ציוני דרך 1978-1898

לאחר התפטרותה מכהונת ראש הממשלה הייתה גולדה עדה לתהפוכות דרמתיים שזעזעו את אמות הסיפים. חוזה שלום בין ישראל ומצרים, נחתם בין מנחם בגין לאנואר סאדאת. גולדה נותרה מחוץ לתהליך השלום; מפלגת העבודה איבדה את ההגמוניה, את השלטון.

תהליך השלום עם מצרים

במוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977 ניצבה גולדה עם מנהיגי ישראל לקבל את פניו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בהגיעו לישראל. בכנסת למחרת נכחה בנאומו בפני חברי הבית. בפגישת סאדאת עם סיעת מפלגת העבודה בכנסת בירכה וציינה את השקפותיה בנושא המו"מ לשלום: "אדוני הנשיא, באת והבאת לנו את המסר, כי למען בניכם ולמען בנינו, למען כל האמהות אשר שכלו את בניהן במלחמה – הבה נעשה שלום... אני יכולה לומר במלוא הכנות, כי מעולם לא רצינו אדמות נוספות. היינו מוכנים לחיות בתחומי גבולותינו. היינו והננו מוכנים לפשרה טריטוריאלית בכל הגזרות. וזאת בתנאי אחד: שגבולותינו יקנו לנו ביטחון, שיגנו עלינו מסכנה, שלא יעשו אותנו תלויים, חס וחלילה, בהגנתם של אחרים. .. איננו רוצים שיירו בנו, והאמן לי, איננו רוצים לירות באחרים" (21 בנובמבר 1977). כמו כן פנתה לסאדאת בנימה אישית-משפחתית והעניקה לו שי להולדת נכדתו.

כעשרה חודשים לאחר ביקורו הדרמטי של סאדאת בישראל, לאחר חודשים של קיפאון וחילוקי דעות בין ישראל ומצרים בעניין פרטי ההסכם, ובשלב מסוים מעורבות אישים ממפלגת העבודה (מסמך וינה) - הנשיא קרטר, הנשיא סאדאת וראש הממשלה בגין חתמו על הסכמים רשמיים לשלום בין ישראל ומצרים, ובכך הגיעה לסיומה המוצלח, ועידת הפיסגה בקמפ דייוויד בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978. בהסכם נקבע כי ישראל תחזיר למצרים את כל חצי האי סיני, כולל המתקנים הצבאיים ופינוי הישובים האזרחיים תמורת שלום חוזי ומלא עם מצרים. יום לאחר החתימה, במזכירות מפלגת העבודה, הייתה הופעתה הציבורית האחרונה של גולדה. בדיון על הסכם השלום שבגין חתום עליו ולא מפלגת העבודה, הביעה בכנות ובגדלות רוח את מחשבותיה ואמרה: "אוי לנו אם הייתי חושבת שיש פה מישהו שהיה מוכן לוותר על שלום כי לא הוא הביא אותו".

