RE - 121, תיעוד בעל פה
ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

פרסום ראשון

מתוך: יום העיון השנתי לזכרה של גולדה מאיר נערך בשיתוף המרכז הבינתחומי, הרצליה והעמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר.

מבוא

אני אסקור כעת, בעצם את התקופה, כדי לנסות להכניס אותנו גם לעולם מושגים דומה וגם ודאי לגבי חלק מכובד ונכבד מהנוכחים כאן לגבי עולים זיכרונות, שבסופו אפשר לייצר איזה שהיא תובנה כללית לגבי התקופה וכפי שנאמר פה, תקופה שהתאפיינה בפעילות טרור מאד מיוחדת מול מדינת ישראל ובסדרה של תגובות שהגיעו בסוף לכדי מענה ותפיסת הפעלה.                                                                              

 למעשה מה שאני רוצה להראות כאן זה, שהטרור שלאחר מלחמת ששת הימים, עד לסוף תקופתה של גולדה כראש ממשלה עידכן את עצמו ושינה את מאפייני הפעילות שלו על פי היבטיי התגובה הישראלית. אפשר להגיד בדרך הכללה, שתחילת הטרור בהתקוממות וחתרנות למול כוחות צה"ל בשטחים, ביו"ש ובאזור רצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר סידורי המענה, ונדבר על חלק מהם שמדינת ישראל נקטה. למעשה הטרור הפלסטיני יוצא מתחומי מדינת ישראל ומתחיל לפעול מחוץ למדינה בעיקר בשטח ירדן. בהתחלה באזור בית שאן ואחר כך יורד דרומה. לאחר שישראל מפתחת מענה לטרור שנמלט מאזורי עיו"ש לאזור ירדן וכמובן אירועי ספטמבר ב- 1970.

הטרור או הטרור הפלסטיני, ארגוני הטרור, מבצעי הטרור עוברים לאזור לבנון ומבצעים ירי מנגד לכיוון מדינת ישראל כדי לתת מענה מבחינתם לכשלים ולמכשולים שהושמו בפניהם בחציית הגבול. ברגע שצה"ל ומדינת ישראל מפתחים בהיקפים משמעותיים יחסית, מתודה של פשיטות עמוקות ונרחבות לתשתיות הטרור מעבר לגבול גם בירדן וגם בלבנון. ארגוני הטרור מחפשים זירה חדשה ומוצאים אותה בשני מימדים: במימד התעבורה האווירית של מדינת ישראל, מחוץ לגבולות בחו"ל, ובמימד הנציגויות הישראליות, משלחות, משרדי אל על, נציגויות, שגרירויות וכמובן, זכור לכולם, המשלחת של הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972. לאחר המענה, עקרונות או נדבכי המענה של מדינת ישראל נותנת לתופעה הזו, ויושב כאן צבי זמיר, בעצם אחד מעיקרי המענה הזה, בהיותו ראש מוסד. ארגוני הטרור חוזרים לבצע מתודה אחרת, מפותחת יותר של תקיפות בתוך מדינת ישראל. אם נעסוק ונתחיל לנתח את התופעה הזו שבה אנחנו רואים טרור פלסטיני בתקופתה של גולדה שמעדכן את עצמו ומפתח יכולות וטכניקות חדשות.   

תחילת ההתקוממות

בתחילה התקוממות וחתרנות למול כוחות צה"ל באזורי עיו"ש. המענה הישראלי בעיקרו מתבסס על כמה רגליים. קודם כל הרחבת המודיעין. הנתון היחיד כדי לא להקשות, שאני רוצה לציין כאן, זה שבמרץ 1971 יושבים בבתי הכלא הישראלים 3,400 אסירים פלסטינים שיושבים על פח"ע. נמצאים איתנו בכירים מאד באגף החקירות בשב"כ, שיכולים להבין את המהות של הצלחת המודיעין כבסיס לתופעה הזו. יש שמועה באותו זמן בחברה הערבית, הפלסטינית, ש-95 אחוז מהעצירים הוסגרו על ידי חבריהם. גם אם זה לא נכון, בראיה הפלסטינית, זה מעיד כמובן על רמה גבוהה של מודיעין ישראלי. בראשיתו, ראשית מודיעין שב"כ שמתחיל להתבסס ולתת מענה לטרור הפלסטיני שמופעל בשטחי, מה שנקרא אצלם, שטחי הכיבוש.       

