנה אפילו היום לבוא אליך אם אתה אומר לי מתי. מתי זה לא יפריע לך ?

האיש הזה צעק: לא. לאה הלכה, בתיה לא היתה ואני חשבתי... בינתיים אחד הבחורים נכנס.

ד. בית-אור :  מה זה ?! לא יאומן.

לו קידר :  אז כשהוא אמר שוב פעם, כשהוא צעק לא, אז גולדה שינתה את הטון,

ד. בית-אור :  מה זה לא ? מה זה... ?

לו קידר :  ואמרה לו - לא, לא, לא, שהיא לא תבוא אליו.

ד. בית-אור :  אה, כן. זה מה שהיא הציעה.

לו קידר :  לא, לא, לא. אז היא אומרת: אתה לא רוצה שאני אבוא ? אז הוא: אני אבוא אליך מתי שאת רוצה, מתי ? אז היא אומרת: תיכף, בן-מימון. סגרה את הטלפון.

אז אני רצתי החוצה. לאה אומרת: אני הולכת לעשות קפה, אני הולכת, בשבילנו, כן, להחיות אותנו. בתיה, בכלל נעלמה לגמרי. ואני יוצאת החוצה, ואני אומרת לבחורים:

ד. בית-אור :  תיכף הוא יבוא.

לו קידר :  תיכף - האיש הזה - האויב שלנו ושל בתיה, זה שיכול לתת לה דירה יבוא. הוא יבוא בעוד חמשה עשר רגעים, אז תנו לו להיכנס ותשימו לב איך שהוא ייצא מפה. אם הוא יוצא חי.

ד. בית-אור :  My God

לו קידר :  כעבור עשרה רגעים האיש היה.  אני רוצה להגיד, איך שהוא נכנס. בינתיים, גולדה כבר נרגעה קצת

ורצתה, גם כן, לצחוק. היא ידעה, היא תעשה ממנו 'שמאטעס'.

האיש בא. גבוה, יפה, מסודר, עם 'קרבט' - הכל; ממש חתיך.

גולדה כמעט קמה בשבילו. אמרתי לה לא לקום. הוא מסתכל על, על, על שתינו. גולדה הציגה אותי. עשיתי עם הראש. היא לא אמרה לו לשבת, אני חושבת שהוא לא ישב.

ד. בית-אור :  היא ידעה לשחק אותה, אה ?

לו קידר :  האיש היה ירוק, ירוק, ירוק. אני חשבתי שהוא מתעלף שמה. מה אנחנו נעשה ? וידעתי, הבחורים מאחורי הדלת,

ד. בית-אור :  עומדים _ _

לו קידר :  הם היו מוכנים להתערב אם קורה משהו. כן גברתי, כן גברתי, כן גברתי, כן גברתי.
ותוך שבוע תודיע לגברת קידר מה ש... איזה דירה בתיה מקבלת.

ד. בית-אור :  זה נורא, זה נורא.

לו קידר :  כעבור יומיים, בתיה טלפנה לי ואמרה לי: גברת לו, הוא בא, הוא טלפן, לי, הוא בעצמו. הבוקר הוא יבוא לקחת אותי. הוא יקח אותי להראות לי כמה דירות. כעבור שבוע הייתה לה דירה. והלכתי לראות אותה, וזה היה בסדר. וגולדה כבר לקחה רהיטים אצל כל ה... אצל שיינה, נשארו רהיטים, אינני יודעת, כל מיני דברים. העיקר,

ד. בית-אור :  היא לקחה, ארגנה לה גם רהיטים והכל ?

לו קידר :  כן. זה גולדה עשתה. כן. אז זהו. אז רציתי שיהיה דבר שכזה, כן. אז אני כתבתי מכתב למרי סירקין וסיפרתי את העניין.

ד. בית-אור :  איזה סיפור, יא אללא.

לו קידר :  יש עוד דבר שרציתי... יש כמה מכתבים שאני כתבתי. כן. אני, אני מסבירה בהתחלה על המכתבים האלה שגולדה רצתה שיתפרסמו. ואני כותבת שאני הוספתי עוד כמה דברים. טוב, אז אני עשיתי את זה.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  יש בית, בית... זאת אומרת, איך קוראים לזה ?

ד. בית-אור :  הוצאה לאור, הוצאת ספרים

לו קידר :  כן. שנורא מצא כן בעיניהם והם רצו את זה, ואחר-כך אמרו לא.

ד. בית-אור :  למה ?

לו קידר :  אינני יודעת, אינני יודעת.

ד. בית-אור :  החזירו ?

לו קידר :  החזירו. ג'רוזלם פוסט רצה גם כן, התלהב, ואחר-כך גם כן אמרו לא. כל מיני, כל מיני, התלהבו ואמרו לא. אינני יודעת למה, אולי מישהו גם כן ש... במקרה זה נפל בידים של 'ידיעות אחרונות', שאמרו כן.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  לקחו את זה, פירסמו פעם אחת כמה מכתבים,

ד. בית-אור :  והחזירו,

לו קידר :  ושילמו לי, שילמו טוב. והחזירו, ולא, לא, לא עושים יותר. הופעתי על הדבר הזה בטלוויזיה, בערב חדש.

ד. בית-אור :  מתי  ?

לו קידר :  לפני כבר שנתיים, אינני יודעת. מה זה ?! כל, כל השכונה התלהבה. בסופרמרקט: אוה, את הגברת קידר, אוה מתי יהיה ספר ? הם כל כך התלהבו, בקיוסק.

טוב, פתאום אני רואה שהמכתבים, אותם המכתבים שהופיעו ב'ידיעות אחרונות',אבל לא הרבה, חמש שש,

ד. בית-אור :  נכנסו ל...