לאחר מלחמת יום הכיפורים וביתר שאת עם פרישתה מהחיים הציבוריים גברו ההתקפות בתקשורת ובציבור הישראלי, על אי הסכמתה של גולדה, כביכול, להסדר עם מצרים והמשתמע מכך לגבי אחריותה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. גולדה כאבה את העוול שנגרם לה, וכי ההאשמות בדבר החמצת השלום עם מצרים אינן מתבססות על המציאות ומוטעות ביסודן. ברם, גולדה שמרה בקנאות על מחויבותה לסודיות בכל הקשור למגעים חשאיים וניסיונות הידברות, ולמרות שחשיפת מקצת ממגעיה הסודיים ייתכן והיה משנה את התקפות מקטרגיה, לא שקלה לחשוף מגעים חשאיים אלו. היא לא יכלה לפרט לעם בישראל את פרטי התכתיבים של מצרים, שדרשו מישראל התחייבות מוקדמת לנסיגה מלאה ופתרון בעיית הפליטים כתנאי לפתיחת מו"מ על פרטי הנורמליזציה, או נסיעתה הבהולה של גולדה לרומניה והכנת תוכנית עבודה מול המצרים בתווך צ'אושסקו (1972) שנותרה ללא מענה מסאדאת. שתיקתה של גולדה ומחויבותה לסודיות, בחלק מהמגעים החשאיים, נחשפים מאז 2005 במסמכי הארכיונים. מתגלים יוזמותיה, מאמציה הבלתי נלאים ונכונותה לנסות בכל דרך, מו"מ ישיר ועקיף, כדי להגיע להידברות, הבנות ולהסדרים בין ישראל ושכנותיה, ובעיקר, הסכמים עם מצרים. גולדה האמינה בעקביות כי ישראל חייבת לנהל שיחות ישירות עם שכנותיה ללא תנאים מוקדמים, כפי שעשתה עם מלך ירדן לעיתים קרובות. היא האמינה כי ישראל חייבת להתעקש על עיקרון הסימטריה - נסיגה תמורת שלום. המידע שנחשף ממקורות שונים, גם בעולם הערבי, מאשש את העובדה שגולדה לא התעלמה מאיתותיו של אנואר סאדאת בדבר מוכנותו לפתוח במו"מ לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. סאדאת רצה התחייבות לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים ופתרון הבעיה הפלשתינאית. למעשה, ידוע מזיכרונותיו של הגנרל גמאסי, שבספטמבר 1972 החליט סאדאת על מלחמת יום הכיפורים, וכל הגישושים, כביכול, שימשו כחלק מההונאה המצרית לקראת המלחמה. זו הסיבה שמאמצי גולדה להידברות ישירה עם המצרים או, באמצעות מתווכים שונים, לא נשאו פרי. הבהרה מעניינת לנושא סיכויי השלום לפני מלחמת יום הכיפורים נאמרה במלאת עשר שנים לביקורו הדרמטי של סאדאת בישראל (1987). אלמנתו, ג'יהאן סאדאת, הדגישה כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום אמיתי לפני 1973, והוסיפה "סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהגיש שהוא 'נמוך'."

המהפך - התרסקות מפלגת העבודה

מקיץ 1975 החלו להיחשף מעשי שחיתות במפלגת העבודה. פרשת אהרון ידלין והתאבדותו של אברהם עופר, כל אלה דרדרו את המפלגה לאווירת נכאים ששררה עוד מימי מלחמת יום הכיפורים. אפילו מבצע אנטבה (4 יולי 1976) ושחרור החטופים ממטוס אייר פרנס לא העלה את מורל הציבור. היריבות בין יצחק רבין ושמעון פרס והמחנאות שנוצרה עקב כך במפלגת העבודה, פיצלו את כוחה. נחיתת 4 מטוסי 15F שנרכשו בארה"ב, לאחר כניסת השבת (11 בדצמבר 1976), גרמו לפרישת הדתיים מהקואליציה והקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977. גולדה לא השתתפה במסע הבחירות אך עלתה לירושלים להצביע בקלפי.