פעולות מבצעיות בשטח שמאופיינות כפעולות באזורים שצבא מתמודד למול חתרנות והתקוממות. בעיקר, מעצרים, חיפושים. תגובות מאד מהירות של מעצרים לאחר פיגועים כנגד כוחותינו. משבשים בעצם את יכולת בניית תשתית לטרור בשטח מסוג זה ודוחקים אותו לכיוון מזרח ירדן.

בתקופה ההיא גם ענישה מנהלתית ועוד מפותחת. בחלקה במימדים שעד היום מעוררים ויכוח. לדוגמה: פיצוץ בתים. רק אחרי 1970, שטדי קולק, ראש עיריית ירושלים, יוצר משבר, משבר פוליטי משמעותי, חלה ירידה משמעותית בהיקף השימוש בטכניקה הזו ולמעשה נדרש אישור שר ביטחון, החל מ-1970, אישור פרטני לכל בית של טרוריסט שאמורים לפוצץ אותו. הגליה. בסוף 1970, 90 מעורבים בטרור פלסטיני מוגלים ממדינת ישראל. יושבת איתנו ראש מחלקה לתפקידים מיוחדים לעניינים ביטחוניים במשרד המשפטים, עו"ד דבורה חן, שעסקה עד לפרישתה בתחום הזה. בין כלים, שהמערכת החקיקתית החוקית והמשפטית מאפשרת לארגונים שנלחמים בטרור לבין כמובן החתירה של מדינה דמוקרטית לשמור על זכויות הפרט ולפעול על פי החוק הבינלאומי והחוק המקומי, וכמובן הגבלות תנועה.    

הטרור עומד למול צעדי הנגד האלה ונדחק מזרחה לאזור ירדן. באזור ירדן עיקר הפעולות, בתחילה לאזור עמק בית שאן ולאחר מכן יורדות דרומה. ולאחר 1970 ספטמבר גם מכיוון לבנון. המענה המובהק לפעולות האלה שהמרכזית בניהן והידועה ביותר ושקוממה את רוב הציבור בישראל וחייבה פעולת נגד שאכן הייתה, כיבוש של כל הר דב. זאת הפעולה במאי 1970, ש-12 ילדים מהמושב אביבים מצאו את מותם בתקיפת אוטובוס, שהוביל אותם לבית הספר.    

חדירת גבול          

ההגנה כנגד הטכניקה הזו או השימוש של ארגוני הטרור בחדירת גבול, היא הגנה דו ממדית. בראש וראשונה הגנת הגבולות על ידי סדרה של פעולות פיזיות. קודם כל נבנית גדר מאזור צומת אלמוג בדרום בקעת הירדן כמעט עד למזרח ג'נין. עד למזרח ג'נין לאזור מחסום ועד לג'למה. כל דרכי העפר ודרכים שבאזור הגבול נסללות כדי למנוע פעולות מיקוש, שהסבו לנו אבידות. ואכן משנת 1972 כמעט שאין אפשרות לבצע לארגוני הטרור פעולות מיקוש, כי רוב הדרכים סלולות. כמו כן פיתוח מכשול באזורי הגבול שהוא גדר גבוהה יחסית, מיקוש מסלול טשטוש או דרך טשטוש של 4 מטר ואמצעי התראה. ובסוף 1972, 330 מייל של הגבול היבשתי הישראלי באזור ירדן ובאזור לבנון מוקמים עד תום. מענה פיזי לטרור.

מענה, הייתי אומר, של תנועה ושל הפעלת הכוח הוא בעצם פריסת כוחות צבא ופיתוח טכניקות לחימה שנקרות: מרדף ובט"ש ומארבים על הגבול, ימי הוד, הדר וגבורה של רבים מלוחמי ישראל ומצד שני ימי שכול רב מאד של אבדות רבות מאד.

בשנים שבין 67 ל-70 מדינת ישראל הסבה 293 חללים לארגוני הטרור בטכניקות המרדף בבקעת הירדן וספגנו מעל 134 לוחמי צה"ל שנהרגו במהלך הפעולות הכל כך חשובות אלה.
מאחר שלמעשה ניסיונות הטרור לחדור דרך גבולות המזרח וגבול הצפון עם אירועים שאנו זוכרים מכפר יובל והלאה. עיקר הטרור אחרי 1970 ספטמבר, נאלץ למצוא טכניקות נוספות שעיקרן ירי מנגד. מניעת האפשרות לחדור פנימה דרך הגבולות ולמעשה ירי מרגמות ומטל"רים וקטיושות מלבנון ומהמזרח.