לו קידר :  אמרו לי שזה מופיע ברוסית. זה הופיע ברוסית. וברומנית. זה היה הימלפארב, הימלפארב שמו ?

ד. בית-אור :  הימלפארב זה צלם.

לו קידר :  לא. יש שבתאי הימל...

ד. בית-אור :  אני לא יודעת מי זה. לא, לא נצר ?

לו קידר :  לא. הימלפארב. תיכף אני... כן. הוא הוציא את הספר של שיינה באידיש ואצלו התמונות, כן.

ד. בית-אור :  אז הוא האיש שהוציא את הספר.

לו קידר :  אז הוא האיש שהיום... כן. כשכתבתי לו, כשטלפנתי לו שאני רוצה לפחות כסף על זה,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז היה סקנדל, סקנדל. הוא לא רצה. הוא, הוא איש נורא ואיום.  אני התלוננתי במפלגה,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  כן ? והם אומרים, לא יכולים לעשות שום דבר נגדו. אי אפשר לעשות שום דבר. הוא שלח לי צ'ק של - אז זה היה לירות - על שלוש לירות, אינני יודעת, זה היה, היה... אי אפשר אפילו לקנות בוטנים. החזרתי לו. כן.

ד. בית-אור :  מה את אומרת ?!

לו קידר :  כן. זה איש איום ונורא.  אני רציתי... הוא, הוא מוציא ספרים בשביל המפלגה.

ד. בית-אור :  אה, כן ? יש איזה... ? הוא עוסק ב... ?

לו קידר :  כן, כן, כן, כן, כן, הוא... כן, הוא נשיא אגוד העתונאים, או אינני יודעת מה, שבתאי הימלפארב.

ד. בית-אור :  הימלפארב, לא. אני לא מכירה אותו.

לו קידר :  טוב,

ד. בית-אור :  אז הוא לקח מהעתון את המכתבים,

לו קידר :  כן, כן, כן

ד. בית-אור :  וצטט אותם בתור ספר שלו ?!

לו קידר :  לא, לא, לא,לא. הוא הופיע, זה הופיע בעיתונים שהוא מטפל בהם.

ד. בית-אור :  אה, הבנתי.

לו קידר :  כל העיתונים של המפלגה בשפות שונות.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז... אבל הוא גנב את זה ממני.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  כן, כן. לא היה לו רשות לעשות את זה.

ד. בית-אור :  בטח, בטח שלא. לפי החוק אסור לעשות דבר כזה.

לו קידר :  כי אני רוצה כסף מזה. אז... אני רוצה ממך... קודם כל, שתקראי את זה. זה באנגלית.

ד. בית-אור :  כן, בטח.

לו קידר :  תקראי את זה. ואני חושבת זה מרתק. זה מה שאמרו לי אנשים שמבינים, כן. אחר-כך, אני רוצה שתגידי אם את יכולה לדאוג. ל... אז אפשר לתרגם את זה לעברית.

ד. בית-אור :  כן, זה, זה, זה דבר שאפשר לעשות. אין בעיה.

לו קידר :  אז תיקחי את זה עכשיו אתך.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  תדעי לך שאין לי הרבה אקזמפלרים.

ד. בית-אור :  אני אעשה לך צלומים מזה, שלא יהיה לך זה, שיהיה לך...

לו קידר :  את רואה, אני גמרתי ב-81.

ד. בית-אור :  אני יעשה לך צילומים מזה, בכלל שיהיה לך. שלא יהיה לך רק עותק אחד. בכלל, בלי כל קשר, אני יעשה לך צילומים. עכשיו תראי,

לו קידר :  זה מה שאני רוצה ממך,

ד. בית-אור :  טוב.

לו קידר :  אחר-כך נראה.

ד. בית-אור :  בסדר. תראי, אני ככה, אנחנו... אני אבדוק את זה. אני לא יכולה להבטיח לך.

לו קידר :  אני יכולה... מה שסיפרתי לך עכשיו - כל הבוקר - כל המכתבים האלה,

ד. בית-אור :  יושבים פה.

לו קידר :  ישנם פה. מאלן הארט, אני סיפרתי את העניין.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  האישה הזו מאנגליה.

ד. בית-אור :  כן, מהמכתב מהמלחמה.

לו קידר :  כן. העניין ע עם בתיה - החלפתי את השם. עוד כמה דברים,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  עוד כמה דברים נורא מעניינים. מנהל הגנזך, כשהראיתי לו את זה בזמנו, אומר שהמכתב, שהמכתבים שלי הם הכי טובים. הם טובים. הם טובים מאד. אבל, יש אחרים, גם כן פנטסטיים.

ד. בית-אור :  תראי, אנחנו בעמותה עושים... יש לנו פרסומים; דבר שהתחלנו איתו. עכשיו, הפרסומים שלנו... אנחנו... עכשיו הולכת לצאת חוברת ראשונה, עוד מעט, עם ההרצאות של מרדכי גזית ואבא אבן שהייתה בשנה שעברה. את זוכרת שהייתה לנו.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  אנחנו עושים את זה. אנחנו לא מוכרים. עכשיו, אני הבנתי... אני מבינה שאת היית מעוניינת  - To publish it - לעשות מזה ספר.

לו קידר :  כן, כן.

