הכספים שנועדו למימון הוצאות הרכש ממסע הגיוס בינואר 1948 ובתקופת מלחמת העצמאות, במאי 1948, גויסו במגביות בעיקר מיהודי ארצות הברית ובמידה מסוימת בקנדה, מקסיקו אמריקה הלטינית, בריטניה, צרפת ודרום אפריקה.
במהלך 1948, בחודשים ינואר ומאי, נסעה גולדה מאירסון למסע מימון הרכש לארצות הברית. בינואר 1948 גייסה גולדה 50 מיליון דולר, ובמשך המלחמה (ממאי 1948) הגיעו סך הסכומים ל-78 מיליון דולר. בתהליך גיוס מאי השתתפו מנהיגים ציונים וישראלים מהדרג הבכיר ביותר. מכל אלה, נדמה שהמצליחה ביותר היתה גולדה, שנשלחה לארצות הברית ב – 16 במאי 1948 ופעלה עד אמצע יוני במאמץ עילאי לגייס כספים בחודש הראשון לקיום מדינת ישראל, שהיה גם החודש הראשון לפלישה המשותפת של חמשת צבאות ערב הסדירים לארץ ישראל.

הגיוס בינואר 1948

"לא היינו מוכנים למלחמה. העובדה שזמן כה רב הצלחנו לבלום את הערבים המקומיים, לא היה פירושה שנוכל להתמודד עם צבאות סדירים. היינו זקוקים לנשק באופן דחוף - אם נמצא מישהו שמוכן למכור לנו; אבל לפני שנוכל לקנות משהו, היינו זקוקים לכסף - לא בסכומים שעזרו לנו בעבר ליער את הארץ או להביא פליטים - אלא מיליונים של דולרים. והיתה רק קבוצה אחת של אנשים בעולם כולו שממנה היה לנו איזה סיכוי שהוא לקבל את הדולרים האלה: יהודי אמריקה. פשוט לא היה שום מקום אחר ללכת אליו ולא היה איש מלבדם לפנות אליו.
אי אפשר היה להביא בחשבון, כמובן, שבן גוריון יעזוב בשעה זו את הארץ. תפקידו היה מרכזי בהחלט. אני חושבת שהוא עצמו חשב ששום איש מלבדו לא יוכל כלל לגייס כסף בסכומים שנדונו בשורת הפגישות הסודיות שקיימנו בתל אביב בדצמבר 1947 ובראשית ינואר 1948, ואני הסכמתי אתו בהחלט. אבל הוא היה מוכרח להישאר בארץ. ובכן מי יסע? באחת הפגישות הללו הבטתי סביבי וסקרתי את חברי שליד השולחן, שהיו כל כך עייפים ויגעים, ובפעם הראשונה שאלתי את עצמי אם לא מן הראוי שאתנדב אני לשליחות. אחרי הכל, כבר גייסתי קצת כספים בארצות הברית קודם לכן, ודיברתי אנגלית רהוטה. על שירותי בארץ ודאי אפשר יהיה לוותר לכמה שבועות, ואף על פי שלא הייתי רגילה להציע את עצמי, התעוררה בי ההרגשה שעלי להציע זאת לבן גוריון. בתחילה הוא לא היה מוכן לשמוע. הוא נוסע, כך אמר, והוא יקח אתו את אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית.
"אבל שום איש אינו יכול להחליף אותך כאן", טענתי, "ואילו אני אולי אוכל לעשות מה שאתה יכול לעשות בארצות הברית".
"לא. את נחוצה לי כאן". הוא התעקש.
"אם כן, נעמיד את זה להצבעה", אמרתי. הוא הביט בי רגע, ואחר כך הניע בראשו. הרוב היה בעד נסיעתי. "אבל מיד", אמר בן גוריון. "אל תנסי אפילו לחזור לירושלים". ובכן, בו ביום טסתי לארצות הברית - בלי כל מטען, בשמלה שלבשתי בישיבה ומעליה מעיל חורף.