המענה של מדינת ישראל לירי הזה, הוא ללכת לעומק לחצות את הגבול בכוחות צבאים גדולים יחסית, של פשיטות משוריינות ולתקוף את תשתיות הטרור במקומם הם. בהתחלה משתמשים בתקיפות אוויריות וארטילריה עד לאזור אירבית בירדן. מעל 330 גיחות חיל אוויר באזור ירדן. אפשר לחשוב על זה לגבי המוגבלות שלנו היום במענה לטרור שניזון ממדינה תומכת. כמובן לא בירדן הנוכחית. והצד ההגנתי הפסיבי ומיגון ומיקלוט הישובים.

שלושה מימדים

למעשה 3 מימדים:  גדרות סביב כל הישובים. מיגון ומיקלוט כנגד של תופעת ירי מנגד. ב-1975 כל יישובי הגבול, גם במזרח וגם בצפון במרחק של 15 ק"מ מהגבול הסתיים תהליך המיגון שלהם. חלק מהישובים היו מטרות לתקיפות עד ל-1975 כמובן. אנחנו כולנו זוכרים את התקיפה בקרית שמונה ב-1974, מרץ, חזית דמוקרטית 3 מחבלים נכנסים ברחוב יהודה הלוי ובעצם מבצעים מסע הרג שעולה לישראל ב-17 הרוגים ו-18 פצועים מהם ילדים רבים.             

ארגוני הטרור נתקלים בשחיקה, בכתישה משמעותית שעיקרה פעולת כרמה המפורסמת, בירדן, שמשמעותה פעולה משוריינת בשילוב חיל אוויר, רגלים ושריון אל עומק השטח של מדינת אויב בימים ההם, שנותנת סיוע בתשתית לארגון טרור ופגיעה קשה בארגון.

הפעולה הראשונה מהסוג הזה, הפשיטה הגדולה ביותר, היא פשיטה לאזור הר דב, לאחר פיגוע אביבים. למעשה כיבוש של ההר, ג'בל רוס, ושהייה של תקופה מסויימת שם כדי למנוע כניסה של המחבלים מאזור ההר אל צפון הגליל. ההר, הר דב, שעד היום הוא מוקד להתנקשויות מזוינות בין ישראל לבין הארגון שפועל כרגע בלבנון, ארגון החיזבאללה.              

לאחר מכן, פעולת כרמה. במרץ 1968 מבצע תופת, שבסופו 156 מחבלים הרוגים ולצערנו, גם 25 חיילי צה"ל מצאו את מותם בפעולה הכל כך מאסיבית הזאת.

ארגוני הטרור מנסים למצוא מימד חדש וזירה נוספת כדי להביא לידי ביטוי את המטרה האסטרטגית שלהם. בימים ההם, בסוף שנות ה-60 שנים ספורות לאחר הקמת אש"ף המטרה היא, ברמה האסטרטגית, הקמת מדינה פלסטינית על, במקום שנמצאת בו מדינת ישראל. ברמה הטקטית ואופרטיבית כמובן מתן לגיטימציה לרעיון לאג'נדה הפלסטינית, הן על ידי ביצוע פיגועי מיקוח שיחייבו את מדינת ישראל להכיר בארגון שביצע את הפיגוע לשאת ולתת איתו ועל ידי כך להכיר גם בציבור ששולח אותו או באג'נדה שמכוחה הוא ביצוע את הפיגוע. זאת המטרה האופרטיבית.