ד. בית-אור :  לא רק זה. עכשיו, אני אנסה לראות מה אני יכולה לעשות עם העניין הזה.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  אני אבדוק את זה.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  כי אני הייתי רוצה להוציא את זה אצלנו, אבל אצלנו זה לא יהיה מזה שום,

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  שום הכנסה כספית, כי אנחנו לא מוכרים את הדברים שלנו. אבל אני אראה. אני מכירה אנשים ואני אראה. אני אבדוק ואני אראה מה אני יכולה לעשות פה.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  ואחרי זה נראה, אחרי שיהיה לי הצעות בשבילך, אז אני... אחרי שאני אראה מה אני יכולה לעשות; ואז אני אבוא ואני אגיד לך: תראי, זה מה שאפשר לעשות אם רוצה. בסדר, אני לפחות אנסה לבדוק את העניין הזה. יופי.

לו קידר :  ותאמיני לי שתיהיה לך תענוג לקרוא את זה.

ד. בית-אור :  אני בטוחה, מה ?! הסיפורים האלה שה... את יודעת, זה פשוט מדהים אותי, ה... מה שאת סיפרת עכשיו, כי לא הייתי מעלה בדעתי, שהיא תתעסק עם דברים כאלה וברמה הזאת של... שהיא תיכף ומיד תרים טלפון לאיש ותתחיל לפעול כבר, ולגרום לזה שהוא יעשה משהו. אבל זה נורא, זה מזעזע, את יודעת, שאת חושבת על זה, זה ממש מזעזע. מה בחורה כזאת הייתה עושה אם לא הייתה עובדת אצל גולדה מאיר ?! הייתה יכולה להתגלגל עד היום, אני לא יודעת איפה.

לו קידר :  היא הייתה עוברת לזנות.

ד. בית-אור :  כן, להדרדר, מה זה ?! בטוח, מה ?!

לו קידר :  היא, עבודת במשרד ראש-הממשלה.

ד. בית-אור :  כן ? עובדת ? פקידה ?

לו קידר :  טלפונאית.

ד. בית-אור :  אה, טלפונאית.

לו קידר :  טלפונאית. כן. היא רבה עם לאה. היא הייתה... היא לא בחורה סימפטית.

ד. בית-אור :  עלתה ברמה.

לו קידר :  והיא, היא התחתנה. ויש לה עכשיו איזה ארבע ילדים, אינני יודעת.

ד. בית-אור :  חוץ מההיא שהייתה לה.
לו קידר :  מה ?

ד. בית-אור :  חוץ מההיא שהייתה לה.

לו קידר :  כן, כן. לא, היא כבר ילדה גדולה.

ד. בית-אור :  יוצא מהכלל.

לו קידר :  אבל הצלנו אותה פשוט מאד.

ד. בית-אור :  מה זה הצלתם ?! תראי, את זאת הצלתם, ואת הסיפור עם הנכה הזאת, זה גם כן הצלה של הבן-אדם, מה זה ?! זה יוצא מהכלל. טוב, אולי נחזור... יש לך... ?

לו קידר :  על מה?

ד. בית-אור :  על מה ? על מה! חסר על מה ?! כל-כך הרבה דברים. איך ש... אנחנו כאן, בעצם, ממש נגענו על קצה המזלג בחומר כאן. תיכף... את רוצה לראות את זה ? אני הבאתי - אם את רוצה - אני... זה ל... אני רק עשיתי הגהה, את יודעת, ככה קלה. אבל, אם את רוצה; אם לא... איך שאת רוצה. כי אני עברתי על זה,

לו קידר :  בינתיים לא. אין לי זמן. יש לי כל-כך הרבה דברים,

ד. בית-אור :  לא, בסדר. את יודעת, אני אעשה את זה. אני אערוך את זה. זאת אומרת: אנחנו נארגן את זה שזה יהיה כמו שצריך ואז אני אתן לך; שיהיה לך עותק אם תרצי. אבל זה סתם, זה לא... פה, פשוט, יש המון דברים שהתחלנו לגעת בהם, ורק הדברים התגלגלו הלאה. ואני, דוקא, הייתי רוצה לשמוע יותר, מההתחלה בעצם...
מעניין אותי המון דברים, אבל יש הנושא, למשל, של... את הרי התחלת לעבוד איתה במוסקבה,

לו קידר :  כן.          

ד. בית-אור :  זה היה,

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  הפעם הראשונה; התחלה של ההכרות שלכם והעבודה המשותפת.  היא זו הייתה כבר הרבה שנים בתפקידים ממלכתיים, נאמר, כל מיני. אבל, בכל זאת עוד מבחינת המדינה שרק קמה והדברים שעשו כאן, זה היה התחלה גם אצלה; להיות שגרירה של מדינת-ישראל ב-48. הכל היה חדש בעצם. כל הגינונים,

לו קידר :  בהחלט, כן, כן, כן, כן.

ד. בית-אור :  שום דבר לא ידעו, אנשים לא ידעו שום דבר.  עוד לא ידענו איך להתנהג בכל מיני דברים.

לו קידר :  נכון, נכון

ד. בית-אור :  וגם היא לא. אפילו שהיא כבר נפגשה עם אנשים מאד נכבדים בכל רחבי העולם; הייתה הרי נוסעת לגייס כספים. אבל בכל אופן הייתה התחלת הדרך.

והיא ברוסיה - אני לא יודעת הרבה, אבל אני בטוחה שהיא בנתה איזה שהוא סגנון של יחסים עם העובדים, יחסים עם האנשים שהיא עבדה אתם. ובכלל מערכת של... שלמה של קשרים שאולי הייתה הבסיס אחר-כך לכל היחסים הדיפלומטיים שהיה לנו, שהמשיכו עד 67 עם, עם הרוסים. בכל אופן, יצרה איזה שהוא דפוס.

אבל זה הייתה תחילת הדרך.אחר כך היא עברה הנה למשרד - העבודה, ואת לא היית איתה בכלל בקשר. ואחר כך במשרד החוץ את שוב היית איתה בקשר.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  והיא כבר הייתה אחרת בכל זאת, אני בטוחה.