מפלגת העבודה נחלה מפלה מוחצת והליכוד בראשותו של מנחם בגין עלה לשלטון. בארבע השנים 1974-1978 ועד לפטירתה חייתה גולדה בתחושת אכזבה קשה. היא הייתה עדה להתפוררות מפלגת העבודה. גולדה נכחה בתקופה זו בתחילתו של עידן אחר המעמיד בסימן שאלה, האם וכיצד לממש את האידיאולוגיה והעשייה של מפא"י. מפלגת העבודה הוקמה על-ידי גולדה ב-1968 כאיחוד בין מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה, מתוך אמונה בחשיבות איחוד המחנה וחיזוק כוחן של מפלגות הפועלים. המפלגה שגולדה הייתה קשורה אליה בכל נימי נפשה, בה מצאה בית עם עלייתה לארץ ישראל, איתה צמחה וזכתה לעבוד במחיצת מנהיגיה, בן גוריון וברל כצנלסון, שהנהיגה את היישוב, הקימה את המדינה ושלטה בה במשך 29 שנה - איבדה את ההגמוניה. והיו לגולדה גם אכזבות אישיות דוגמת משה דיין, שר הביטחון בתקופתה כראש הממשלה, שעבר לממשלת בגין כשר החוץ והכה מכה פוליטית ואישית את המפלגה. כן הייתה עדה לפער החברתי-רעיוני בין הנהגת המפלגה לבין בוחריה, שעלו לארץ בשנות החמישים, אותם קלטה כשרת העבודה, עבורם נאבקה – ואלה, בחלקם, נטשו בהמשך הדרך את המפלגה.

יהדות התפוצות

גם לאחר פרישתה מתפקידה. מדינאים שהגיעו לישראל שיחרו לפיתחה, הקהילות היהודיות ברחבי העולם, כיבדוה באירועים מרשימים. בלונדון 1975 ארגנו יהודי בריטניה אירוע לכבוד גולדה באלברט הול (7,500 מקומות ישיבה) ע"י המגבית המאוחדת לישראל, ומרחבי אנגליה הגיעו אלפים שקיבלו את פניה וציפו לנאומה. היא ביקרה בארצות הברית, בבריסל בוועידה שדנה ביהודי ברה"מ, ולכל מקום שהגיעה התקבלה כאילו היא עדיין ראש הממשלה. יהדות התפוצות העניקה למי שכל השנים בנתה בחום ובקשר בלתי אמצעי את הזהות וההזדהות עם מדינת ישראל. "נשארה לי רק השאיפה הזאת: שלעולם לא יאבד לי הרגש שאני אסירת חוב על כל מה שניתן לי מזמן שנודע לי לראשונה על הציונות בחדר קטן ברוסיה ועד למחצית המאה של חי כאן".

יום הולדתה השמונים

לאחר פרישתה, הירבתה גולדה לשהות בימי שישי בקיבוץ רביבים עם בתה ונכדיה, שם קיבלה דירת מגורים וסעדה בחדר האוכל ככל יתר חברי הקיבוץ. גולדה חגגה את יום הולדתה השמונים ברביבים. חברי התזמורת הקאמרית הישראלית, מרביתם עולים מברית המועצות, בניצוחו של רודולף ברשאי, ניגנו ברביבים לכבודה, וגולדה, במילים אישיות בירכה: "אני רוצה לקוות שמקבלים את השתייכותי למשפחת האדמה. זוהי התשתית האמיתית למה שיש לנו, למדינת ישראל... אני רוצה להודות על הזכות – על השתייכותי למשפחת בני הבית הזה, בני משק רביבים".

גולדה השלימה את כתיבת זיכרונותיה בסיועה של רנה סמואל, והספר " חיי" יצא לאור ב- 1975. בספרה הצליחה להעביר לקורא את תחושותיה האישיים ואינטימיות זו עוררה סקרנות והזדהות בציבור, במיוחד בחו"ל. ספרה זכה להצלחה ותורגם לשפות רבות.

ביום ששי, 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו תשל"ט, נפטרה גולדה דקות אחדות לאחר כניסת השבת.

צוואתה נכתבה עוד ב-3 באוקטובר 1967 :"אני כותבת את הדברים האלה בערב ראש השנה תשכ"ז. לפני שנים מספר, ערב לכתי לניתוח, שנחשב על ידי הרופאים לניתוח רציני, כתבתי לבני משפחתי שאני אוסרת הספדים וקריאת איזה שהוא דבר על שמי. היות שאינני בטוחה שהדברים שכתבתי בכלל הגיעו למשפחתי אחרי שהניתוח בכל זאת הצליח, אני רוצה לחזור על הדברים האלה ביתר הדגשה למפלגה. אני בטוחה שבקשתי זו תכובד."

