נאום - יובל ה-50 למרחביה

נאום - יובל ה-50 למרחביה

מאת: מאיר גולדה

RE - 43, תיעוד בעל פה
ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

דברי גולדה מאיר ביובל החמישים למרחביה  1911- 1961:

כבוד הנשיא, רחל, חברים. זו לא תהיה אמת מדויקת אם אגיד שאני לגמרי חופשית מהתרגשות הערב. אומרים שאיש שחטא או פשע באיזה מקום – הוא חוזר לאותו מהמקום. יש הרגשה שחזרתי היום למקום של מצווה שלא יכולתי לעמוד בה. אני אינני יודעת גם במדינתנו כאשר יש תארים רבים ומכובדים, אינני יודעת תואר יותר נעלה ויותר כדאי לשאת אותו ברמה מאשר איש ההתיישבות, עובד אדמה ואיש קיבוץ. באתי למקום הערב וטבעי הדבר שחיפשתי קצת ממרחביה מאז, וקצת מצאתי כאילו חדר אוכל זה אותו חדר אוכל, אבל הבלטות (מרצפות) אינן די שבורות, זה לא מה שהיה. וראיתי את הבריכה שהתגאתי שהייתי, נדמה לי, הבחורה הראשונה במרחביה, שלא קראתי לחצרן כאשר היו צריכים לעלות לבריכה ולפתוח את המים. וראיתי, .. התעצבתי... לא ברור אם יכולתי לעשות את זה עכשיו.

ובכלל, בתוך השמחה הגדולה באמת הזאת, אני מודה ומתוודה, לי אישית, בלבי קצת עצבות. וזה רק על כך שאני זוכרת אותם הימים ש – 3 מגורשים מהארץ הזאת, עם צו לא לשוב לארץ הזאת לעולם. בין השלושה, בראש וראשונה, מי שעכשיו נשיא המדינה, יצחק בן- צבי, מי שעכשיו ראש הממשלה, דוד בן גוריון והחבר זרובבל. הגיעו לאמריקה ומפיהם, בפעם הראשונה, שמעתי בדיוק מה זאת קבוצה, והחלום היה לנסוע לארץ ישראל וישר לקבוצה. ובימים ההם, בעוד שבועיים שלושה תמלאנה בדיוק 40 שנה. לפני ראש השנה לא קיבלו חברים חדשים לקיבוצים ולקבוצות, מפני שבראש השנה ידעו מי עוזב וכמה מקומות נשארו לקבל חברים חדשים.

אבל לי היה עוד קושי אחד, ויושב פה חבר, יזרעאלי, אולי יש עוד מותיקי מרחביה, והם יעידו שכך היה הדבר. אני למזלי הרע באתי מאמריקה, ופה.. ואז הייתה קבוצה של משוחררי הגדוד העברי, אמריקנים. מי כמוהם היו מומחים – מה טיבן של בחורות אמריקאיות, והם אמרו: לא ! אנחנו מכירים אותן, זה לא רציני, הן לא לעבודה. היה באמת נימוק אחר. הם היו רווקים ובצדק רצו חברות בודדות ואני הייתי בעלת משפחה. בכל אופן, יעיד יזרעאלי – שלוש פעמים בשלוש אסיפות חברים הצביעו אם לקבל או לא. ואולי יזרעאלי עזר בזה, בכל אופן חברי דובינסקי, שהתגייס לגדוד העברי מעירי (מילווקי) באמריקה – אולי הוא, אבל לפני זה עוד לפני שפסלו אותי באסיפה הראשונה והשניה ואולי בגלל זה, בקשו שאני אבוא. ובאתי ומאותו הביקור הקשר שלי גם לתל עדשים. כאשר באתי והסתובבתי פה יומיים עמדתי בשני ניסיונות:

א. הוציאו אותי לעבודה בכרם שאיננו קיים יותר לקטוף שקדים. אני לא אחראית עכשיו לתפוקת העבודה שלי באותו היום. אבל אחר כך נסעתי קצת לבקר וירדתי לתל עדשים, ועשו איתי חסד, העמידו אותי על הקשר ונתנו לי להסתובב פעמים אחדות על הגורן. אלה היו ימי עבודה ראשונים שלי בחקלאות, ואולי בגלל זה בעוד שתי אסיפות החליטו לא לקבל אותי ובאסיפה השלישית בכל זאת עשו איתי חסד וקיבלו. 

ב. ימים קשים, חמורים, המקלחת הייתה קשה, העבודה הייתה קשה ונטיעת החורשה מול השער הייתה לא קלה.  אבל יותר קשה מאשר עבודה עם מכוש, למצוא את קצת אדמה ושם להכניס את השתיל, הייתה הכניסה לחדר האוכל בערב. אלוהים יעיד שהייתי מוכנה לוותר על ארוחת ערב באותו היום, אבל ידעתי מה שחושבים – הבחורה אמריקנית שבאה לעשות עבודה קשה, והחלטתי לא ! את הסטיספקציה  (שמחה לאיד) הזאת לא אתן להם. אכנס לחדר האוכל ובקושי להרים את המזלג, אבל לאכול !ואפילו את החצילים עם השמן שהביאו אלינו אז, איך קוראים לזה ? עורות של כבשים.. בנאד, וזה היה מר כמוות, אבל – הם יכלו להרשות לעצמם לא לאכול, אבל אני בחורה אמריקנית , נעבעך, מוכרחה גם לעבוד קשה וגם לאכול. וימים היו גדולים ונפלאים, ויזרעאלי עוד פעם עד: גם הורה למדתי אפילו לרקוד, וגם את זאת חשבתי כאשר נכנסתי לחדר אוכל: עכשיו, מי יודע ? בכל אופן בודאי לא כמו אז באותם הימים. ומשני הצדדים, מצד אחד עפולה ומצד שני כפר ערבי, ואני זוכרת שחברים שנתנו לי הוראות איך להתנהג במקום הזה מבחינת בטחון, והמרחק היה רב מהבתים לחדר אוכל. אמרו: למען השם, לא ללכת בלילה בשמלה לבנה. שמלה לבנה בלילה זוהי מטרה מצוינת לכדורים שעלולים לבוא או מצד אחד או מצד שני.