לו קידר :  כן, ודאי.

ד. בית-אור :  עברו כמה שנים, היא כבר הייתה יותר משופשפת וזה. אז היא עבדה איתך במשרד החוץ. והיה... יש לזה את כל הרמות של ההתייחסות, גם בתוך המשרד ולפי חוץ, ולמפלגה, ולאנשים, ולאנשי ממשל, ולדיפלומטים ומה לא.

ואחר כך במשרד ראש-הממשלה - זה שוב פעם עוד תהליך כזה שעברתם. וכל השנים האלה את עובדת איתה. סך-הכל, בשלושת הדברים אלה קרוב מאד. ואני, אני בטוחה שגם הדברים... הלכתם והתקרבתם יותר ויותר במשך הזמן.

לו קידר :  ודאי.

ד. בית-אור :  עכשיו, אני... אותי מעניין ה... באמת, בין היתר, התהליכים האלה של ה- איך היא הייתה ? איזה קשרים היא קשרה ? איך האישיות שלה ככה, הלכה ונבנתה כי... ?

לו קידר :  היא ידעה להתאים את עצמה למצבים שהיו קורים. למשל, גם כן דבר שקרה במוסקבה ושלימד אותה משהו. כן. ש... מצב שקרה פה ושהיא הייתה מוכרחה לפי המצב הזה לפעול שמה. פה נהרג ברנדוט.

ד. בית-אור :  כן. אבל זה היה לפני. הרוזן ברנדוט ?

לו קידר :  אנחנו היינו במוסקבה, וגולדה מקבלת מכתב, מברק משרתוק,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  שר החוץ, שמודיע לו על העניין הזה ושנותן לה הוראה לגשת באותו... ברגע שהיא   מקבלת את הידיעה הזו, לפני שזה יתפרסם בכל העולם, שהוא יגש לשגריר שבדיה ולשגריר צרפת להביא תנחומים.

ד. בית-אור :  תנחומים.

לו קידר :  וזה נפל עלינו כמו, כמו... אז, קודם כל, שברנדוט נהרג עם הקולונל הצרפתי, ושזה - יהודים עשו את זה - ישראלים; וגולדה צריכה ללכת. אז אני לא יודעת מי טילפן לשגרירות,

ד. בית-אור :  השבדית

לו קידר :  השבדית, והסביר שהגברת מאירסון מבקשת לבוא לפני שקרה כך וכך. אז הם אמרו שיתקשרו. זה היה כבר בבוקר. הם לא התקשרו. אז טילפנו עוד פעם ומתברר שהשגריר לא רוצה לקבל את גולדה. מה עושים ?
בינתיים טילפנו לשגרירות צרפת. לא אני. וסיפרו אותו דבר, והשגריר קפץ על המציאה ואמר: כן, כון, ברצון. הוא יקבל את הגברת מאירסון ברגע שהיא תבוא. ואני לא יודעת, אני לא הלכתי איתה מפני שהוא ידע אנגלית טוב מאד. אבל הוא קיבל... לא רצה לדבר על העניין; היא סיפרה לנו כשהיא חזרה. טוב, אז זה קרה. כן. הוא שמח לדבר איתה. הוא כבר הכיר אותה. כן. הוא עשה... כשהם עשו הכרה, אז אני הייתי. זה היה אחרי...

ד. בית-אור :  זה היה שהגעתם.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  כן, את אמרת שהיא הייתה,

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  עם כל המדינות שהכירו את ישראל, הכירו בישראל;היא הייתה מוכנה לשוחח.

לו קידר :  כן, כן. אז ניסינו עוד, במשך היום, שוב פעם עם,

ד. בית-אור :  שבדים.

לו קידר :  השבדי, לא הלך, והיא לא ראתה אותו. רק אחר-הצהריים או למחרת. אז היא בכלל... אז, אז גם כן... אז גולדה קיבלה את הידיעה הזו ואת ההוראה הזו,

ד. בית-אור :  משרת.

לו קידר :  It's, it's a job היא צריכה לעשות את זה ולא... טוב, היא לא תשלח מישהו אחר והיא לא תתווכח עם שרתוק. היא הלכה.

ד. בית-אור :  למה היא הייתה צריכה לשלוח מישהו אחר ?

לו קידר :  לא, לא. היא לא רוצה או משהו.

ד. בית-אור :  אה, אבל היא לא הייתה...?

לו קידר :  פעם היה לי משהו. הייתי ממונה בבודפשט. היה לי משהו נורא לא נעים לעשות, אז הטלתי את זה על מישהו אחר.

ד. בית-אור :  כן, אה, לא הבנתי, פשוט במובן הזה.

לו קידר :  אז... לא, לא. היא אף פעם לא התחמקה מג'ובים,

ד. בית-אור :  משימות.

לו קידר :  מדברים נוראים.

ד. בית-אור :  תגידי לי, לו,

לו קידר :  למשל, לבקר אצל פצועי מלחמה. את יודעת שבגין אף פעם לא הלך.

ד. בית-אור :  נו, בגין, בטח שלא. אני יודעת כל המלחמת שלום הגליל. לא הוא ולא אריק שרון, מה ?!

לו קידר :  אבל, אבל, גולדה כן. אני לא הלכתי.... פעם אולי איתה. אבל היה מקרה מיוחד.

ד. בית-אור :  מתי ? את מתכוונת למלחמת יום הכיפורים.

לו קידר :  בכלל. כן. פצועים פה באיזה תקרית או משהו. היא הייתה הולכת, כן.