למרות צוואתה, נעתרה גולדה ב-1976 ליוזמתם של ותיקי משרד העבודה להקים את 'קרן גולדה מאיר לקידום חברתי של נוער מאזורי פיתוח וספר' ואף הסכימה שהקרן תישא את שמה. ראשית פעולת הקרן בתרומות אישיות של היוזמים ובכלל זה תרומתה של גולדה. בשנת תשל"ז (1977) הוענקו לראשונה המלגות בנוכחות גולדה שאמרה לסטודנטים מיישובי המועצה האזורית מרום הגליל: "כאשר הציעו לי החברים, ותיקי משרד העבודה, משרד השיכון והמוסד לביטוח לאומי, להקים קרן שתעניק מלגות לסטודנטים מערי הפיתוח ומיישובי הספר – לא היססתי אף רגע, ידעתי שהמעשה הזה יהלום את ההרגשה של כל אלה שנטלו אז חלק בהפיכת יושבי המעברות למקימי ערי פיתוח וישובים חקלאיים; כי נוכל אולי, בדרך זו, לפצות במקצת את הבנים על מה שנבצר אז מאתנו להעניק להוריהם. הסכמתי, לכן, לתת לקרן הזאת את שמי, אף כי אני מסרבת לקרוא מפעלים על שמי". הכספים למלגות גויסו ונוהלו ע"י מנכ"ל משרד העבודה יצחק (פינקלשטיין) עילם. הקרן סייעה לאלפי סטודנטים ברחבי הארץ לרכוש השכלה גבוהה וזכתה בשנת 1984 בפרס ישראל על תרומה מיוחדת למפעל עיירות הפיתוח בישראל.

מנהיגה בלב העשייה

גולדה ידעה לעמוד בלבה של העשייה הבלתי פוסקת. במרחביה כאופת לחם, בועד הפועל של ההסתדרות הכללית בארגון ציבור הפועלים, כראש המחלקה המדינית (בפועל) של הסוכנות היהודית, במשרד העבודה כבונה שיכונים ויוצרת עבודה, ומניחה את המסד של חוקים סוציאליים למדינת ישראל, במשרד החוץ כמבססת את מעמד ישראל בעמים, כראש ממשלה, מנהיגה את המדינה בתקופה הרת גורל.

במלחמת יום הכיפורים, שהייתה הקשה והמסוכנת מאז מלחמת השחרור, הוכיחה גולדה מנהיגות, נחישות ויכולת קבלת החלטות בתנאים קשים של אי ודאות. חלקה בהישגים הצבאיים היה גדול – בגיבוי המדיני והצבאי לרמטכ"ל, דוד אלעזר ופיקוד צה"ל במהלך המלחמה, בהשגת הסיוע האמריקאי ובהדיפת איומי ברה"מ על ישראל להתערבות מסיבית לקראת סיום המלחמה. הישגי צה"ל במלחמה זו, הן בחציית תעלת סואץ והן בהעברת המלחמה לשטח סוריה, מוטטו את התפיסה שניתן להכניע את ישראל בכוח הזרוע וסללו את הדרך לכניסת מצרים לתהליך שלום עם ישראל.

גולדה גילתה במהלך חייה הציבוריים אומץ לב ועצבים חזקים. תכונות אלו, אפיינו אותה בכל 57 שנות פעילותה ביישוב ובארץ ישראל. היא לא נרתעה מלהביע את דעתה וידעה לעמוד על עקרונותיה בפני מנהיגים. אומץ לבה ויושרה היקנו לה אמינות בעיני רבים, מנהיגים ופשוטי העם.