טרור מול מערך התעופה העולמי

ארגוני הטרור יוצאים החוצה מתחומי המזרח התיכון ומנסים לבצע פעולות למול שני נדבכים של מדינת ישראל התעופה האווירית והנציגויות הישראליות. בראש וראשונה התעופה האווירית. קודם כל משנת 1968, יולי 68 נחטף מטוס אל על בטיסה מרומא והונחת באלג'יר. המטוס שהה 29 יום באלג'יר. למעשה לישראל יש אפשרות לצקת את האבן הראשונה, או את הרגל במדיניות שלה כנגד פיגועי טרור. כנגד תופעת הטרור העולמית. ישראל מסרבת לשאת ולתת עם הארגון. הדרישה של מבצעי הפיגוע מהחזית העממית לשחרור כל האסירים הפלסטינים שמוחזקים על ידי ישראל.
לאחר שהופעלו מספר מנופים. המטוס המריא מרומא, נחת באלג'יר, מדינה ריבונית. גם ארגון התעופה העולמי לוחץ על אלג'יר. האו"ם לוחץ על אלג'יר. איטליה משמשת מתווך בעל עניין כי המטוס המריא מרומא. הושגה עיסקה וכל הישראלים חוזרים לארץ ולאחר שבועיים, ישראל משחררת 24 אסירים מהשטח שלנו. אף אחד מהם לא עם דם על הידיים כמחווה הומנטרי. כלומר מצד אחד, רגל ראשונה במדיניות הדקלרטיבית הישראלית ומצד שני ראייה פרגמטית שמנסה לפתור את העניין כמו שהוא.

כדי לפתוח ולסגור מעגל רק בשביל לסבר את האוזן ואולי המבוגרים  מבינים הצעירים פחות את מאה שנות הלחימה בטרור שלנו. את העובדה שישראל מתמודדת עם התופעה לאורך שנים גם ברמה אקטיבית גם פסיבית ותמונה של הצוות חוזר לארץ אחר 29 ימים בשבי. הטיס הראשון, זה טייס המשנה, קפטן מעוז פורז, שבנו ניר פורז נהרג בניסיון חילוץ של נחשון וקסמן מחבלי חמס ב –1994. מעוז נהרג ביום כיפור כטייס בחזית מצרים. אגב עמדתו הייתה התנגדות לכל עיסקה גם בהיות בשבי. כל עיסקה עם ארגון המבצעים.       

לאחר חטיפת מטוס אל על לאלג'יר, תקיפה של משרד אל על בציריך, של מטוס אל על בציריך. אנחנו זוכרים נהרג טייס ומאבטח שאל על כבר מיישמת את תופעת האבטחה. מרדכי רחמים מצליח להרוג את אחד מהמחבלים. תקיפת משרדי אל על באתונה. לפני זה חטיפת מטוס TWA לדמשק, הנחתתו. שחרור כל הנוסעים למעט 6 ישראלים. 4 נשים שוחררו ביום למחרת. 2 ישראלים גברים מוחזקים בשבי בדמשק למעשה עד דצמבר 69. אחד מהם זה פרופ' סמואלוב מירושלים ומשוחררים בדצמבר כנגד החזרה של 2 טייסים סורים לסוריה.

אנחנו מגיעים לתקיפת מטוס אל על בשדה התעופה במינכן ב- 1970. פיצוץ מטוס SWISS AIR בדרך ללוד בפברואר 1970. 49 חללים על ידי החזית העממית ונחיתת מטוס סבנה בלוד כשבפעם הזו, במאי 1972, 4 מחבלים של אש"ף 2 גברים 2 שנים, למעשה מביאים את תופעת הטרור כנגד התעופה האווירית העולמית בכלל, כי ב- 1969 ו 1970 נחטפו מטוסים שוויצרים ומטוסים אמריקאיים הונחתו בירדן. מביאים אותם לפיתחה של מדינת ישראל. אין עוד מקום להפעיל מנופים כנגד מדינה אחרת. כרגע האחריות היא על ישראל.

מענה אקטיבי

לאחר הפיגוע כנגד מטוס אל על באתונה ב- 1968 ישראל מבצעת פשיטה מאד מרשימה ומתוחכמת אל שדה התעופה בבירות ומפוצצת 13 מטוסים של חברות תעופה ערביות בבירות.  
לאחר נחיתת מטוס סבנה, למעשה המענה שניתן על ידי ישראל הוא מענה אקטיבי שמביא לידי ביטוי את הרגל השנייה של המדיניות הישראלית למול תופעת הטרור בשנים ההן, שיש אופציה צבאית ושיש אופציה רלוונטית לתקוף את הטרור ולסכל אותו, ישראל תנקוט באופציה הזו.