ד. בית-אור :  לא, אני יודעת שהיא לא הייתה גם זה אמר לי עילם, יצחק עילם. הוא אמר ש...  הוא  הרי מכיר אותה מתחילת הדרך שלה בארץ, בכלל, משנות השלושים. לא תחילה בדיוק, אבל הוא מכיר אותה מסוף שנות העשרים, ככה, תחילת שנות השלושים - והוא אומר שהיא הייתה גם מעבר לזה. תמיד הייתה מתנדבת לכל מיני דברים, בתוך המפלגה, נאמר, או ב'הסתדרות', ש...

לו קידר :  כן, זה כן, זה אני יודעת.

ד. בית-אור :  הוא אומר, תמיד היה משהו, היה צריך לעשות ומישהו... אף אחד לא היה מוכן, אז היא לוקחת על עצמה עוד תפקיד ועוד תפקיד.

לו קידר :  פעם שהיא הייתה שרת החוץ, היה לה... היא רבה... מי היה ? ארן, נדמה, לי היה שר,

ד. בית-אור :  החינוך.

לו קידר :  והוא הזמין שר החינוך של, אינני יודעת איזה, איזה, איזה ארץ. ובאותו יום שאותו שר החינוך, הזר, היה צריך לבוא ממחלקת הטקס של משרד החוץ טילפנו אלי - עבדתי אז  אצל גולדה - ואמרו לי, שהשר ארן לא רוצה לגשת לשדה התעופה לקבל את השר.

אולי שאני אגיד לשרת החוץ שהיא תעשה משהו, שהיא תגיד לו משהו. אז נכנסתי אל גולדה ואמרתי לה. אז היא אמר: תני לי אותו בטלפון. היא נתנה לו אבל הוא בשלו, הוא לא רוצה, הוא לא רוצה. הוא נותן לו ארוחת ערב, הוא נותן לו ארוחת ערב. אז גולדה אמרה לו: אז אם אתה לא יורד, אז אני ארד.

ד. בית-אור :  היא ירדה ? הוא הסכים ? הוא... זה לא שבר אותו ?

לו קידר :  בקושי, אבל זה כן. אז כן הוא הלך. גולדה רתחה. היא הייתה, היא הייתה נוסעת, כן, לקבל את השר.

ד. בית-אור :  כן, בטח. לקבל את השר, זאת אומרת: היה לה איזה תחושה ש... חזקה, של מה צריך לעשות והיא לא הייתה... ?

לו קידר :  כן, כן, כן, כן, כן, בהחלט.      

ד. בית-אור :  אז במוסקבה, כשהגעתם בעצם, נפלתם שמה לתפקיד, למשהו שלא היה שום צ'אנס בעצם, לדעת קודם, איך לעשות את זה,

לו קידר :  שום דבר לא.  סמכו עלי,  מפני שכאשר הוחלט שאני אסע עם...

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  גם כן לרוסיה, אז אני תיכף אמרתי: אני רוצה קודם לנסוע לצרפת, לראות את ההורים. אז נסעתי לצרפת, שבועיים לפני שיצא הפמליה. נסעתי על הדרכון הצרפתי שלי, כי הדרכון הישראלי עוד לא, עוד לא היה מוכן. ועשיתי ראנדוו עם, עם כל המשלחת בפראג.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  והיה מדובר שלבבי יביא לי את הדרכון שלי לפראג. פראג אז בשביל להיכנס לרוסיה, אז יהיה לי דרכון ישראלי. לבבי ביקש ממני, כשאני אהיה בפריז, שאני אקנה את כל הספרים שאני יכולה על דיפלומטיה. הייתי צריכה לבקש כסף מאבא שהוא יתן לי, כי בודאי לא היה לי ופה לא נתנו לי. והסתובבתי בקרטייה לאטן, נושמה קניתי מה שקניתי.

העיקר, אני ביקרתי בנציגות,

ד. בית-אור :  שלנו.

לו קידר :  שלנו

ד. בית-אור :  בפריז.

לו קידר :  בפריז. עוד לא הייתה שגרירות. הייתה נציגות ובראש היה מוריס פישר. מוריס פישר שהיה ממוצא בלגי, ידע טוב מאד צרפתית. נפלא. והכרנו קודם, פה, נדמה לי.

העיקר, הוא שמח לראות אותי ושאל אותי מה, מה יהיה עם ה'בנדה' הזו במוסקבה. אתם הישראלים יודעים על טקס וזה. שום דבר. אז הוא נתן לי ספר אחד שהיו נותנים לדיפלומטים צרפתיים.

ד. בית-אור :  נוהלים.

לו קידר :  נוהלים. משהו שמחלקת הפרוטוקול של ה'אליזה' הוציאה,

ד. בית-אור :  פרסמה, כן.

לו קידר :  פרסמה. וזה, הספרון נורא מעניין.

ד. בית-אור :  חשוב.

לו קידר :  אז הוא נתן לי את זה, וזה קראתי באוירון מפריז לפראג. וכאשר... ובפראג הייתי יומיים לפני הראנדוו, כי פחדתי - Will miss them .

ד. בית-אור :  יש לך עוד יומיים לקרוא את זה. לשנן.

לו קידר :  לא, לא, לא. ביקרתי בפראג ו...  אהוד אבריאל לקח אותי לשדה התעופה לקבל את גולדה וכל היתר. אז היו הרבה שלא, לא הכרתי אותם בכלל, כן. הכרתי את גולדה, ראיתי אותה פעם אחת, את אלגה שפירו כבר ראיתי פעמיים, וזה הכל. האחרים לא הכרתי.