הופעתי הראשונה ב-1948 בפני יהדות אמריקה לא נקבעה מראש, לא הוכנה, ומובן שלא הכריזו עליה. אני גם לא הייתי ידועה כלל לאנשים שאליהם פניתי בדברי. הייתי בשיקאגו ב-21 בינואר
(1948), באסיפה הכללית של מועצת ההסתדרויות וקרנות הסעד היהודיות, ארגונים בלתי ציוניים. לאמיתו של דבר, ארץ ישראל לא עמדה כלל על סדר היום. אבל זאת היתה אסיפה של אוספי כספים מקצועיים, של האנשים המנוסים והקשוחים ששלטו על המכונה היהודית לאיסוף כספים בארצות הברית, ואני ידעתי שאם אוכל למצוא מסילות ללבם הרי יהיה סיכוי מסוים להשיג את הכסף שהיה המפתח לכושר ההתגוננות שלנו.
לא הארכתי בדיבור, אבל אמרתי כל מה שהיה בלבי. תיארתי את המצב כמו שהיה ביום שעזבתי את ארץ ישראל, ואחר כך אמרתי:
"היישוב העברי בארץ ישראל יילחם עד הסוף ממש. אם יהיה לנו נשק להילחם בו, נילחם בו. אם לא, נילחם באבנים בידינו.אני רוצה שתאמינו לי כשאני אומרת שבאתי בשליחות המיוחדת הזאת לארצות הברית היום לא כדי להציל 700,000 יהודים. העם היהודי איבד בשנים האחרונות ששה מיליוני יהודים, ותהיה זו העזה מצדנו להטריד יהודים ברחבי העולם כולו מפני שעוד כמה מאות אלפי יהודים נמצאים בסכנה.
לא זה הענין. הענין הוא שאם 700,000 היהודים האלה בארץ ישראל יוכלו להישאר בחיים הרי העם היהודי כמו שהוא נשאר בחיים והעצמאות היהודית מובטחת. אם ייטבחו 700,000 אלה, הרי לדורי דורות הקיץ הקץ על החלום של עם יהודי ומולדת יהודית.

ידידי, אנו נמצאים במלחמה. בארץ ישראל אין אף יהודי אחד שאינו מאמין שבסופו של דבר נצא מנצחים. זאת הרוח של הארץ... אבל הרוח הגיבורה הזאת לבדה איננה יכולה לעמוד בפני רובים ומקלעים. רובים ומקלעים בלי רוח אינם שווים הרבה מאד, אבל רוח בלי נשק יכולה במשך הזמן להישבר עם הגוף.
הבעיה שלנו היא זמן... השאלה היא מה נוכל להשיג מיד. וכשאני אומרת מיד, אינני רוצה לומר, בחודש הבא. אינני רוצה לומר, בעוד חודשיים. אני רוצה לומר, עכשיו..."

באתי הנה כדי לנסות להעמיד את היהודים בארצות הברית על העובדה שבתוך זמן קצר מאד, שבוע שבועיים, מן ההכרח שיהיו לנו במזומנים בין עשרים וחמישה לשלושים מיליון דולר. במשך השבועיים או שלושת השבועות הקרובים נוכל להתבסס. בזה  אנו משוכנעים.
ממשלת מצרים יכולה להקציב תקציב לעזרת יריבינו. כך יכולה לעשות גם ממשלת סוריה. לנו אין ממשלות. אבל יש לנו מיליוני יהודים בגולה, ובדיוק כמו שאנו מאמינים בנוער שלנו בארץ ישראל כך אני מאמינה ביהודי ארצות הברית; אני מאמינה שהם יבינו את הסכנה שבמצבנו ויעשו את המוטל עליהם.
אני יודעת שהדבר שאנו מבקשים איננו קל. אני עצמי השתתפתי לא פעם בהתרמות ובאיסוף כספים, ואני יודעת שלאסוף בבת אחת סכום כמו זה שאני מבקשת איננו דבר פשוט. אבל אני ראיתי את האנשים שלנו בארץ. ראיתי אותם באים מן המשרדים למרפאות כאשר פנינו אל הציבור לתת מדמו בשביל בנק דם לטיפול בפצועים. ראיתי אותם עומדים בתור שעות על שעות ומחכים כדי שאפשר יהיה להוסיף קצת מן הדם שלהם לבנק הזה. בארץ ישראל נותנים דם נוסף לכסף...
אין אנו גזע טוב יותר; אין אנו מיטב היהודים שבעם היהודי. במקרה אנו שם ואתם כאן. אני בטוחה שאילו הייתם בארץ ישראל ואנו היינו בארצות הברית הייתם אתם עושים מה שאנו עושים שם, והייתם מבקשים אותנו כאן לעשות מה שיהיה עליכם לעשות.