המטוס למעשה נוחת ב-8 למאי בנמל תעופה לוד. מי שאחראי לנהל המשא והמתן שר התחבורה שמעון פרס ומשה דיין כמובן שר הביטחון זיכרונה לברכה, מדבר מטעם השב"כ ויקטור כהן ראש אגף חוקרים אז. דרישת החוטפים, 317 אסירים.  מקריאים את השמות שלהם. לאחר כמעט 24 שעות בצוהרי יום ששי 9 למאי, שמתברר שהיצף הסד"כ של החוטפים שמבצעים , למעשה הטייס יורד עם פיסת חומר נפץ כדי להראות רצינות כוונות. נחקר מתושאל. מבינים שיש 4 חוטפים. מתכנסת אופציה מבצעית וסיירת מטכ"ל בשנים ההן, בפיקוד אהוד ברק, מבצעת פשיטה על המטוס שבסופה יש הרוג אחד בן ערובה. יחסית פעולה מוצלחת ביותר שמפגינה את המדיניות הישראלית בתקופה ההיא.  

לא עוברים 4 חודשים ולמעשה ישראל מתמודדת למול פיגוע נוסף של חטיפת הספורטאים במינכן ובו היא דורשת כמובן על ידי מר זמיר מגרמניה לפעול כמו שישראל הייתה פועלת. ולהביא לידי ביטוי אופציה.
זה התקיפה של הטרור למול מערך התעופה האווירית העולמי בהקשר ספציפי ומדוייק אל התעופה הישראלית.

טרור מול נציגויות ישראליות

במקביל בשנים האלה מתבצעים פעולות טרור למול נציגויות ישראליות. בראש וראשונה בספטמבר 69 נזרקים רימונים לשגרירות ישראל בבון והאג ומשרד אל על בבריסל. 3 עובדי אל על נפצעים. לאחר מכן אל משרד אל על  באתונה. גם על ידי החזית העממית בנובמבר 69. באיסטנבול נעשה ניסיון התנקשות בקונסול ישראל באיסטנבול ואכן הוא נהרג. שגרירות ישראל בבנגקוק מותקפת על ידי טרוריסטים פלסטינים שלאחר מכן נכנעים בלחץ ובפעולה מסויימת של הממשל התאילנדי. בלונדון, מעטפת נפץ נשלחת לשגרירות והקונסול החקלאי מוצא את מותו. שגרירות ישראל בפרגאוי  ב-1970 מותקפת על ידי מחבל של הפת"ח. עובדת משרד החוץ נהרגת. ולבסוף ביולי 1973 הנספח הימי בוושינגטון, ג'ו אלון, מוצא את מותו בהתנקשות. כתוצאה מכך והשיא של התעופה הזו כמובן זה 8 המחבלים שתוקפים 11 ספורטאים ישראלים בכפר האולימפי במינכן. הורגים 2 מהם בשלב ההשתלטות. נושאים ונותנים עם השלטונות הגרמנים בדרישה לשחרר 200 אסירים פלסטינים.

לשבור את מדיניות ישראל

האם מישהו שם לב, לדפוס – ב-68 דורשים לשחרר את כולם. בסבנה 317 , במינכן 200. אנחנו עוצרים כאן מפאת העובדה שגולדה מאיר ז"ל, סיימה את תפקידה כראש ממשלה. אבל אם נלך קדימה, נראה שבאירוע מעלות עדיין תחת אחריות גולדה מאיר, דרשו לשחרר 20 אסירים בלבד. אגב הפעם היחידה שממשלת ישראל קיבלה החלטה לענות לדרישות, לדבר.         

שנה אחרי זה, בפיגוע סבוי במרץ 1975, דרשו לשחרר 11 אסירים בלבד. ביניהם 2 כמובן ערכיים מבחינתם. ארכיבשוף קאפוצי ואודי אדיב. כלומר אנו רואים גם תופעה שארגוני הטרור הפלסטיני מחפשים דרך  לא רק להסב נזקים לציבור הישראלי. לא רק לעלות את הנושא שלהם על סדר היום, כמו בפיגוע סבוי, שמטרתו הייתה לסכל את מסע הדילוגים של קיסנג'ר בין ישראל למצרים, אלא מחפשים דרך להביא את ממשלת ישראל לשבור את המדיניות שלה שלא להיענות לטרור, לא להיענות לסחיטה ולהילחם בטרור בכל מחיר. על ידי מציאת מאזן מבחינתם של איום משמעותי על ישראל, אחזקת בני ערובה, העמדת האיום אל מול הממשלה. הצבת מחיר שבראייתם ניתן לשלם אותו. רק 11 אסירים פלסטינים. ובסופו קבלה של למעשה הארגון על ידי עשיית עיסקה איתו. ועם קבלת הארגון, מאחורי הדברים, גם קבלת הציבור השולח ואג'נדה שלו.