כן, אז עשיתי הכרה עם כולם. ונדמה לי שלגולדה אמרתי, דרישת שלום ממוריס פישר והוא... ולבבי, כן, שהכרתי אותו קודם, שאל: הבאת ספרים ?אמרתי: כן. ועל טקס אני יודעת את הכל, כי קראתי את הספר. אז הוחלט שאני אתעניין... אני אטפל בענייני טקס. וככה זה היה. הטילו את זה עלי.

ד. בית-אור :  זה נהדר, לא ? זה כל-כך...

לו קידר :  מה זה נהדר ?!

ד. בית-אור :  זה כמו חלוציות, ככה.

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  ללכת... אז ממש למדת... ?

לו קידר :  מה ? את לא... ? מה, לא לא ספרתי לך איך הג'וב הראשון שהיה לי ב...  (370)

ד. בית-אור :  לא.

לו קידר :  אז אני אספר לך את זה ואחר-כך יהיה מספיק, אני חושבת, כן. אנחנו הגענו למוסקבה, זה היה ערב ב-2 לספטמבר, ושמונה בערב. היה כבר חושך, ואיזה גשם דק דק נפל וזה היה נורא.

וכאשר נכנסנו העירה - שדה-התעופה איזה ארבעים קילומטר מהעיר - אז נסענו. באו ממחלקת הטקס לקבל את גולדה ואת הפמליה. והיו אוטומובילים ואוטו-משא בשביל הבגאז'ים. היינו עשרים איש, כן. כמה מהאנשים נשארו עוד בפראג, שלושה או ארבע. אז, אבל... טוב, גולדה ואני היינו במשלוח הראשון. ולקחו אותנו לבית המלון-'מטרופול'.
בדרך, שהיינו כבר בעיר: אלפים, המונים אנשים, המונים, המונים. והמון דגלים שחורים ואדומים, שחורים ואדומים.
מה קרה ? נודע לנו. הרוסים שקיבלו אותנו, סיפרו לנו. זה היה יום הלווייתו של חבר הפוליטביירו זדאנוב. קברו אותו I couldn't care kess - טוב, ככה הגענו לבית המלון. בית המלון ישן נושן.

ד. בית-אור :  שמה גרתם כל הזמן, דרך אגב בבית מלון הזה, או שהיה לכם... ?

לו קידר :  יש כאלה שגרו הרבה שנים. הרבה ?! לא. לגולדה נתנו בית כעבור ששה חודשים, אבל ששה חודשים גרנו בבית המלון הזה. לא טוב, אבל לא חשוב. היה קר ו...

ד. בית-אור :  והמשרדים ?

לו קידר :  מה ?

ד. בית-אור :  והמשרדים, איפה היו ?

לו קידר :  גם כן, כל אחד בחדרו. אז טוב, הכינו ארוחת ערב נהדרת. ואני עוד הייתי רעבה מהמלחמה שלי בירושלים. אז אכלנו וזה היה טוב, באיזה חדר אוכל אוכל מיוחד בשבילנו. למחרת בבוקר אלגה שפירו באה לקחת אותי לחדרה. הזמינה ארוחת בוקר, אכלנו יחד. הופיע לבב, והוא אמר לי: איש הטקס שקיבל... שלקח את גולדה אתמול משדה התעופה  לבית המלון אמר לה בדרך - הוא נסע, גם כן, לבבי,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  כי הוא תרגם. גולדה לא ידעה מלה ברוסית.

ד. בית-אור :  לא ידעה מילה ברוסית ?

לו קידר :  לא ידעה מילה ברוסית.

ד. בית-אור :  מה, היא לא ידעה רוסית ?

לו קידר :  לא ידעה רוסית.

ד. בית-אור :  אה, בעצם אידיש.

לו קידר :  אידיש, אידיש, אידיש

ד. בית-אור :  רוסית היא לא ידעה. היא הייתה ילדה שהיא עזבה את רוסיה, בטח.

לו קידר :  היא הייתה בת שמונה. היא לא הלכה לבית ספר רוסי.

ד. בית-אור :  כן, היא דיברה אנגלית. לא... לא, חשבתי משום מה, פתאום, בטח, בעצם, מאיפה שהיא תדע ?

לו קידר :  אז לבבי היה באותו האוטו ושמר. אז איש הטקס אמר לו: זה נורא חבל שגולדה באה בערב, כי She missed a beautiful funeral.

אז גולדה אמרה שהיא מצטערת, אבל זה ככה, זה היה. זה התאריך והוחלט מראש. אז מה, מה אפשר לעשות?
אז האיש אמר, שהיא יכולה לתקן את עצמה בזה שהיא תכתוב מכתב תנחומים לשר החוץ מולטוב.

אז הנה לבבי בא ושואל אותי: את יכולה לכתוב מכתב כשה ? אז אמרתי: צרפתית אני ? - Cewst mois specialties - כן. כי בשביל ה'סוכנות' הייתי כותבת. לא, לא אכפת לי.

אז הוא הסתכל עלי קצת מוזר. אז הוא אומר: אז תכתבי מכתב למולוטוב לחתימת גולדה, ותבואי להראות לי את זה; תעשי טיוטה.

כתבתי טיוטה. הראיתי לו את זה. הוא ידע טוב, טוב צרפתית. הוא לא, לא דיבר.

ד. בית-אור :  מה, את כתבת את המכתב בצרפתית, לא באנגלית ?

לו קידר :  כן, בצרפתית. לא. מדוע לקחו אותי ?

ד. בית-אור :  ברוסית ? בשביל צרפתית.

לו קידר :  לא. ממשלת ישראל הראשונה, הקטנה, החדשה, החליטה שהיא לא רוצה שום דבר אנגלי מהבריטים, לא מנדט ולא צבא, ולא משטרה ולא שום דבר, ולא שפה.