ואשריהם של אותם החברים שעמדו (כלומר, שנשארו והמשיכו לחיות במרחביה). ניסיתי לשוב עם תינוק (גולדה חזרה לחודשים ספורים למרחביה עם בנה הבכור, מנחם, בשנת 1925), ולא רק אני ידעתי קדחת פה, כי אם גם התינוק. וידעתי קצת טיפול ילדים. הילדים הראשונים, בייחוד הילדה הגדולה של רחל, שהם עכשיו בכפר יחזקאל. וידעתי במקום הזה לחוש היטב מה הם הכוחות הגדולים הנחוצים לכל מה שהיה פה לעבודה: הגיבורים האלה, החברים שלי, שרק לפני שנים אחדות באו מאמריקה, כלפי רק היו גיבורים. אני זוכרת איזה גיבורים הם היו בעבודה בסוסים, לרתום סוס ולהעביר אותו מעל הגשר הקטן לעפולה, וכמה פעמים הסוס, לא העגלון הוביל את הסוס כי אם להיפך, הסוס החליט שכדאי להסתובב ולשוב עם כדי חלב בחזרה למשק, מפני שהגשם הוא יותר מדי גדול וקור ובוץ ולא כדאי, והחבר לא ידע איפה הוא עד אשר ראה את עצמו בחזרה במשק יחד עם הכדים (כדי החלב).

קשיי עבודה, אקלים, מלריה, יתושים:  ברירה, או לאכול אוכל עם שמן מר או לאכול בכלל בלי שמן. יצירת חברה, חברות, שוויון אמיתי, לגדל ילדים ראשונים כאן. לא פשוט. כוחות גדולים ועצומים. ומאז ועד היום הזה, תמיד, כאשר אני פוגשת איש, עובד אדמה, איש קיבוץ, איש מושב, איש מתמיד - שנים על גבי שנים ועשרות בשנים, אני מודה ומתוודה ברבים, ואינני מתביישת בזה – תמיד הרגשת נחיתות לי, מפני שאינני יודעת דבר יותר גדול מאשר התמדה בעבודה, בעבודה חקלאית ובחיי חברה כפי שאנחנו יצרנו אותם בארץ שאין דומה להם בעולם כולו.

ואין זה פלא שהמילים המעטות הידועות בעולם, ואינני מגזימה , בעולם, מלים עבריות שנכנסו כמעט ללקסיקון בינלאומי, ומכל קצוות העולים מבינים את המלים האלה, גם באסיה וגם באפריקה וגם בצפון אמריקה וגם בדרומה, וגם במדינות אירופה: נפגשים אנשים ויש מלים אחדות שידועות והמלים האלה הן מלות קשר בין ידידי ישראל בכל פינות העולם, ובין שלוש ארבע מלים שיודעים אותן, אז יודעים - קיבוץ, יודעים מושב, יודעים שלום, יודעים נח"ל, יודעים גדנ"ע, יודעים הסתדרות. יודעים אותן המלים, אולי הם חשו  יותר ממה שמישהו שחי פה כל הזמן, מהן המלים היסודיות.  אלה הן המלים.  בקיבוץ ובמושב – זה נדלק איזה דבר בעיני זה שהיה בארץ, כאשר הוא אומר את המלים האלה. גם כאשר הוא מחליט שלארצו ולעמו זה עוד לא זה, הוא לא יכול להעביר את זה לשם. אבל אני יודעת שיש לכל הפחות מדינה אחת באפריקה, שצעיר שהיה כאן, התרוצץ שנה ובעקשנות הקים שני קיבוצים. אינני יודעת אם יצליחו, אינני יודעת אם יגיעו ליובל, לחגיגת יובל – הלוואי, אבל חשוב שאנשים שבאים ורואים את זה, נדלק דבר מה בנשמת והם יודעים שזה דבר שאליו יש לשאוף.

חברים יקרים מכל הדורות, מאלה שהתחילו ומאלה שהמשיכו ויש כוח, וגילו כוח להמשיך. מה להגיד לכם ? אגיד מה שאמרתי לחבר לוברני כאשר הוא בא לשוחח אתי על זיכרונותיי ממרחביה ושאל אותי בסוף:  נו, ומה את אומרת בסוף ? אמרתי: שני דברים מה שיש בלבי: ברכה חמה מאד חמה, ומאד יסודית להמשך ולכל טוב לכל אחד, והדבר השני, מודה ומתוודה, זה לא יפה הדבר השני, בלבי פשוט קנאה. כל טוב לכם.
 

החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X