אירוע מינכן הסתיים באסון גדול מבחינת ישראל. למעשה הגרמנים, ויושב פה צבי זמיר, שבודאי יפרט. הגרמנים מביאים לידי ביטוי פעולה צבאית כושלת על ידי שירותי משטרה שלא היו ערוכים ומוכנים לסוג כזה של פעולה מבצעית שבסופם כל 9 הספורטאים שלנו מוצאים  את מותם במסוקים שהובילו אותם למטוס שהיה אמור על פי ההונאה הגרמנית לקחת אותם אל מדינה ערבית. 

המענה הישראלי

לאחר שלמעשה מדינת ישראל נותנת מספר סוגי מענה אל התופעה הזו והמענים הם בממדים האלה:
לאחר אירוע חטיפת מטוס אל על לאלג'יר ישראל מקימה מערך אבטחה אזרחי למטוסי אל על. המערך הזה בא לידי ביטוי בתקיפת מטוס אל על בציריך, שבו מאבטח מצליח לבלום את ההתקפה ולהרוג מחבל.
לאחר הפיגוע בשגרירויות ישראל, ישראל מקימה מערך אבטחה לנציגויות ישראל בחו"ל.
ולאחר הפיגוע הנורא במינכן, ישראל מקימה מערך אבטחה למשלחות ישראליות בחו"ל.
בכך ניתן מענה אבטחתי, הגנתי אקטיבי לתופעה הזו והטרור חוזר ומוצא את זירת הפעילות הבאה שלו בתוך תחומי מדינת ישראל, שבעצם הכוונה היא לבצע פיגועים גם פיגועי מיקוח וגם פיגועי הרג. ישראל נותנת מענה לתופעה הזו בעיקר בממדי אבטחה והגנה.
לאחר פיגוע מעלות, שהתקיים במאי 1974 , שבו 3 מחבלי חזית דמוקרטית נכנסו אל שטח ישראל. שהו לילה ויום. צה"ל ניהל אחריהם מרדף. הגיעו לתוך מעלות. הרגו משפחה. הגיעו לבית הספר השתלטו על 89 ילדים שחלקם האחרים הצליחו לברוח. אגב, רוב המורים הצליחו לברוח. ואחר כך הייתה ועדת חקירה של משרד החינוך למה מבוגרים ברחו והילדים נשארו.
ישראל מקימה על ידי חקיקה למעשה מערך אבטחה אזרחי בעיקרו בשנים האלה על ידי הורים על בתי ספר. ב-1975, היו קרוב ל-6,564 בתי ספר שבהם איבטחו מדי יום 10,000 הורים. ב1975 אותם 10,000 הורים היו 1% מכוח העבודה הרלבנטי במדינת ישראל. זה היה טיפה פחות ממיליון. זה היה המענה ששעל ידי חקיקה ומודעות הציבור לאבטחת בתי ספר.    

מערך אבטחה אזרחי. מערך סילוק פצצות מאד מקצועי שמוקם על ידי המשטרה והעלאת מודעות הציבור. כולנו זוכרים את הקמפיין עם חפץ חשוד וכו' וכו' וחקיקה שמסבירה את האחריות לביטחון פנים ומשיתה אותה למעשה על המשטרה. המשטרה החל מ-1974 הופכת לגוף שחלק מהערכות שלו היא סמי צבאית. יש לו יכולות השתלטות על מצבי בני ערובה. יש לו יכולות התקפיות, יכולות איסוף מודיעין אופרטיבי והארגון של המשטרה הופך לארגון שבתוקף אחריותו גם נטל באירועי טרור בשטחי מדינת ישראל. עם זאת, מכוח חוק והחלטת ממשלה, צה"ל חייב לשמר לעצמו יכולות רלוונטיות למלחמה בטרור. במידה והמשטרה תמצא את עצמה לא כשירה לסוג אירוע ותבקש מהצבא לקחת אחריות וזה בוצע מספר פעמים. בין היתר באוטובוס הדמים ב-78 בכביש החוף ובקו 300 אוטובוס באפריל 1984 שנחטף על ידי 4 מחבלים מאזור עזה.     