אז לכן הוחלט שהשפה הדיפלומטית תהיה צרפתית. לכן חיפשו מישהו שידע צרפתית ומצאו אותי. אחר כך עברו מפני שאחרי כבר לא היו מי שידע צרפתית.

אז כתבתי בצרפתית. לבבי קרא את זה, ואמר לי: בואי איתי אל גולדה. אז הלכנו אל גולדה.
צרפתית כולנו גרנו באותו בית המלון, באותה קומה, Tres, בקומה שלישית. לגולדה הייתה דירה קטנה שמה עם שרה וזכריה. אז הלכנו אל גולדה. ולבבי אמר לה: לו כתבה בצרפתית את המכתב שאת צריכה לחתום בשביל מולוטוב. אני אתרגם לך את זה בעברית. אז הוא תרגם לה את זה בעברית, והיא מסתכלת עלי ככה.

אני לא ידעתי מי זה זדאנוב, אבל עשיתי במכתב כאילו שהוא היה ידיד כל כך טוב של גולדה שהיא לא יכולה, היא לא יכולה לחשוב איך היא תעבור על זה שהוא מת בכלל ושהיא לא הספיקה בכלל להכיר אותו.

אז כאשר לבבי גמר לתרגם לה את זה, אז היא הסתכלה עלי ועליו ואמרה לו; תגיד, תתרגם לי את זה עוד פעם. אז אמרתי לה; גברת מאירסון, זה עוד יותר יפה בצרפתית, כי הרגשתי שהיא מתרגשת.אז הוא קרא לה את זה עוד פעם. זאת אומרת, תרגם עוד פעם. אז היא אמרה: בסדר, שנדפיס את זה ו... אז זה היה העבודה הראשונה שלי.
אז עשיתי רושם נורא מוזר עליהם, כן. קודם כל, אישה שיודעת צרפתית טוב.

ד. בית-אור :  יודעת לכתוב, לנסח.

לו קידר :  כן. ושזה... שלא פחדה לעשות דבר שכזה, שלא התחילה להגיד ושלא היו צריכים לעזור לה, כן ?
אז גולדה ראתה תיכף ש... גם לבבי, שאפשר לסמוך עלי אני לא מאבדת את הראש. אומרים לי לעשות, אני עושה כמו 'בוק'. לא כמו 'בוק'. אני עושה. הוא הרגיש שזה - המכתב היה טוב מאד. כן.

ד. בית-אור :  אז, ככה התחלתם ?

לו קידר :  ככה אני התחלתי, כן.     

ד. בית-אור :  ואז... כן. והיא הייתה יוצרת, נאמר, בעבודה שלה עם האנשים; שהייתה הולכת כל הזמן לפגישות, אני יודעת !? העבודה הדיפלומטית, היא ידעה... ? הרי מתחילים... 
התחלתם מאפס שמה. מה עושים ?

לו קידר :  תראי, אנחנו התחלנו שתינו יחד. זה, זה... אז זה...

ד. בית-אור :  זה ממש 'טריפ', ממש הרפתקאה, לא ?

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  זה, זה מינוי... זה נראה כמו... היום הכל כל-כך ברור ויש נוהלים וזה.

לו קידר :  אז הביקור הראשון שעשינו, זה היה שתינו, מפני שבטלפון דיברו אלי מי ללכת, מתי, באיזה שפה ידברו ? אז אמרו לה; בצרפתית. זה היה אצל שגריר, אחד מאמריקה הלטינית. אז הלכנו שתינו. שמה אני עשיתי סקנדל. אני, אני צחקתי כמו אידיוט כשהאיש פתח את הפה.

ד. בית-אור :  זה, עם הסיפור הזה שסיפרת לי שהתפקעת מצחוק בצרפתית; שהוא דיבר מצחיק ?

לו קידר :  כן. אז גולדה ראתה איזה שאלות הם שואלים, כן. כי כולם שאלו אותו... אז היא כבר  נכנסה לאיזה מסלול, כן. אז היא ידעה על מה לדבר, היא ידעה על מה לספר. אז זה, זה היא אמרה.

ד. בית-אור :  מה היה צריך אבל, בעצם, באופן מעשי, מבחינת ממשלת ישראל... מה, מה הייתם צריכים בעצם לעשות ?

לו קידר :  לא. היא חשבה שהתפקיד שלה כלפי הממשלה הסובייטית, זה לסדר עליה, לסדר יחסים טובים, חליפת אינפורמציה, פיתוח יחסי תרבות, יחסי, יחסים כלכליים, יחסי צבא גם 
כן. כן, היה לנו נספח צבאי, היה לנו נספח כלכלי. היא חשבה, כולנו חשבנו.

ד. בית-אור :  וזה לא הלך ?

לו קידר :  איפה ?! שום דבר לא.

ד. בית-אור :  אז מה, בעצם, לא, לא נוצר... הם לא נתנו, הרוסים לא היו מוכנים לשתף פעולה ?

לו קידר :  לא נתנו. הם אפילו לא נתנו לנו לכתוב בולטין. היינו בטוחים. היינו מוכנים לזה עם אינפורמציה מה שקורה בארץ, כן. אז זה היה נורא מתסכל, צריך להיות בעצם.

ד. בית-אור :  כן. לכן היא חזרה כעבור ששה חודשים.

ד. בית-אור :  אה, זאת... בגלל זה היא חזרה ?

לו קידר :  גם כן. כאשר... היא, היא כתבה את זה, כן. זאת אומרת ? נמיר כתב את זה לבן-גוריון  במברקים. אז בן-גוריון ידע שלה אין מה לעשות, רק ללכת... היא אף פעם לא ראתה את סטלין.