אני רוצה לסיים בשינוי גירסה על אחד הנאומים הגדולים ביותר שנשמעו במלחמת העולם השניה - דבריו של צ'רצ'יל. אינני מגזימה כשאני אומרת שהיישוב בארץ ישראל יילחם בנגב ויילחם בגליל ויילחם בפרוורי ירושלים ממש עד הסוף.
אתם אינכם יכולים להחליט אם אנו צריכים להילחם או לא. אנו נילחם. היישוב העברי בארץ ישראל לא ירים דגל לבן בשביל המופתי. ההחלטה הזאת נתקבלה. איש לא יוכל לשנותה. אתם יכולים להחליט רק דבר אחד: אם נצא מנצחים מן הקרב הזה, או אם ינצח המופתי. על זה יכולים יהודי אמריקה להחליט. צריך לקבל את ההחלטה הזאת במהירות, בתוך שעות, בתוך ימים.
ואני מבקשת מכם - אל תאחרו יותר מדי. אל תצטערו מרה בעוד שלושה חודשים על מה שלא עשיתם היום. הזמן הוא עכשיו."

הם הקשיבו והם בכו והם התחייבו על כספים בסכומים ששום קהילה לא נתנה כמוהם לפני כן מעולם. נשארתי בארצות הברית כל זמן שיכולתי להשלים בנפשי להיות מחוץ לבית – כששה שבועות  -  והיהודים בכל רחבי הארץ הקשיבו, בכו ונתנו כסף -  וכשהיו צריכים, לקחו הלוואות מבנקים כדי לכסות את התחייבויותיהם.

עד שחזרתי לארץ בחודש מרס אספתי חמישים מיליון דולר, שנמסרו מיד לרכש הסודי של ה"הגנה" באירופה. אבל מעולם לא רימיתי את עצמי -  אף לא כאשר בשובי אמר לי בן גוריון, "באחד הימים, כשיכתבו את ההיסטוריה יאמרו שהיתה אשה יהודיה שהשיגה את הכסף שאיפשר את הקמת המדינה". תמיד ידעתי שהדולרים האלה ניתנו לא לי אלא לישראל.

גולדה מאיר, חיי, עמ' 156-158

השליחות השנייה – מאי 1948

"ההכרח לעזוב את ישראל ברגע שהוקמה המדינה היה קשה עלי במידה שלא אוכל לתת לה ביטוחי במלים. הדבר האחרון ממש שרציתי לעשות היה לנסוע לחוץ לארץ, אבל ביום הראשון, 16 במאי (1948), הגיע מברק מהנרי מונטור, סגן הנשיא של המגבית היהודית המאוחדת. מה שאירע (הכרזת מדינת ישראל, 14 במאי 1948) הרעיש את יהודי אמריקה עד עומק נפשם. לא היו גבולות להתרגשותם ולגאוותם. הוא (מונטור) חשב שאם אני אחזור, ולו אך לסיבוב קצר, נוכל לגייס עוד 50 מיליון דולר. איש לא ידע יותר טוב ממני מה יהיה פירושם של סכומים כאלה לישראל, כמה נואש היה הצורך שלנו בנשק, וכמה זה יעלה להעביר ולישב את 30,000 היהודים הכלואים בקפריסין שזמן  כה רב חיכו לבוא לישראל. לא היתה לי ברירה. אחרי שדנתי בענין עם בן גוריון, השבתי מיד במברק שאצא במטוס הראשון. למזלי, לא היה צורך בשום הכנות לנסיעה. מיטב הבגדים שהיו לי נמצאו כולם בירושלים. רחוקים מהישג היד כאילו היו על הירח, ולכן הייתי צריכה בסך הכל "לארוז" מברשת שער, מברשת שיניים וחולצה נקיה, אף על פי שכאשר הגעתי לניו יורק גיליתי שהצעיף שהיה לי בדרך לרבת עמון  (פגישה עם עבדאללה) עדיין נמצא אצלי בילקוט ! הצלחתי לשוחח בקיצור עם שרה (הבת) ולהגיד לה שאחזור כעבור חודש ימים לכל היותר ולקבל תעודת מעבר שנעשתה בחפזה, שבעצם היתה תעודת המסע הראשונה שקיבל אזרח כלשהו של מדינת ישראל. אחר כך יצאתי במטוס הראשון.