גולדה מאיר והטרור       

תקופת גולדה מאיר, למעשה, אני סקרתי פה מ-68 אבל מחילתה כראש ממשלה 69 עד 74 מתאפיינת בפעולות טרור בעיקר טרור פלסטיני למול ישראל במספר מימדים וזירות. בראשית בזירה המקומית. לאחר מכן במבצעים חודרי גבול מירדן ולבנון. לאחר מכן בירי מנגד. לאחר מכן בכפיפה בחוץ לארץ, לתחבורה אווירית ולנציגויות, ולאחר מכן לתקיפת מטרות בתוך שטחי ישראל. למול התופעה הזו, למעשה ממשלת ישראל מעמידה מענה ב-2 רמות. בראש וראשונה ברמה האסטרטגית. התפיסה היא תפיסה של הרתעה ושל הטלת אחריות על מדינות ערב. למרות, שאנחנו רואים כאן שבוצעו פעולות שאפשר לסווג אותן לעולמות תוכן שונים, התקפה, הגנה, רמה משפטית, רמה חקיקתית. למעשה התפיסה הכללית אמרה, זה מובן, שהאיום הקיומי על מדינת ישראל הוא במדינות ערב. אנו מכירים וזוכרים כמובן את כל הזרגון ברדיו, וההסתה והאיומים הפומביים כלפי מדינת ישראל וכמובן מערך היתקפי צבאי גם של מצרים וסוריה, שהיווה איום קיומי בראיית הממשל הישראלי.

הטרור נתפס על ידי הציבור הישראלי כאיום מהותי בגלל האפשרות שכל אחד יכול להיפגע ממנו. עם זאת לא כאיום הקיומי. הרמה הראשונה הייתה להרתיע ולהטיל את האחריות על מדינות ערב. גולדה מאיר בספרה באוטוביוגרפיה למעשה אומרת, המדינות הערביות הוסיפו לתת למחבלים כסף, נשק ותמיכה. בעינינו הממשלות של המדינות הללו נושאות באחריות למה שמתרחש. זאת הרמה האסטרטגית של המדיניות כלפי הטרור.

ברמה הטקטית, 3 מימדים:
בראש וראשונה פגיעה ביכולות הטרור על ידי פגיעה בתשתיות. ומאוחר יותר, יושב כאן אחד מקבלני הביצוע, פגיעה במבצעים עצמם ובראשיהם.
במימד השני, צמצום הפגיעות על ידי הגנה פיזית, הגנה פסיבית ומאוחר יותר גם פעולות ענישה שמהוות חלק ממערכת ההגנה. ופגיעה במוטיבציה בעיקר על ידי הרתעה וענישה.
יש דיון שלם האם הפשיטות, פשיטות העומק הישראליות תרמו להפחתת הטרור או לא תרמו. מצד אחד, עצם העובדה שבפשיטות היו פגיעה מהותית בציבור אזרחי פלסטיני עורר תמיכה והגביר את התמיכה לרעיון הפלסטיני בעולם.
יחס השחיקה ואבידות היה גרוע מבחינת ישראל. ישראל סבלה אבידות רבות בפשיטות האלה. ויתכן שחלק מהפשיטות האלה הביאו את ארגון הטרור כמו תמיד לפתח ולהתאים לעצמו שיטות אחרות בין היתר אולי, גל פיגועי המיקוח שתקף את ישראל באמצע שנות ה-70.        

אולי, המהות והמוקד של מדיניות הטקטית הישראלית למול הטרור ולאחר פיגוע מינכן, שראש הממשלה גולדה מאיר מבינה שההגנה אינה מספקת. הרתעה אינה תמיד ב-100%. יש לתקוף לעבור ממה שאנחנו קוראים  היום מרשת הביטחון של הדייג להלך הרוח בחשיבה של הצייד ומורה לארגוני המודיעין הישראלי לבצע את הסיכול הממוקד למול גם מנהיגי טרור מעורבים וגם מנהיגי טרור שהיו מעורבים בפיגוע מינכן.