ד. בית-אור :  לא, בשום אופן. לא היא בטח לא הסכימה.

לו קידר :  לא, לא.

ד. בית-אור :  אבל, רגע, עם מה...? וגם אחר-כך הדברים נשארו, ככה קפואים, כל השנים, עד שנגמר, נגמרו היחסים עם ...?

לו קידר :  כן, כן, כן, כן, כן, כן.

ד. בית-אור :  שום דבר ?

לו קידר :  שום כלום.

ד. בית-אור :  ומה...? עכשיו, היא יצרה כבר אז - אני לא יודעת, אבל אני משערת שהנושא של עליה מרוסיה -  היה כבר אצלה אז 'ג'וק'. זאת אומרת: זה כבר התחיל אז אצלה לפעול, כי אחר-כך טיפלה שנים, אני יודעת,

לו קידר :  כן.

ד. בית-אור :  כל הזמן הייתה פעילה חזק מאד במשרד-החוץ בנושא של עליה מרוסיה, כבר שזה היה לא לגלי.

לו קידר :  כן, כן, כן, כן, כן.

ד. בית-אור :  אבל, הקשר עם היהודים שם ?

לו קידר :  לא היה.

ד. בית-אור :  אבל היה... יש הספור הידוע עם קבלת הפנים בראש-השנה שעשו לה שם בבית-הכנסת. באה לבית-הכנסת שמה שהרחוב היה מלא.

לו קידר :  אבל זה, אבל זה קבלת פנים ? אז היה. זה, זה... הטרגדיה הזו שהייתה שמה ב...

ד. בית-אור :  והיא לא נפגשה עם היהודים בכלל ?

לו קידר :  לא.

ד. בית-אור :  לא ? מפני שזה היה ברור שאסור לעשות את זה ? הם מסכנים... ?
לו קידר :  הם פחדו. היהודים פחדו, פחדו פחד מוות לגשת. אז ב...  כאשר הם היו בהמוניהם ברחוב, אז כן נגשו אליה.

ד. בית-אור :  כן, כן. זה היה כאילו,

לו קידר :  אבל זה היה הפעם היחידה.

ד. בית-אור :  היחידה. זה היה נורא מסתכל צריך להיות ?

לו קידר :  אה, את לא שאלת את שרה ? שרה וזכריה. לשרה ולזכריה היו כמה כתובות,

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  של קרובים של אנשים מפה.

ד. בית-אור :  כן.

לו קידר :  אז את שאלת אותה ? היא סיפרה לך ?

ד. בית-אור :  לא, לא דיברתי איתה עוד על זה.

לו קידר :  לא ?! אז השנים, הקיבוצניקים, כן ? קיבוצניקים. אז הם הלכו לפי הכתובות האלה. לא רצו לתת להם להיכנס. הם לא ידעו מה שקורה להם.

ד. בית-אור :  איזה דבר ?! זה לא יאומן. זה באמת נורא. איך, בכלל, היה מבחינת, מבחינתכם להיות, בכל אופן, ברוסיה ? זה, בכל אופן, לא אירופה.

לו קידר :  תראי, לכל, לכל אחד היה, לכל אחד, לכל אחד היה עולם משלו. הייתה גברת שטיל יחד אתנו.

ד. בית-אור :  מה זאת אומרת, לכל אחד היה עולם משלו ? כל אחד התעניין בדברים אחרים שמה ?

לו קידר :  לא. לא, לא. תראי, אני אספר לך לפי כמה אנשים, אז תראי מה שאני קוראת עולם משלו. לי לא היה אף אחד ברוסיה. הייתה לי בת דודה וקראתי פעם... ראיתי ברחוב פעם 'פלקט', שהיא הייתה, איך קוראים לזה ? בקונצרטים

ד. בית-אור :  מה, מנצחת ?

לו קידר :  מנצחת, כן. אז ראיתי את שמה. ידעתי שלאמי היה אח ברוסיה, שחמישים שנה היא לא התכתבה אתו ולא כלום. ושלו היו שני ילדים בן ובת.

והבת ליזה, ליזה לוין. אז ראיתי: ליזה לוין, קונצרט. אני לא, לא יכולתי ללכת לקונצרט, אבל שלחתי לה פתק. מישהו כתב לי ברוסית.

ד. בית-אור :  והיא ענתה לך ?

לו קידר :  כלום. לא - I didn't insist - כן, לא.

ד. בית-אור :  נורא.

לו קידר :  זה, ללבבי היה אח שמה, כן. והוא רעד כל הזמן. הוא רצה... הוא פחד להתקשר עתו. ספר טלפונים לא היה לנו, עד שמישהו, כן, גנב ספר טלפונים, אז היה לנו. היה לפיד, שהיה לו אח וש... כאשר הוא רצה ללכת לראות אותו, הוא, הוא ביקש את רשותה של גולדה.

גולדה התבלבלה ואמרה שהיא צריכה להתייעץ. אז היה לה יועץ נמיר. אז הם התייעצו. והתשובה ללפיד זה היה שאסור לך ללכת לראות את האח. אז הוא בא לספר לי את זה.

אז הוא אמר: מה את היית עושה ? אז אמרתי: אני הייתי הולכת. לו הייתה לי אחות פה, אני לא... הייתי הולכת. והיית מסכנת אותה ?

אמרתי: הייתי מסכנת אותה. הייתי מסכנת אותה, מפני שאולי היא כן הייתה רוצה את זה.
אז הוא הלך. הוא כן ראה. זה, זה סיפור שלם עם לפיד. כן.

ד. בית-אור :  הוא ראה ?

לו קידר :  מה ?

ד. בית-אור :  ראה את אחיו ?     
   
החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

X