מנעוריה ניחנה גולדה ביכולת הקשבה, ריכוז והענקת מירב תשומת הלב הן בשיחות אישיות והן כמשתתפת בדיון כללי. בפגישות בלתי רשמיות שקיימה בביתה כחלק משיטת עבודתה, בנוסף לדפוסים המקובלים, נהגה להתייעץ עם חברים מקורבים לפני קבלת החלטות - "מטבח גולדה". שיטת עבודתה בכל תפקידיה שמה דגש על הקשר הבלתי אמצעי עם העושים במלאכה וסיורי שטח ספונטנים. כך כשרת העבודה (1949-1956) עת ביקרה באופן קבוע באתרי הבניה, במרכזי העולים, התעניינה ובדקה את פרטי העשייה ותבעה להגביר את המאמצים כדי לעמוד במשימות. בכל תפקידיה בממשלה התבלטה בצניעותה והתנגדה לבזבוז וצריכת ראווה. בכל תפקידיה, כולל ראש הממשלה, נהגה לארח מנהיגים גם בביתה כאשר היא מכינה עבורם את הכיבוד, תה ועוגיות, ולעיתים, מזמינה אותם להצטרף אליה למטבחה.

ביחסיה לכפופים לה נהגה בגישה ישירה, ללא גינונים. הערכתה ואמונה לעובדים איתה נבעה ממסירותם לעבודתם. היא הקפידה להשתתף באירועים משפחתיים של עובדיה הזוטרים והם גמלו לה בהערכה ובנאמנות ללא סייג. גולדה הייתה מודרכת במעשיה ע"י השקפת עולם ציונית-סוציאליסטית, חלוצית, דמוקרטית ותומכת נלהבת של ההתיישבות. השקפתה הציונית התבססה על האמונה כי ארץ ישראל מיועדת לעם היהודי וכי יש לפעול למען העלאת היהודים שיבנו בה את ביתם. בניגוד לעמדת חלק מחבריה להנהגה ביישוב, השקפתה הציונית לא הביאה אותה לידי שלילת הגולה. היא האמינה בחשיבות הקשר המיוחד שבין ישראל ליהודי התפוצות אשר אחריות ומחויבות הדדית נרקמו ביניהם. גם עמדתה כלפי התורמים נבעה ממערכת גומלין של ביסוס המפעל הציוני בעזרת תרומות התפוצות ומאידך חיזוק הזהות היהודית והגאווה הלאומית של יהדות התפוצות. את אהבתה העמוקה למוסיקה ולאמנות ספגה מבעלה מוריס שהיה איש תרבות. פעמים אין ספור הביעה את הערכתה לחשיבות האמנות על כל גווניה כמרכיב מרחיב אופקים ותרבות לאדם. גולדה תרמה אישית למוסדות אמנות, ועזרה בהחלטיות לאמנים יהודים מברית המועצות, לקבל אשרת יציאה ולמצוא את מקומם בארץ. ככל שנתאפשר לה, נהנתה לבקר בתיאטראות וקונצרטים בארץ ובחו"ל ועם רבים מהאמנים נרקמה ידידות אמיצה. בין ידידיה נמנו אייזיק שטרן, פאבלו קאזאלס אשר ניגן לכבודה בביתה את הפוגה של באך, הצייר פאבלו פיקאסו, הפסנתרן ארתור רובינשטיין, ראובן רובין, השחקנית חנה רובינא, מארק שאגאל, איתו נהנתה לדבר באידיש, הזמרת ג'וזפין בייקר ורבים אחרים.

גולדה מאיר, ממנהיגי היישוב הבולטים טרם הקמת המדינה ובתפקידיה המרכזיים ביותר ב-27 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הייתה מופת להתמדה, נחישות ונאמנות מוחלטת לעמה ולארצה. בכל שנותיה היא שילבה לב יהודי חם עם מדינאות פרגמטית, החלטית ומעשית תוך אמונה בביצור ישראל כמולדת לעם היהודי.

כתבה וערכה: ד"ר יהודית רייפן-רונן

גולדה מאיר - כרונולוגיה: 1974-1978