היא אומרת:  "מלחמתנו נגד הטרוריסטים הערבים אינה יכולה להיות מוגבלת לאמצעים הגנתיים. לשמירה ולהגנה עצמית אלא עליה להיות אקטיבית גילוי רוצחים וגילוי מנהיגיהם פעולותיהם מבצעיהם להכשלת ניסיונותיהם התוכניות סיכול וכן במיוחד להשמיד את הארגונים."

הייתי אומר שראש הממשלה גולדה מאיר קובעת כאן רף ואני לא יודע, אני סקרן מאוד לשמוע האם זה היה רף שניתן גם כהנחיה שהיום מקובל על העוסקים בדבר, חוקרים בחלקם וותיקי המערכת לשעבר, שהרף הזה הוא רף בלתי ניתן להסגה. הוא גם לא רף נכון בגלל שהוא מפתח אסטרטגיה שהיא אסטרטגיה פחות יעילה. למעשה המטרה האסטרטגית למול הטרור היא הפחתת היקף הטרור לרמה נסבלת ברמה שמאפשרת חיים.

אני חושב שהיום, כשהטרור הוא יותר מורכב הוא כולל אלמנטים דתיים אידיאולוגיים לצד האלמנטים הלאומיים, שהיו כל כך אופייניים בתקופה ההיא הרף הזה הוא רף שיש לדון בו ולבדוק שוב האם הוא הרף הנכון לבסס על פיו את אסטרטגיית הפעולה הישראלית.

סיכום

הממשלה הישראלית הפעילה מערכת של יכולות בהתקפה בפעולות חוצות גבול, פשיטות, תקיפות וארטילריה. בעיו"ש  מעצרים, מחסומים חיפושים. פעולות בחו"ל סיכול ממוקד ומלחמה חשאית .
בהגנה בעיקרם, מבצע "אביב נעורים" ב-73 שבו פגעו למעשה בראשי מחבלים בבירות במקומם. בהגנה פיזית מיקלוט והגנת יישובי הספר וסלילת הגבולות והמכשול מערך אבטחה שלם על נציגי ישראל בחו"ל.
וברמה הצבאית משטרתית, רמה גבוהה מאד של יכולת של התמודדות עם מטעני נפץ ותו"ל שלם של לחימה באזור בט"ש, מארבים סיורים וכו'.

בתקופת ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר ז"ל, בוצעו כ-3,000 פעולות טרור למול מדינת ישראל. רק כדי לסבר את האוזן, מאז האינתיפיאדה השנייה, מספטמבר 2000, ישראל סבלה מ-25,000 פעולות טרור כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות.  לישראל היו 40 הרוגים ו800 פצועים. ב-5 השנים האחרונות לישראל יש מעל 1,100 הרוגים. מעל חצי מהם מעל 500 מהם נפגעו מפיגועי התאבדות מ-146 פיגועי התאבדות.

הטרור נתפס בישראל כאיום מהותי אבל לא כאיום קיומי. האיום הקיומי בשנים האלה הושת מכיוון מדינות ערב והתממש עד תום במלחמת יום כיפור. והמדיניות הישראלית הייתה מדיניות תגובתית, שרואה את הטרור כאיום שיש לנהל אותו מתוך שאיפה להכריע אותו, בעיקר על ידי פגיעה ביכולת ללא עיסוק במימד שאנחנו מכירים אותו והוא מימד המוטיבציה. חוקרי הטרור היום מבינים שלחימה אפקטיבית בטרור חייבת לעסוק במימד היכולת, במימד המוטיבציה. ואיך שהוא להגיע למצב ששני הקווים האלה מתנגשים בנקודה שנסבלת על ידי הציבור המתגונן. בתקופה ההיא הטרור היה טרור פלסטיני. האג'נדה הפלסטינית כמובן לא הוכרה על ידי ממשלת ישראל כפי שזכור לנו. עצם הקיום של הציבור הפלסטיני והזיקה הלאומית שלו נתפס כאיום משני בסדר גודל לאיום הקיומי הישראלי מצד מדינות ערב ולכן האסטרטגיה הייתה לנהל ולשמר ולפגוע ביכולת מבלי עיסוק בכלל ברמת המוטיבציה אלא עיסוק שנועד להרתיע את המוטיבציה מלהצטרף לפח"ע.    

החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל

ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.