בארצות הברית קיבלו אותי כאילו הייתי התגלמותה של ישראל. שוב ושוב סיפרתי את הסיפור על ההכרזה, על תחילת המלחמה, על המצור הנמשך בירושלים, ושוב ושוב הבטחתי ליהודי אמריקה כי בעזרתם נתנחל ישראל נצחון. נאמתי בעיר אחר עיר בכל רחבי ארצות הברית, בארוחות צהריים, בסעודות ערב ומסיבות תה של המגבית היהודית המאוחדת ובפגישות טרקלין בבתיהם של אנשים. כל פעם שחשתי כי העייפות מכריעה אותי – וזה קרה לעתים קרובות - די היה לי שאזכיר לעצמי שעכשיו אני מדברת כשליחתה של מדינה יהודית ומיד היתה העייפות נמוגה. שבועות עברו עלי עד שהתרגלתי אפילו לצליל המלה  "ישראל"  ולעובדה שעכשיו יש לי נתינות חדשה.

אבל תכלית נסיעתי לא היה בה שמץ של רגשנות. אני באתי לגייס כסף, כסף רב ככל האפשר, מהר ככל האפשר, ודברי היו גלויים ופשוטים במאי כמו שהיו בינואר. מדינת ישראל, כך אמרתי ליהודים בכל רחבי אמריקה, לא תוכל לחיות על מחיאות כפיים. הנצחון במלחמה לא יושג בנאומים ובהכרזות ולא בדמעות של אושר, והזמן חשוב מאין כמוהו, כי אם נחמיץ אותו לא יהיה למה למחוא כפיים.
"אין אנו יכולים להמשיך בלי עזרתכם, אמרתי בעשרות הופעות פומביות ופרטיות. "אנו מבקשים מכם שתקחו חלק באחריות שלנו, על כל מה שכרוך בזה - קשיים, בעיות,תלאות ושמחות. אין ספק שהמתרחש בעולם היהודי כיום הוא כה חשוב וכה חיוני עד שגם אתם יכולים לשנות את אורח החיים שלכם לשנה, שנתיים או שלוש, עד שיחד נעמיד את ישראל על רגליה. החליטו ותנו לי את תשובותיכם".

הם השיבו לי בנדיבות ובזריזות ללא תקדים, ובכל לבם ונפשם. שום דבר לא היה רב מדי ולא טוב מדי,ובהיענותם אישרו מחדש את תחושת השותפות שלהם אתנו, כפי שקיויתי. אף על פי שלא היתה עדיין מגבית מיוחדת למען ישראל, ואף על פי שפחות מ-50 אחוז מ – 150 מיליון הדולרים שנאספו בשביל המגבית היהודית המאוחדת ב – 1948 הופנו ממש לישראל (השאר הועבר לועד הג'וינט לסיוע ליהודים בארצות אירופיות), הרי אין ספק שאותם 50 אחוז עזרו לנו לנצח במלחמה. מכאן גם למדנו שהמעורבות של יהודי אמריקה במדינת ישראל היא גורם שנוכל לסמוך עליו."

גולדה מאיר, חיי, עמ'  171-172